(צילום: נדב אבס, שחר גולדשטיין)
חיסול חוליית הטרור של גדודי חללי אל-אקצה בשבוע שעבר בשכם על ידי הימ"מ לא היה עוד אירוע ביטחוני שגרתי בשטחי הרשות הפלסטינית. מדובר במה שעלול להיות "סימן מעיד". לא אנשי חמאס או ג'יהאד איסלאמי חוסלו, אלא גורמים שהם בשר מבשרו של פתח, ארגונו של אבו מאזן, ולמעשה אבן הפינה הפוליטית שמחזיקה את הרשות הפלסטינית. זהו הארגון שכרטיס הזהות הרעיוני שלו היה מבוסס על תהליך ההסדרים עם ישראל.
הפעילות של חוגים אקטיביסטים סוררים בתוך פתח אינה חדשה, אבל אם לשפוט על בסיס ההיסטוריה הלא רחוקה, צריך לתת עליה את הדעת. גם ערב האינתיפאדה השנייה נרשמו אירועים ביטחוניים שבהם היו מעורבים גורמים מתוך הרשות, מה שעלול ללמד על תהליך שבו הופכים גורמי השלטון הפלסטיני מידיד ליריב. באינתיפאדה השנייה לקחו פעילי התנזים של פתח וגם אנשי מנגנוני ביטחון של הרשות חלק מרכזי באלימות, ולעיתים אימצו את המתודות של היריבים, קרי חמאס, בכל הקשור לביצוע פיגועי התאבדות. הסיטואציה הנוכחית היא מעט שונה, אבל ברמת העיקרון צריכה להדליק נורות אדומות.
הרשות של אבו מאזן אינה זו של יאסר ערפאת וגם הסיטואציה הכוללת של שנת 2000, פוסט הניסיון הכושל להגיע להסדר קבע בקמפ דיוויד, אינה מזכירה את הסיטואציה הנוכחית שבה סדר היום המדיני אינו הקטר העיקרי הדוחף את המערכת הפלסטינית. סדר היום הנוכחי מושתת על שני אדנים עיקריים: האחד - שיתוף הפעולה בין האליטה הפלסטינית של רמאללה לבין ישראל, שיש לו היבטים כלכליים ופוליטיים והוא מהווה את היסודות ליציבות היחסית בשטחי יהודה ושומרון; השני – העיסוק ביום שאחרי אבו מאזן, שטוען את המערכת הפלסטינית באנרגיות מגוונות.
את פעילות החולייה של גדודי אל-אקצא שחוסלה בעומק שטח A יש לנתח כחלק מהמגמה המתמשכת של היווצרות סדקים פנימיים במערכת הפלסטינית
יש זיקה בין שני האדנים הללו. הסדר הפוליטי-כלכלי מייצר ביקורת פנימית, למשל בפריפריה הפלסטינית, שנהנית פחות מפירות שיתוף הפעולה הכלכלי-פוליטי-בירוקרטי, ורואה באבו מאזן מעין בובה התלויה על חוטים ישראליים (מה שמתבטא בתופעות של דיכוי פוליטי פנימי ברשות). במקביל, ברור שהסתלקות אבו מאזן - תגיע מתי שתגיע - תשנה את מאפייני המערכת הפוליטית ולמעשה כבר מעצבת אותם.
זו הסיבה שלא מעט גורמים ברשות ובפתח נערכים ליום שאחרי, ומאבקי כוחות מלווים את הטוענים לכתר המלך של האוטונומיה הפלסטינית הבלתי מוכרזת. החיבור בין הביקורת הפנימית על הרשות ותחושת אובדן הדרך והיעדר האסטרטגיה שלה, שממוקדת יותר בשרידות ופחות במימוש יעדי על-לאומיים, לבין ההבנה כי "היום שאחרי" כבר כאן, הופך את המציאות להרבה פחות קונקרטית ויציבה ומגביר את תהליכי הפרגמנטציה. אלה באים לידי ביטוי בתופעות מגוונות, שמקבילות להן ניתן למצוא גם בישראל גופא תחת הכותרת הידועה "בעיות משילות ופשיעה".
ביהודה ושומרון אלה מתבטאים בחיזוק הממד החמולתי, בתופעות של אנרכיה במחוזות הפריפריה של חברון וג'נין, וגם בנוכחות החמושים של פתח במחנות הפליטים. על רקע זה צריך לנתח את פעילות החולייה של גדודי אל-אקצא שחוסלה בעומק שטח A כחלק מהמגמה המתמשכת של היווצרות סדקים פנימיים במערכת הפלסטינית. הדבר כמובן מחייב את ישראל ליותר עצמאות פעולה ויד על הדופק כדי למנוע גלישה לכדי טרור ואלימות.
ד"ר דורון מצאהאסטרטגיה הישראלית הנוכחית, שאינה שונה כלל ועיקר מזו של ממשלות הימין של נתניהו, מבוססת על מאמץ לחזק את הרשות, שאמנם אינה "פרטנר" מדיני אבל בשנים האחרונות תפקדה כ"פרטנר" ביטחוני בתנאים של קונפליקט מובנה. המציאות הזו עלולה להשתנות באחת. לא משום שהרשות תקבל החלטה, נוסח זו שקיבל ערפאת פוסט כישלון קמפ דיווד, על אסטרטגיה אחרת, אלא בגלל שהיא לא תוכל עוד למלא את הפונקציה החשובה שמילאה בעשור האחרון.
במקרה הזה תהפוך מחדש הזירה הפלסטינית ביהודה ושומרון ממוקד עניין זניח באסטרטגיה הכוללת של ישראל הממוקדת באיראן, לזירה פעילה, הן במישור הביטחוני, אבל אולי גם במישור המדיני, מאחר שיימצאו אלה שיראו במציאות זו הזדמנות להשבת עטרה ליושנה. כלומר, חידוש התהליך המדיני.
- ד"ר דורון מצא הוא מזרחן, מרצה במכללת אחוה וחוקר בכיר במחלקת המחקר של "הביטחוניסטים"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
