בלי פלסטינים: נאום בנט באו"ם
(צילום: רויטרס)
שני אירועים הקשורים בישראל התרחשו על אדמת ארה"ב בשבועיים האחרונים: ההחלטה לממן את חידוש המלאי של כיפת ברזל ונאומו של ראש הממשלה נפתלי בנט באו"ם. על פניו אין קשר בין השניים ולאו"ם אין השפעה קרובה אפילו לזו של הקונגרס האמריקני על ישראל. אלא שהסוגייה הפלסטינית, הבלתי מדוברת באו"ם, היא זאת שגם אתגרה את ההכרעה בנושא חידוש מלאי המיירטים.
צנוע וללא אפקטים צלח בנט את נאומו הראשון מול מנהיגי העולם. 370 ק"מ מפרידים בין ניו יורק לוושינגטון, אבל תהום של ממש פעורה בין יחסו של האו"ם לישראל לעומת יחסה של ארה"ב – תחת כל ממשל. ועם זאת, בשנים האחרונות אתגרו (בלשון עדינה) הממשלות בראשות בנימין נתניהו את היחסים הללו.
נכון, סוף טוב הכל טוב, והסיוע לחידוש מלאי המיירטים של כיפת ברזל אושר בקונגרס, על רקע המתיחות מול חלק קטן באגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית. אלא שזה לא באמת מאחורינו. במבט מהיר לאחור: זה אירוע שהחל מתגלגל ביחסים עם ממשל אובמה, שלמרות טעויות קולוסליות במדיניות החוץ שלו ממשלו חתום על הסכם הסיוע המשמעותי ביותר לישראל.
גם אם המדיניות היא המשך המאמץ לעקוף את הסוגייה הפלסטינית, אפשר לפעול דיפלומטית ופוליטית הרבה יותר חכם ומחושב מכפי שהיו הדברים בשנים האחרונות
כשנבחר דונלד טראמפ לנשיא, יותר ממערכת היחסים הקרובה עימו בלטה כפיות הטובה כלפי ממשל אובמה. נתניהו אכן פגש כל בכיר במפלגה הדמוקרטית שהגיע לישראל, אבל נוכח השפל ביחסים הפנימיים בארה"ב, נימוסים והליכות פשוט לא סיפקו את הסחורה. ישראל לא אמורה "לרצות" את האגף הפרוגרסיבי, אבל היא צריכה לפעול כדי לחזק את השמרנים במפלגה. הדמוקרטים ידידי ישראל לא הסתירו את התסכול הגובר.
האחריות לשמירה על מערכות היחסים מאוזנות וניטרליות מוטלת על כל הפוליטיקאים בישראל. סירבתי בזמנו לחתום על פניית ח"כים לנתניהו שיימנע מלפגוש את טראמפ בשל התבטאויותיו, בעת שהיה מועמד לנשיאות. לעומת זאת, ההחלטה לפני שנתיים לאסור על כניסת הפרוגרסיביות רשידה טליב ואילהן עומאר לארץ הייתה מוטעית מהצד השני. אנחנו הרבה יותר חזקים מביקור חברות קונגרס, אנטי-ישראליות ככל שיהיו.
ערב בחירתו לנשיא של ידיד האמת, ג'ו ביידן, הרושם היה שישראל היא שחקן אקטיבי במגרש שבו הניטרליות היא קריטית. קל לשכוח, אבל לפני שנתיים היה ברני סנדרס מועמד רלוונטי, והמפלגה הדמוקרטית בחרה בעיניים פקוחות בביידן השמרני למול רוח הפרוגרסיביות. אלא שאז והיום ברור שהפרוגרסיבים/ות בארה"ב, כמו בעוד מקומות בעולם, לא הולכים לשום מקום.
איילת נחמיאס ורביןהאסטרטגיה חייבת להניח שהמבחן הבא כבר מתגלגל לו אי שם בגבעת הקפיטול, בסטייט דיפרטמנט או אפילו באו"ם. ברור שישראל לא תלקק דבש אפילו במציאות שבה הסכמי אברהם מתרחבים למדינות נוספות.
ההתעלמות של בנט בנאומו באו"ם מהפלסטינים לא מורידה את הסוגייה מהשולחן, ולא לגמרי עוזרת להורדת הלהבות כלפי ישראל מול הקולות הפרוגרסיביים. ועדיין, גם אם המדיניות היא המשך המאמץ לעקוף את הסוגייה הפלסטינית, אפשר לפעול דיפלומטית ופוליטית הרבה יותר חכם ומחושב מכפי שהיו הדברים בשנים האחרונות.
- איילת נחמיאס ורבין היא סגנית נשיא התאחדות התעשיינים, לשעבר ח"כית מטעם המחנה הציוני
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
