תוצאות הפריימריז בליכוד מעידות על הכיוון. מה שהיה בארבע מערכות הבחירות האחרונות, יהיה, והרבה יותר, בחודשיים וחצי הקרובים. אין מחלוקת מדינית. אין התנחלויות. אין שלום. אין פלסטינים. אין יוקר מחיה. אין פשיעה ואיבוד שליטה בנגב. אין שוויון בנטל. יש בעיקר דבר אחד: הקרב על מערכת המשפט.
רוב המועמדים שהגיעו לעשירייה הראשונה הם מבקרים בוטים של מערכת המשפט. אפילו דודי אמסלם, שהמנהיג הכל יכול הסתייג ממנו, תפס מקום מכובד בחמישייה הראשונה. ולא במקרה. אמסלם, עם הפה הגדול, אולי הכי גדול, נגד מערכת המשפט, מבטא בדיוק מה שהמנהיג רוצה. זו לא הייתה הצבעת מחאה בנתניהו. זה היה עוד ביטוי להצבעה בעד האג'נדה המרכזית: משפט נתניהו והמאבק על מערכת המשפט.
כדי להעניק עוד תחמושת לליכוד, הממשלה מתכנסת היום (ראשון) כדי לאשר את מועמדותו של השופט בדימוס מני מזוז לתפקיד יו"ר הוועדה למינויים בכירים, כדי שאפשר יהיה לאשר את האחד מהשניים שייבחר לתפקיד הרמטכ"ל. לא שבאמת יש צורך בוועדה. וכי היא תפסול את אייל זמיר או את הרצי הלוי? וכי ועדה כזאת אמורה או יכולה להחליט טוב יותר משר הביטחון וראש הממשלה מי האיש המתאים לתפקיד הרמטכ"ל? אבל אנחנו שקועים במשפטיזציה שאין שנייה לה בעולם. זו יצירה ישראלית, ולא מהמשובחות. שופט על כל מינוי. הוועדה מיותרת מלכתחילה, משום שהחוק, בכל מקרה, מאפשר לממשלה לקבל החלטות בניגוד להמלצותיה.
זה לא עוד מינוי תמים משום שמזוז הוא סדין אדום. האיש התחיל את דרכו כיועץ המשפטי לממשלה עם אמירה בוטה, אפילו אמיצה, על "סימון ראשים" בפרקליטות. עבר זמן קצר והוא נטמע לחלוטין באווירה השולטת בפרקליטות, והפך לנציג הבולט של כל מה שמאוס, לפעמים בצדק, לפעמים לא בצדק, ולא רק על חוגי הימין.
ב-2008, בעקבות האזנות אסורות בתקופת חקירת חיים רמון, המליצה ועדת בראשות השופט זיילר להקים ועדת בדיקה ממשלתית. מזוז התייצב על שתי הרגליים האחוריות, עם טענות סרק, כדי למנוע את הבדיקה. הרי אנשי הפרקליטות הם מלאכים. איש לא יבדוק אותם. מזוז הצליח. חלק מהצרות שמלוות אותנו, ורק מתגברות, בתחום ההתנהלות הקלוקלת בחקירות, ובעיקר האזנות, נובעות מהכניעה למזוז.
מזוז מונה לשופט וסיים את דרכו בעימות חזיתי עם שר המשפטים באותם ימים. אמיר אוחנה ביקש להאריך מינוי זמני של דן אלדד לממלא מקום פרקליט המדינה. מזוז, כשופט יחיד, מנע את המינוי. נגד מזוז הוגשה עתירת פסילה, משום שהיה ברור, בעקבות דברים שאמר, שיש לו יחס עוין לאוחנה. לא התכוונתי לאוחנה, הוא טען, ודחה את הבקשה, למרות שכל אדם סביר ששמע אותו הבין שמדובר באוחנה.
התהליך הנוכחי למינוי מזוז, אכן, החל עוד לפני פיזור הכנסת. אבל המינוי מתבצע בזמן ממשלת מעבר, ומזוז אמור להתמנות לשמונה שנים. אלא שאותו מזוז מנע מינוי זמני – זמני! – בנימוק שמדובר בממשלת מעבר. אין גבול לאבסורד? אבל להם מותר. לא צדק ולא מראית עין של צדק.
מזוז יזכה במינוי. לא ברור איזו ממשלה תהיה כאן בעוד חודשים בודדים. אבל זה ברור לחלוטין שגם אם הוועדה הזאת מיותרת, עצם המינוי של מזוז, דווקא שלו, לשמונה שנים, הוא בבחינת – בואו נשתין מהמקפצה. ויותר מכך, בדיוק כמו שהמוטיבציות הפוליטיות שליוו את חקירת נתניהו רק חיזקו אותו בסקרים – כך יש תחושה שמישהו מתעקש להעניק לדוברי הליכוד עוד תחמושת. משום שמדובר במינוי פסול. מינוי מרגיז. מינוי שטעם רע עולה ממנו.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיהשמאל, כעניין של קבע, מדקלם את כל הקלישאות האפשריות על "חיזוק שלטון החוק", שהמשמעות שלהן היא חיזוק שלטון האוליגרכיה ופגיעה בדמוקרטיה. אפשר להבין את השמאל. אבל כל הסקרים מראים שהרצון לרפורמות ולשינוי כולל חלק גדול ממצביעי המרכז. היצמדות לקלישאות של השמאל רק מחזקת את הימין.
המרכז, ובעיקר "יש עתיד", אמורים להציג עמדה ברורה בנושא הזה, כדי לקדם רפורמות ענייניות, שיכללו הסדרה של יחסי הרשויות, ביקורת עם שיניים על הפרקליטות, וריסון האקטיביזם. לא כדי לפגוע בשלטון החוק. להפך. כדי לחזק אותו. אבל המרכז נרדם. הוא משאיר את הבמה לאמסלם.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 09:04, 14.08.22
