בראשית יוני 1993 ביקשו ממני שמעון פרס ויוסי ביילין לבחון טיוטה "כמעט סופית" של הסכם אוסלו ולהעיר הערות. השיחות התנהלו כבר כמעט חצי שנה בסודיות מוחלטת, ולמעט בודדים איש בישראל (כולל אותי) לא ידע על התוכנית שנרקמה בבירת נורבגיה. הגבתי במספר גדול של הערות ביחס לניסוחים שונים והדגשתי כמה נושאים שחשבתי שלא טופלו בהסכם והיה צורך להוסיפם. בנוסף, הייתה לי הערה מרכזית ביחס לנושא אחד שכן טופל: הייתה כלולה בו הוראה על הקמת משטר נאמנות של האו"ם בעזה לאחר נסיגת ישראל.
על פי מגילת האו"ם, ניתן להקים בשטחים מסוימים שעדיין אינם בשלים לעצמאות מלאה, משטר נאמנות זמני שינוהל על ידי מעצמה שתסכים לקבל עליה את התפקיד, עד פתרון קבע כגון עצמאות או הסתפחות למדינה אחרת. משטר הנאמנות של האו"ם החליף את משטר המנדטים מתקופת חבר הלאומים (דוגמת המנדט הבריטי בארץ ישראל). אף כי באותו שלב של שיחות אוסלו כבר היה רעיון משטר הנאמנות מוסכם על ידי שני הצדדים, חשבתי שלא יצחק רבין ולא פרס הקדישו מספיק מחשבה לנושא. התנגדתי לרעיון בשל כמה סיבות שהעיקריות שבהן מפורטות כאן, ולאו דווקא בסדר חשיבות יורד.
ראשית, באותה עת, המטרה המרכזית של ישראל הייתה ליצור מנגנון התקדמות הדרגתית ביישום תוכנית האוטונומיה, באופן שיאפשר כצעד ראשון יציאה מיידית מעזה (שממנה רצתה ישראל להיפטר כמה שיותר מהר ולא צפתה בעיות מיוחדות בהיפרדות), ובשלב שני היערכות איטית ורב-שלבית ביהודה ושומרון, דבר שהצריך זמן רב יותר לבחינה מדוקדקת.
חששתי שהתניה של יציאת ישראל מעזה בהסכמת האו"ם להקים משטר נאמנות תהיה טעות קשה. זכרתי כיצד הארגון סירב ליטול עליו את תפקידי הפיקוח על הגבלת הכוחות בסיני לפי הנספח הצבאי להסכם השלום עם מצרים, שאותו ניסחתי כמה שנים קודם לכן, ושבו התבקש האו"ם לפרוש כוחות בחצי האי. סירוב האו"ם לעשות זאת חייב את ישראל לתבוע מארה"ב להקים כוח רב-לאומי חליפי על פי התחייבותה (עוד במהלך המו"מ חששנו שהאו"ם ינסה להתחמק מלשתף פעולה עם מצרים וישראל בהתאם להסכם השלום, ולכן ביום האחרון שלפני חתימת ההסכם ניסחנו - יועמ"ש משרד החוץ ד"ר מאיר רוזן ואנוכי – מכתב צד שבו ההתחייבות האמריקנית, והחתמנו עליה את נשיא ארה"ב).
אך גם אם האו"ם היה מסכים ב-1993 להקים משטר נאמנות בעזה, צפיתי שזה יהיה תהליך מסורבל וממושך שעלול להפוך על ראשו את עקרון "עזה תחילה", וכך לפגוע באינטרס הישראלי.
שנית, חששתי שמסירת עזה למשטר נאמנות של האו"ם תסכל את הרעיון לבחון אם הרשות הפלסטינית מסוגלת לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם ישראל בניהול עזה, ולא פחות חשוב - לוודא שהיא מסוגלת להתמודד עם האתגר המרכזי שהסכם אוסלו העמיד בפניה (מלחמה בטרור, ובעיקר בחמאס), לפני שממשיכים ביישום הסדרי האוטונומיה ביהודה ושומרון. חששתי שלו יוקם משטר נאמנות בעזה, הרשות תנסה להופכו לחיץ בינה לבין ישראל, ותיתלה בו כתירוץ להימנעות מלוחמה אפקטיבית בטרור בטענה שזה תפקיד משטר הנאמנות ולא שלה.
שלישית, באותו זמן עמדה ישראל על כך שכל היישובים היהודיים בעזה יישארו במקומם ושאזורים אחרים ברצועה יישארו בשליטת צה"ל. חששתי שאם האו"ם יסכים לכונן משטר נאמנות, הוא ידרוש אחריות מלאה על כל השטח, כולל על התושבים הישראלים וכוחות צה"ל, דבר שהיה מנוגד לאינטרס הישראלי.
רביעית, חששתי שנוכחות האו"ם בעזה תקל על ארגוני המחבלים לתקוף ותקשה על ישראל, צבאית ומדינית, להילחם בהם. כשם שחיזבאללה קיים בסיסים ופעילות חופשית באזור הפרישה של כוחות יוניפי"ל בדרום לבנון, תוך שהאו"ם טוען שאין לו מנדט לפעול נגדו, כך צפיתי שיקרה בעזה. ואמנם כך גם קרה בעזה, כשארגוני המחבלים מצאו מסתור בתוך מחנות ומתקני אונר"א ופעלו משם נגד ישראל באין מפריע.
בשל התנגדותי הסכימו שני הצדדים להשמיט את רעיון משטר הנאמנות מטיוטת הסכם אוסלו. במקום זאת הוסכם בהמשך על סעיף יותר "פרווה", שלפיו הצדדים יפנו למדינות התורמות ויבקשו מהן להקים ולממן "נוכחות בינלאומית זמנית" חסרת סמכויות באזורים מסוימים ברצועה. אחרי שנחתם הסכם עזה-יריחו נסעתי עם בן שיחי במו"מ נביל שעת לפגישה עם נציגים באיחוד האירופי, שם הוא ניסה לשכנע אותם להסכים לקבל אחריות זאת. האיחוד נפנף אותו במהירות ובאלגנטיות וגוף זה מעולם לא הוקם.
חלק גדול מהסיבות שבגללן התנגדתי בזמנו להקמת משטר הנאמנות לא רלבנטי יותר, וסיבות אחרות שעדיין בתוקף מתגמדות מול אתגרי המלחמה הנוכחית. יש להניח שאם ישראל תצליח למגר את חמאס ואז תפנה את השטח, תוך זמן קצר הוא או ארגונים קיצוניים עוד יותר יתפסו שליטה ומעגל הדמים יתחדש. מאידך, ספק אם ישראל רוצה להישאר לשבת בעזה באופן קבוע.
האפשרות הפחות גרועה, אם כן, היא להעביר בהדרגה את השליטה בשטח לרשות הפלסטינית, תוך כדי חיזוק משמעותי במקביל של מנגנוני הביטחון שלה על מנת שתוכל לעמוד במשימה. אך מה ניתן יהיה לעשות אם הרשות תסרב לקחת על עצמה תפקיד זה? או אם היא תכשל בו כפי שנכשלה לפני 2007 אז השתלט חמאס על עזה? בנסיבות אלה יש מקום לשוב ולבחון רעיון דומה למשטר נאמנות, בין אם במסגרת האו"ם ובין אם מחוץ לה.
יואל זינגראך צריך להודות על האמת: אין פתרונות קסם. האו"ם עצמו הקפיא את פעולתה של מועצת הנאמנות שלו כבר לפני 30 שנה, לאחר שהשטח האחרון בעולם שהיה נתון למשטר כזה, מדינת איים קטנטונת באוקיאנוס השקט בשם פלאו, קיבל עצמאות.
קשה גם לראות איזו מדינה בעולם תסכים לקבל על עצמה תפקיד של ניהול הרצועה ולוחמה נגד ארגוני הטרור בה, במיוחד על רקע הזיכרון ההיסטורי של פיגועי הטרור שבוצעו בביירות ב-1983 כאשר מחבלים מתאבדים פוצצו את המבנים שבהם שכנו חיילים אמריקנים וצרפתים שהיו חברים בכוח הרב לאומי ובכך הובילו לפירוקו. אך אין להתייאש. הנסיבות הקשות מחייבות חיפוש אחר פתרונות יצירתיים, גם אם אין להם תקדים.
- יואל זינגר היה ראש ענף הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, היועץ המשפטי של משרד החוץ בממשלת רבין השנייה, וממנסחי הסכם אוסלו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
