הקצינים מנווטים אל הבית שבו גדלו
(צילום: דובר צה''ל)
ב"קבלה עסרה סדיסט", שכונה 16 בגונדר שבצפון אתיופיה, מתרחש עכשיו מבצע צבאי חשאי. לא ברמת האנטבה או שחרור הכותל. ועדיין, יש פה תמרון נועז בעורף מדינה זרה. מבצע אזנאו.
בראש הכוח צועד רס"ן אזנאו מולה, קצין האג"ם של חטיבת הבקעה, ואחריו כ־15 קציני צבא. הם צועדים בשביל שיירי הזיכרונות של אזנאו. הם צועדים בעקבות הבית שבו גר לפני שעלה לישראל. בעקבות שורשים אבודים.
משימה די קשה, האמת. אין פה כתובות או משהו. סביבנו אוקיינוס בתי פח ובוץ. והרחוב שגוניו דהויים הומה. רוכבי סוס ועגלה, בג'אג'ים (טוקטוקים), רוכלים, שלדי בתים עם סנדות, מובילי פרות. האוויר סמיך, והדרך מתפתלת, מטפסת ויורדת.
הנה, זה אמור להיות פה, רס"ן אזנאו מתמרן ימינה, אל דרך חולית, מתוך פתיתי זיכרון בן החמש וחצי שהיה, וכולנו אחריו. בעקבותינו ילדים, סקרנים, ואפילו שני נגני מסנקו, מעין כלי נגינה עשוי עץ, עור פרה ומיתר זנב סוס בודד.
"פצע פתוח", קבע לפני שהמראנו למסע, כשעמדנו בתור בנמל התעופה בישראל. אבא שלו היה אלוף בצבא אתיופיה. היום הוא מנקה באותו נתב"ג. לפני שעלה לישראל, עם אביו ושלוש אחיותיו, אמו נרצחה. עד היום הוא לא יודע מה בעצם קרה. הדחיק. התרחק. סירב לשמוע על אתיופיה. בטח לא לחזור. יש מקומות פנימיים שבהם לא נוגעים. שלא צריך מפתח. ואם יש, לא מסובבים.
טיפוס מיוחד, אזנאו. רגוע, מדבר בחצי לחישה. אבל עכשיו צבא שלם מאחוריו, אז קדימה למבצע. "כולנו איתו", מצהיר ראש אכ"א, האלוף יניב עשור, שצועד לידו. "זה מעביר מסר שהוא, הסיפור שלו, חשובים לנו. להתכחש זה לקבור משהו שאתה לא רוצה להתמודד איתו. אין לו מה להתבייש בזהות. הפוך, להיות גאה".
נעצרים ליד סוס ועגלה, קצת אחרי דוכן פח לממכר מזון. משמאל, אזנאו מצביע, זרם נחל. היום יש מעליו גשר. איפשהו בסביבה היה מבנה אדום של כנסייה. ופה הנקודה שבה למד, רק שבמקום בית ספר קמה כאן שכונת פחונים דחוסה.
"התקווה" באתיופיה: המסע המרגש של הקצינים למולדתם
(צילום: דובר צה''ל)
והנה, רסיס אחרי שביב, זיכרונות מעומעמים. רגע צפים, הופ שוקעים. בירידה שמולנו אזנאו משחזר איך רץ לבית הספר עם נעליים שגרמו לו חתכים, כי קודם, כשגר בכפר דלג', הסתובב יחף; וכאן, הוא מורה ימינה, כשעלה לישראל חיכו יותר מעשרה אוטובוסים. "נסיעה של לפחות 16 שעות. ובמהלך כל הנסיעה שרו באמהרית שירי שמחה"; ואתמול, כשהיינו ליד בית העלמין היהודי בוולקה, תיאר איך סחבו אותו על הכתפיים ליד הכנסייה הסמוכה עם שלושת צריחי הצלב, "כי פחדתי, חינכו אותנו שנצרות זה טומאה".
ממשיכים. נעים. בין רבעי סמטאות, פחונים, במועדון סנוקר רעוע, מתשאלים מקומיים. כלבים נובחים. עיניים זרות מציצות מפתחי בתים. חוזרים, פונים. הרב־סרן שהדחיק חיים שלמים נראה אבוד, מתאמץ לחבר שברי מראות לתמונה. ועדיין בית הילדות, מה שאולי יעזור לגעת בטראומה, בפצע הפתוח, לא נמצא.
בינתיים.
בין גונדר לבינת ג'בייל
ממושב 19J נשמעות עכשיו פעימות. כל המטוס יכול לשמוע. זה הלב של יוני ווטה. בום־בום־בום הוא מדגים בתנועות ידיים קצובות.
עוד מעט, מתוך החשכה, ייפרסו תחתינו אורות אדיס־אבבה, מרבדי פנינים נוצצים שכמו מונחים על צוואר הנוחתים, ויוני יפסע על האדמה שממנה בא. פניו קדימה אל העבר. דבר או שניים קרו מאז. לפני שעזב בגיל 11 היה רועה צאן. היום הוא סגן־אלוף, ראש תחום בינה מלאכותית בצה"ל. "אין דרך להסביר איך זה לחזור לכאן כקצין ישראלי", יאמר.
10 צפייה בגלריה
סא"ל יוני ווטה עם אלעזר בן ה־8, שעלה השבוע לארץ. "ללכת ברחובות שבהם רצתי והשתוללתי"
(צילום: דובר צה"ל)
יוני לא לבד. איתו במטוס גם השופטת הצבאית רס"ן מזי מקונן, סא"ל אילנה אשגרו דוד, רס"ן אזנאו מולה, סרן דוד מששה ורס"ן אשר מולה. שישה קציני צה"ל שיצאו למסע במרחב ובזמן.
הם הולכים לפגוש את הילד שהיו. הרבה שנים חלפו מאז. וזה קצת מפחיד. רובם שכחו איזה מין ילד השאירו שם, ביבשת האחרת, עם השפה השונה, לפני שהושלכו אל מערבולת הישראליות באדמה הבוערת מקדושה.
זה הולך להיות מסע של געגוע. וכאב. ובושה. וגאווה. דמעות שברון ושחרור יתערבבו בו. וזה הולך להיות גם מסע לקבלה. של המשתתפים את עצמם. של החברה הישראלית את הקהילה האתיופית. ואולי, במובן מסוים, של הקהילה את עצמה.
אבל קודם שיר. זה קורה בשדה התעופה בגונדר, לשם הגענו אחרי טיסת המשך צפונה, בין מדבריות מיושבים בטפטופים לבין אגם טאנה ששמש של בוקר טרי מטילה עליו צל מוזהב.
"גם אני נולדתי בארץ הזו... גם אני הגנתי על הארץ הזו", מצטט האלוף עשור את עוזי חיטמן ז"ל, ואז מודיע: זה מסע לתיקון.
"חלק מהתיקון מול הקהילה האתיופית", הוא אומר, "זה להכיר את החלק שלה בפאזל של הסיפור הציוני. להכיר את התרבות. בעלייה מרוסיה כולם שמעו על אסירי ציון. נתן שרנסקי, אדלשטיין. לא למדנו מי גיבורי הקהילה האתיופית.
"כשמישהו מרגיש חלק, זה הבסיס להתאקלמות. ואם יש הדרה של קבוצה, היא לא מצליחה להתחבר. אין הדרה מכוונת, אבל רבים מהקהילה האתיופית גרים בשכונות מסוימות. הם מתנדבים יותר מהאוכלוסייה הרגילה לקרבי, אבל פי שלושה הולכים לכלא. והרבה יותר נושרים מהצבא. אז זה מסע כדי לומר אתם שייכים. אתם חלק מהסיפור".
זה לא בא קצת מאוחר?
"אין שום דבר מאוחר. הכנו תוכנית רחבה שמטפלת בהרבה זוויות. תכליתה לשפר את שילוב בני ובנות הקהילה בצה"ל. תוכנית שמכווינה במיון ובגיוס לצה"ל, ממשיכה בשירות ומסתיימת בשער היציאה מהצבא. אני מתרגש להוביל את התיקון הזה".
המסע הזה נולד מתוך חזון של דותן לוי, ראש מכון חינוך של עמותת "דרך כפר יוזמות חינוך", מובילת המסע, שפגש שאיפה דומה של בכירי צה"ל, ראש אכ"א ומפקד חיל הגנת הגבולות, תא"ל עמית ימין, שלושתם תושבי כפר הרא"ה. הרעיון, הם אומרים, הוא להפוך את המסע הזה, ראשון מסוגו, למשהו קבוע, לחבר כמה שיותר יוצאי אתיופיה אל המקום שבו נולדו ובעצם אל עצמם. להעביר מסר אל כלל החברה. אולי לעזור לעוד ילד לחלום.
זה לא סתם. הנה, תא"ל ימין נזכר בסיפור על חייל מקהילת יוצאי אתיופיה שהגיע ליחידה שלו וסירב לשרת. ואיך ניסה לשכנע. רק תנסה, הציע. וחבל, כלא, סירוב פקודה. יום אחד, אמר לחייל, הרי תצא לחברה, יש לך חלומות. במקום שממנו באתי, השיב לו החייל, לא חולמים חלומות.
ואחריו האלוף נזכר בבינת ג'בייל. הוא לחם שם, בלבנון השנייה. היה מג"ד 51 של גולני. סגנו היה רועי קליין ז"ל. "היה לי קשר שכולם קראו לו טיגט", הוא משחזר. "לחימה, יורים, רצים, יש מתים ליד, ופתאום הוא אומר: 'תקרא לי טיגב'. בלילה שאלתי מה העניין. ענה: 'זה השם שלי'. זה סמל. הרצון שלו דווקא במלחמה שלא ישבשו את השם שלו. לומר, יש לי זהות אל תמחקו אותה".
בכל אופן, ואם לחזור לטרמינל בגונדר, איך שיוצאים רס"ן מזי מקונן קולטת מולה חיילים אתיופים, קלצ'ניקובים, מדים מנומרים, מקבלת פלאשבק. כזה שזורק לגיל חמש. מהסוג שאחריו קשה לדבר.
התמונה שמוקרנת מולה היא של הטוקול, בית הבוץ שבו גרה בכפר מאורה. חיילים נכנסים לבית. היא לא בטוחה אם לצורך חיפוש או לגייס לצבא. רק יודעת שאבא החביא קודם נשק בעשבייה שבגג. "ואני ילדה, מכווצת בצד, אומרת לעצמי, 'אל תסתכלי למעלה, אל תסתכלי', כדי שלא אסגיר".
בעוד כמה ימים, עולם מוזר, הילדה המכווצת מהטוקול תפגוש את הרמטכ"ל האתיופי. "ותוך כדי", תתאר, "אבין שאני לא אותה ילדה. אני מישהי אחרת. מייצגת מדינה, צבא, שופטת. ואיישיר מבט מתוך ביטחון וגאווה".
אבל קודם לפנינו מסע.
חול מארץ הקודש
במעלה ההר, בצילו של עץ שיטה אפריקאי רחב, שתחתיו פרוס עמק ירוק, רס"ן מקונן עוצרת. אולי זה פה. אולי כאן נקבר אחיה, אספאו מולט מקונן. אולי כאן נקברה טראומה משפחתית. זה יכול להיות בכל מקום. בחלקת הילדים בבית העלמין שבאבא אנטוניוס יש קברים עם מצבות אבל גם אבנים לא מסומנות, שתחתן נטמנו פעוטות.
זו שעת בוקר מוקדמת. העמק תחתינו מתמתח, משפשף עיניים. יפה כאן. ברקע פעיות עיזים, קרקור תרנגולות. הגענו אחרי נסיעה בנתיבי עפר. מולנו, בצידי הדרך, מקומיים עטופי לבן צעדו אל הכנסייה. אחר כך, כשהתוואי הפך בלתי אפשרי, המשכנו ברגל, בשביל מתפתל בצידי ההר. תחתינו היה נחל עם שיירי מים, והיו בו כאלה שרחצו או כיבסו בגדים.
מזי, 39, אם לשניים מעפולה, היא שופטת צבאית ביהודה ושומרון. הולכת בעקבות אביה מולט ז"ל, שפתר סכסוכים בכפר שבו נולדה. "הייתה לו דרך קסומה להביא אנשים לקרבה", היא אומרת.
ב־1991, בגיל שש וחצי, עלתה עם המשפחה לישראל. "בלילה לפני שעזבנו הגיעו זרים מחוץ לכפר להשתלט על הרכוש. אני זוכרת את אבא עומד איתן, אומר, 'רק אנחנו נחליט מה משאירים'".
ואז החלה צעידה ארוכה מהכפר לגונדר, משם לאדיס־אבבה, ואז המתנה של חודשים. מהטיסה לישראל מזי זוכרת מסך שהקרין דמויות ("לא הבנתי מאיפה הדמויות מביטות בי"), ואת הנחיתה כמובן, היישר אל האזעקות של מלחמת המפרץ בתוך מבטי הלחץ של ההורים.
בפאזל הזה יש עוד סיפור, שלמזי קשה לגעת בו. העיניים מלאות הרגש שלה סוערות כשהיא רק מנסה. הסיפור של אחיה אספאו. והיום היא פה, ליד האבנים הלא מסומנות, מעל העמק, כדי לפגוש אותו. יהיה אשר יהיה.
הוא היה בן ארבע כשנפטר, קטן ממזי בשנתיים. "חשוב לי להשמיע את הסיפור של אחי. זה חלק מהזיכרון שאני רוצה לתת לו", היא אומרת.
ואז מתארת: איך חלה, ואיך נלקח ברגל על ידי הוריה אל הכפר אמבובר, ומשם אל בית החולים, ואיך כשנדמה היה שמצבו הוטב, אמא שלה חזרה להיות עם שאר הילדים. ואיך כשנפטר, אביהם קבר אותו בקרבת בית החולים כי הדרך לכפר אורכת ימים, וקשה לסחוב ילד ללא רוח חיים.
"הרבה אני חושבת על הרגע הזה. איך זה לקבור בן, ולעשות לבדך דרך של כמה ימים עד שאתה מקבל חיבוק ונחמה", מזי אומרת, "כשאבא הגיע, זה היה בשבת, ישבנו מחוץ לטוקול. אמא טיפלה בשיער של אחותי. כשראתה שאבא בא לבד, היא קמה בצעקה. ואני זוכרת את הצעקות האלה. לימים, כשעלינו, לא דיברו על זה. לא פקדו את הקבר. אין ימי זיכרון, אין סיפורים. קוברים את זה עמוק".
אביה של מזי קבר את האח שלה בקרבת בית החולים, כי הדרך לכפר אורכת ימים וקשה לסחוב ילד מת. "ישבנו מחוץ לטוקול ואמא טיפלה בשיער של אחותי. כשראתה את אבא חוזר לבד, היא קמה בצעקה"
רק לפני כמה חודשים נודע למזי באיזה בית עלמין נטמן אספאו. ועכשיו היא כאן. יכולה לראות מול עיניה את אביה קובר את אחיה. מציגה תמונה משפחתית בשחור לבן. מצביעה על דמות מימין. לאורך השנים, מספרת, חשבה שזו אחותה או אולי היא. לאחרונה התברר לה שזה אספאו. האח קיבל לפתע פנים.
"אפשר להדליק נר לזכרו?" מזי נאנחת. ואז מפזרת חול שהביאה מהארץ. קולות בכי נבלעים. מתמזגים בציוצי ציפורים. כשהגענו, שמינית ירח עוד היה תלוי מעלינו. אבל עכשיו השמים מדורגים בגוני כחול בהירים. יתר על המידה מאושרים.
אתמול בערב שאלתי את מזי מה הולך להיות היום, באבא אנטוניוס. "לא יודעת", אמרה, ואז שוב, "לא יודעת". ואילו עכשיו, כשיורדים מההר, וזוחלים בחזרה בשביל, מעלינו להקת דיות, מזי אומרת שהרגישה היום כאילו אביה היה איתה. וכאילו הייתה איתו. החזיקה לו את היד. "והוא כאילו לא היה לבד. לא היה צריך לחזור לבד את הדרך".
האמא והתאומים נפטרו
החיפושים אחר בית ילדותו של רס"ן אזנאו מתחדשים.
הפעם על הגבול שבין שכונה 11 לשכונה 12 בגונדר. דרמות הולכות להתרגש עלינו.
מגששים אם מישהו הכיר את אביו, האלוף אנדשאו. תוך שנייה כל גונדר בחוץ. מקומית ותיקה, בשמלה ירוקה פרחונית, מובילה אל שער כחול במעלה הרחוב. שם גרה מכובדת אחרת, טגנאיו שמה (בעברית: "תמצאי אותו"). ההיא, שתי שרשראות צלב, כיסוי ראש בטורקיז, ההארד דיסק של השכונה. רק שעכשיו אין לה בשורה. "היא לא מכירה את אבא", אזנאו מתרגם מאוכזב.
אתמול, אחרי יום החיפושים הראשון, דלת קטנה נפתחה אצלו בלב. פתאום הוא דיבר על אמא. סיפר על הכאב מכך שלא הספיקה להכיר אותו, את היכולות שלו. הוא היה קטן כל כך. "זה לא נורמלי", התוודה, "שאתה לא יודע איפה אמא שלך קבורה, מה קרה לה, ואיך עד היום לא פתחתי את זה".
אפילו תמונה אין לו. יש רק זיכרון אחד, גילה. "היא מבשלת בטאבון. אני מפריע. ואז היא מעיפה אותי. ואני הולך עצוב. אין לי שום דבר אחר חוץ מהזיכרון הזה. זיכרון של ילד בן ארבע. לא יודע כמה נכון או שבמהלך השנים דמיינתי".
אפילו תמונה לא נותרה לאזנאו מאמא שלו, רק זיכרון אחד מגיל 4. "היא מבשלת בטאבון. אני מפריע והיא מעיפה אותי. ואני הולך עצוב. לא יודע כמה זה נכון, או שבמהלך השנים דמיינתי"
בינתיים, בשיחה עם טגנאיו, לאזנאו קופץ רעיון. הכניסה לבית, הוא מתאר בעזרת תנועת יד, הייתה מעוקלת. לטגנאיו זה מספיק. היא מיד נזכרת מאיזה כפר הגיע האב, ואיפה בדיוק הבית.
ריצה מתחילה. זו עם הירוק הפרחוני דוהרת, וכולם אחריה, כולל ילדי השכונה. חוזרים את הירידה, לוקחים ימינה, מתפתלים. בסמטאות עקלקות, בדרך צרה, בשביל מסולע. תרנגולות, נביחות, מקומיים שורפים זבל בחבית.
מפה לשם, עוד התברברות, עוד מקבץ פחונים, בסוף זה קורה: הבית של אזנאו. כולנו ראינו מפוארים ממנו. זעיר. הרוס. עשוי בוץ. גג פח גלי נוטה ליפול. סביב אבנים. ועדיין, פיסת זהות.
הרב־סרן זכר בית גדול יותר, יספר אחר כך. בכלל, כשאתה קטן הכל נראה גדול. עזבו, זה לא ממש משנה. אזנאו עושה סיבוב של חתן בין שברי החורבה. מתחבק עם תא"ל ימין, נכנס לבית. ניגש ימינה. כאן, מצביע על קיר אבנים, היו שירותים ופתח יציאה. השכן מהנהן, מספר על אביו.
"התחבקנו כי עברנו את זה יחד. זה גם שלי. אני בא להכיר יותר טוב את האחים שלי וגם את עצמי", תא"ל ימין ישחזר כשניסע חזרה, ואז יוסיף שביום־יום הוא מפקד חיל הגנת הגבולות, אבל הפעם הוא בעסקי גבולות הנשמה.
רגע, לפני שהולכים נס נוסף קורה. הלב של אזנאו נפתח עוד קצת. והוא נוגע בעוד עניין שהחביא עמוק בתוכו. לאחר שאמו נפטרה, הוא מגלה, אביו התחתן בשנית. אלא שהאם החורגת נכנסה להיריון, ותוך כדי לידה היא והתאומים שנשאה נפטרו. אחר כך האב לא התחתן עוד. "חששתי להגיע, לא חייתי כאן בתקופות יפות של המשפחה", האיש המרגש הזה, שמועמד להפוך בקרוב למג"ד, מסכם. ואז מוסיף: "זו חתיכת הפאזל שהייתה חסרה לי בחיים. תמיד הייתה לי תחושה שמשהו חסר. כמה אפשר להדחיק? כמה אפשר להכחיש?"
סידור תפילה מתפורר
"לכה דודי, לכה דודי לקראת כלה", שירה מעט עצובה מקבלת את פנינו. "לכה דודי", הם שרים שוב ושוב. ככה אולי עשר דקות. שירה עיקשת, עקבית, שחופרת בבפנוכו כמו עם כפית.
ליל שבת היום. עשרות רבות מיהודי גונדר הממתינים לעלייה לישראל מצטופפים בבית הכנסת של קהילת "התקווה". נשים משמאל, גברים מימין, יריעה ביניהם. בית תפילה עשוי בד ופחונים, בחלקו פתוח, ושמי האובך שמעליו חפים הערב מעננים. ובכל זאת יש בהם זבובים נחושים וחלומות רחוקים.
מול המתפללים, במרכז הבמה, משורבטות מילות "התקווה" בכתב יד עבה. "ארץ זבת חלב ודבש", כתוב שם. וגם "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
משב רוח קל חולף, מעיף לאחד מבני הקהילה את דפי התפילה מהספר המתפורר. הוא רץ לאסוף.
עבור חלק מהנוכחים תפילתם לפגוש את ירושלים תקבל מענה בשבוע הבא. לא בטוח שהם יודעים. לעיתים ההודעה מתקבלת כמה ימים לפני העלייה. הרוב כאן ימשיכו לחכות, אלוהים שבשמים הפתוחים מעלינו יודע כמה.
למשל טקלה. בן 25, מורה לעברית, יליד הכפר גוצ'ה, שמספר שהסתובב עם צלב, ביקר בכנסייה, "רק אחרי שאבא נפטר, אמרו לי, 'אתה יהודי'. אני מרגיש שמצאתי את הדרך. הקדוש ברוך הוא נתן לי הזדמנות לתקן".
מחר נבקר אצלו בבית. חדר בתכלת־לבן, שלושה על ארבעה מטרים, מחולק עם וילון בין ארבע נפשות. כשאתה גר בצפיפות כזו, יש חשיבות למה תכניס ואיך תקשט. ושם, בכלום מקום, תהיה דחוסה כוננית לספרי קודש, ועל הקיר פלקט "שבת שלום", ובגדול "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". בור השירותים ומרבית רכושם יהיו בחצר. "אני מפחדת מגורל כמו של בעלי. שאמות בלי שאעלה לישראל", האם איתייש תאמר, ואז תבקש מאיתנו שנתפלל עבורה.
לסא"ל יוני ווטה זה, משום מה, יזכיר סיפור מההתנתקות. הוא היה צוער בבה"ד 1 כשנקרא לגוש קטיף. "אחד המפונים, כשיצא, הסתכל בכעס עלינו החיילים. 'אותך אני מבין, אותך אני מבין', הוא עבר אחד אחד. ואז נעצר עליי. 'אותך, שכל כך רצית לעלות לישראל, אני לא מבין'".
בינתיים, בבית הכנסת, זעקת "שמע ישראל אדוני אלוהינו", מהדהדת את גונדר. "אפשר סוכרייה?", שניים, בני חמש או שש, ניגשים. ואחריהם עוד עשרה. מבקשים גם שוקולד, עט. אחד הקצינים מפנק בסוכריית מנטה. הילדים מנפנפים עם היד על הלשון. וזה כמו גלויה, טעם מר ממדינה רחוקה.
אלה שפה לא מכירים את הקטע המר שלנו. רק חלב ודבש. דבש וחלב. יוני מסתכל על הילדים שמתפללים לידו. הוא פונה לאחד מהם, יואנס. שואל באמהרית מה הוא יודע על ישראל. "שמחה", יואנס עונה, "מדינה קדושה לגמרי".
"איזו תמימות, איזו תמימות", יוני תופס את הראש, "בדיוק כמו שאנחנו היינו. אומרים 'ירושלים, ירושלים'. לא שואלים מה נעשה שם, איך נתפרנס. מגיעים ואז מקבלים את הכאפה. אבטלה, גזענות, לא מכניסים למועדונים".
קודם, מחוץ לבית הכנסת, שאלתי את אזנאו - חופש באמהרית, שם שנתן לו אביו אחרי שברח מהצבא - מה תהיה הכאפה הראשונה שהילדים סביבנו יאכלו בישראל. "כשיקריאו שמות בכיתה", השיב, "את השם שלהם יקריאו בצורה לא נכונה. זה יגרום להם להתבייש בשם שקיבלו. מהר מאוד ירצו לשנות, לשם לא באמהרית. זה יוביל להכחשה מי הם. הם יעדיפו לשכוח מאיפה באו, מה הזהות".
תכף תסתיים התפילה. פיסות חלת שבת יחולקו; ואז המתפללים יעמדו, ישירו התקווה; ואז קצין חינוך ראשי של צה"ל, תא"ל אופיר לויוס, ירגש. "אנחנו שחיים את הנס, לא רואים את הנס", יאמר להם; ואז, אחרי שיתאוששו מהסוכריות עם הטעם המר של המדינה הקדושה, כמה מהילדים, שיש להם שמות שהם עדיין מתגאים בהם, ישימו ידיים, כאילו הם לפני דרבי, ויקראו ביחד "שבת שלום".
כש"אמקור" הזיל דמעה
שעת לילה.
לא מזמן טיפות החלו חובטות, ללא הפליה, על בנייני הענק הראוותניים לצד זעירי הפחונים. ועכשיו, כשחושך, שמי אדיס־אבבה שטופים ומפויסים. אבל בשמי האוטובוס שלנו, המשייט בין עיקולי העיר, מצטברים ענני תחושות מורידי כאבים.
מוזר. זה מגיע כפרצי צחוק מטלטלים. כי הנה, תוך שתופסים את הבטן, חברי המסע מתארים איך פונים אליהם בסופר, כי חושבים שהם עובדים שם. או איך בצבא בטוחים שהם מהלוגיסטיקה. ואפילו נזכרים ברגע המביש ההוא, כשהמורה שאלה מה עשיתם בחופש הגדול, כולם מספרים על חו"ל, כל מיני יעדים, ואילו הם - "הלכנו מרובע א' לי"א באשדוד עם בני דודים".
כמה שעות קודם, באותו אוטובוס, סא"ל יוני ווטה ישב בספסל האחורי בתחושות מעורבות. מבעד לחלון הרחב שבגבו, שכונת שולה, הקרויה על שם עץ שולה ענק שהיה שם פעם, התרחקה. וכך גם שוק הכבשים והכנסייה שזכר.
את הבית שבו גר לפני העלייה ארצה לא מצא. וזה לא שלא ניסה. עבר בין קשישי המקום. התרוצץ בין הפיתולים. דפק על דלתות. נבלע באיזה בית אבן, יצא, חזר. אפילו הגיע אל בית שכן שהיה מיודד עם המשפחה, כדי לגלות שהוא ואשתו אינם בחיים. ואז עמד על חתיכת סלע במעין רחבה מתוחמת בפחונים וחומה שזכר מילדותו, מביט לצדדים, אוחז בראשו. נראה קצת אובד עצות.
בכל זאת, יותר מ־30 שנה עברו. הוא היה בן 11 כשעלה לישראל. נולד למשפחה של 26 אחים, מארבע נשות אביו. לאמו הביולוגית 11 ילדים. "כשאנחנו עושים אירועים, אנחנו לא צריכים אף אחד אחר. אחים, אחיות, אחיינים, סוגרים עניין", סיפר.
ועכשיו באוטובוס, אחרי ששאף עמוק לריאות את ריחות הילדות, אבל לא מצא קיר בוץ לגעת בו, יוני מבין שזה כבר לא יקרה. "לא יודע למה ציפיתי, שדברים יישארו אותנטיים אחרי כל כך הרבה זמן", הוא אומר קצת מאוכזב, "הייתה לי תחושה מטורפת בזמן שהלכתי. הרגשתי שאני עוד שנייה מגיע, עוד שנייה, עוד שנייה. ברור שזה מתסכל. רציתי לשחזר את התמונה שיש לי. רציתי לעמוד מול דלת. ועדיין, זה ללכת ברחובות שבהם רצתי, השתוללתי, ירדתי לשוק".
יבשת פעורה בין ילדותו בכפר, כרועה צאן, לבין תפקידו כאחראי על הבינה המלאכותית בצה"ל, ממנו הוא אוטוטו פושט מדים (לשאלתכם אם מתישהו מכונה תוכל להחליט על ירי טילים בעצמה הוא משיב: "אני מאמין שבעתיד תתאפשר במוקדים מסוימים היכולת לאפשר לבינה גם לבצע את הפעולה עד הסוף, כולל הלחיצה").
אם תשאלו את יוני, העבודה עם הצאן דווקא הכשירה אותו לגדולות. "הייתי קם בבוקר, לוקח קולו, גרעינים, הארוחה שלך לכל היום, יוצא עם עדר כבשים לשטח", הוא משחזר, "תחושה של אחריות מטורפת. אתה רוצה שהצאן יאכל, אז לקחת אותו לאזורים טובים. ואתה שומר עליו כמו הילדים שלך. ככה - יום, יום, יום.
"אני היום בחוד החנית של הטכנולוגיה. בדיעבד אתה אומר, 'וואו, זה באמת קרה?'. ואתה גם אומר, זה שנתנו לי לשמור על כל הכבשים והעיזים מגיל חמש ייצר אצלי תודעה בסיסית של אחריות, אכפתיות, חריצות, התמודדות במרחב. זה הוביל למה שאני היום".
למרות שלא סגר פינה כמו שקיווה, המסע הזה יעשה משהו לסגן־אלוף. עוד 24 שעות, למשל, הוא ינאם אצל שגריר ישראל באתיופיה, אללי אדמסו. יגיד שהמסע שלו רק החל. יש לו תפקיד, להעביר את מה שחווה דרך הרגליים לשכונות, לחברים. ואת כל זה יאמר בהתרגשות גדולה.
הכינוי של יוני הוא "אמקור". בקושי מראה רגשות. לא בוכה, יספר, גם לא בלוויות. אבל במסע הזה הוא יוריד דמעה או שתיים.
יש דברים ששום בינה מלאכותית לא תוכל להסביר.
החיים בקצב הבּוּנָה
לוח השנה באתיופיה מראה שבע שנים, שישה חודשים ושמונה ימים אחורה. המדינה הזאת, שתהיה בריאה ותשים קרם הגנה, חיה בקצב משלה. בקצב הבונה. בונה הוא טקס שתיית קפה משפחתי, לפעמים שכונתי. הוא כולל שלושה סבבי כוס מזוגה עד הסוף, אירוע שמצריך מינימום שעה בקלנדר. טיפונת שונה מהקפה טו גו המערבי.
"בתור ילד קטן זה נעים. תוך כדי מביעים משאלה, מבקשים ברכה", נזכר סרן ד"ר דוד מששה, 31, קצין הרפואה החטיבתי של גולני, שהחליט להיות רופא קרבי לאחר פציעת אחיו שמואל בחאן־יונס ב־2004, "אבל אחר כך, כנער, אתה רוצה להיות ישראלי ומתרחק מזה. היום אני יודע שזו טעות. זה זמן מבוזבז לנסות להידמות לאידאל שאינו אידאל, שאינו שלך, ושאתה משלם עליו מחיר כבד: הזהות שלך. הייתי עסוק בלהיות ישראלי, בלבחור את החלומות, במחיר של לדעת מי אני יותר".
כלום לא מאוחר. בימים האחרונים נסגרו עוד כמה מעגלים. רס"ן אשר מולה, קצין אג"ם בחטיבת האש 215, איתר את הבית שבו נולד, בשכונת שולה באדיס־אבבה. המשפחה נדדה לשם מסימיאן, וכשהיה בן ארבעה חודשים עלו לישראל. לחיפושים הגיע מצויד בהקלטה של דודה שלו מתארת את הבית, ובמידע על תחנת קמח ונחל יבש סמוכים. זה הספיק. "זה היה בית שכור", מולה מספר, "מראש לקחו שכירות לשנה, למרות שידעו שהמשפחה תהיה שם זמן קצר. ככה היו עוקצים את היהודים אז".
לפני עלייתם לארץ נדדה משפחתו של רס"ן מולה מסימיאן לאדיס־אבבה, בה נולד. "גרנו בבית שכור. מראש לקחו שכירות לשנה, למרות שידעו שנשהה שם זמן קצר. ככה היו עוקצים את היהודים"
ולפני זה, בטדה, דוד מששה מצא את הבית שבו התגורר סבא שלו. זה היה קצת מבאס. הוא טיפס מתנשף כמה גבעות, ובעזרת מקומי שהכיר את המשפחה זיהה מרחוק בקתה עם גג קש. רק שהמבנה היה באזור הררי שהגישה אליו קשה. "הרגשתי ברגליים את המקום שבו סבא פסע", יאמר אחר כך, "אנשים בישראל תמיד אומרים, 'סבא שלי עשה, היה פה'. היה חסר לי החיבור".
ממש באותו זמן, במדרון הגבעה שמתחת, בין סלעי בזלת ושיחים דוקרניים, כשהשמש של אתיופיה מצליפה מעל, חיפשנו בין קברי בית העלמין אחר המקום שבו נטמן סבא של סא"ל אילנה אשגרו דוד, ראש ענף בחיל משאבי אנוש. היא נולדה בכפר ברה, עלתה בגיל ארבע אחרי מסע בן שבועיים לסודן, כשאביה נושא אותה על כתפיו. "אבא מספר שכשהגענו, כל העורף שלו היה פצוע", היא מתארת.
בזמן שסרקנו, מולנו, בצל פיקוס שזרועותיו פרושות בתהייה ישבו עשרות מקומיים, בעיקר ילדים. הביטו בנו מסוקרנים. בוואדי שתחתינו עבר זקן עם מקל רועה צאן, אבל בלי צאן מאחוריו. ומקומי אחר, עם קלצ'ניקוב הפוך על כתפו, עזר לאילנה בחיפוש בין קברים מנותצים או פרוצים, שהחריטה עליהם באמהרית היטשטשה - עד שקבר הסבא נמצא. שם, אחרי שירת "אם אשכחך ירושלים", שהתגלגלה במדרון, עד הפיקוס, אילנה השמיעה הקלטה של אביה, מספר על הסב שנותר באתיופיה.
סא"ל אילנה עלתה בגיל ארבע אחרי מסע של שבועיים לסודן, כשאביה נושא אותה על כתפיו. "כשהגענו, כל העורף שלו היה פצוע". מקומי חמוש בקלצ'ניקוב עוזר לה למצוא את קבר הסב שנותר מאחור
מאוחר יותר, אילנה תדבר על העוול. על כך שלא מלמדים מספיק, בטח לא מכירים את מורשת הקהילה האתיופית. על התחושות והמחירים שזה גובה. ועל הצורך הבסיסי "להבין מאיפה באים אלו שאנחנו פוגשים ביום־יום".
בסוף, מותר לפנטז, החברה הישראלית תעשה איזשהו תיקון. זה יקרה בקצב הבונה, כמובן.
שתי מזוודות ומחבת
קאט ליקום אחר.
"יעשה שלום, יעשה שלום, שלום עלינו ועל כל ישראל", שירה אדירה, מהולה בדמעות, מטלטלת את נמל התעופה באדיס־אבבה. וריקודים, ומעגלים, ו"גשר צר מאוד". ועכשיו בגרסה האמהרית.
בלב הקרחנה קציני הצבא, על כתפיהם ילדים אתיופים, קצת מופתעים. כאלה שעוד מעט יהיו ישראלים. מסביב, על רצפת הטרמינל, משפחות עולים חדשים. מוחאים כפיים, דרוכים.
אנחנו מצטרפים אל טיסת עולים של הסוכנות היהודית. יש פה כ־120 ישראלים מהניילונים. לרובם זו תהיה הפעם הראשונה במטוס. הם כאן היום במסגרת מבצע "צור ישראל 2" לקליטת 3,000 עולים נוספים מאתיופיה. "יש ביניהם כאלה שחיים 15 שנה על מזוודות", מספר הבטאמו יוסף, מנהל פרויקט אתיופיה בסוכנות היהודית, "וברגע שמודיעים, סוגרים את המזוודה, משאירים את כל החיים מאחור".
לפני שהמראתי, יו"ר הסוכנות היהודית, דורון אלמוג, שפיקד על יחידת שלדג בזמן "מבצע משה", נזכר בעולים שפגש באישון לילה במדבר לפני 40 שנה. "פתאום מגיעים הרקולסים בלי אורות", תאר, "הנחיתה מעיפה חול לשמים. באוויר ריח סולר מטוסים מעורב עם אפר. ועם האמצעים הטרמיים אנחנו רואים אותם. רצים, מפוחדים, כחושים, עם קרעי בגדים".
העולים של 2023 מגיעים בלבוש המהודר ביותר שידם משגת. בלבן מסורתי. בתסרוקות. יש פה ילד עם רקמה של מגן דוד, ועוד אחד שגילח לב ומגן דוד בשערו. הם לוקחים ברצינות תהומית אותנו. את המדינה שלנו. ובאים אלינו בלב פתוח. במיטבם. בלי לדעת שכנראה זה לא יהיה הדדי. שספק אם נדע לפרוש ידיים לקראתם.
בינתיים, תא"ל ימין מסתובב בשדה התעופה בין המשפחות. "יהיה קשה, ולאט־לאט יותר קל. לילדים שלכם יהיה יותר טוב", הוא כאילו מכין אותם, ומבקש: "תמיד תזכרו את החלום".
ועוד מעט, אחרי יותר משעה איחור, גלגלי טיסה ET8414 יתנתקו מאדמת אפריקה. בחוץ יחל טפטוף קל. ציפור גדולה תמריא במקביל אלינו. כאילו מלווה את הלבבות שפועמים במטוס לידה. מנפנפת בכנפיה אל דרך חדשה.
איך מסיימים? בתמונה של חפצי העולים בטרמינל בגונדר, שכל עולמם מכונס בשתי מזוודות ומחבת לאינג'רה? בילדה, עולה חדשה, שבטיסה הניחה ראש על כתפי סא"ל ווטה, ונרדמה? בקשישה שבקושי רב ירדה ממדרגות המטוס, אבל מצאה כוחות לכרוע ולנשק את האדמה?
ואולי, בעצם, עדיף במועדון בגונדר. שעת לילה. המסנקו מנגן. טג' נמזג. רקדניות מקומיות בלבן ועיטורים בירוק־כתום, מקפיצות את המבלים. ועל הרחבה מפקדים ישראלים. מנענעים כתפיים, מותניים, זיכרונות כואבים.
יש שם את ההוא עם הפצע הפתוח, וזו עם הטרגדיה שנקברה, ואפילו ההוא שכל חייו לא בכה. ולא רק הם. גם לויוס, קצין חינוך ראשי, שנפצע ממטען ברצועת עזה ורגלו נקטעה, מזנק לרחבה. "את הריקוד האתיופי הראשון שלי", הוא מגלה, "רקדתי בחתונת אחיו של שומטו קסהון, שנספה בוואדי סלוקי. לא יכול להיות שהכרת המורשת של האחר תהיה רק סביב מוטיבים לאומיים כמו זיכרון הנופלים. לא יכול להיות שזה הדבר היחיד שיחבר בינינו, וייתן ליוצאי אתיופיה זכות להיות חלק. לכולם זכות להיות חלק".
זה יהיה רגע, בתוך המולת מועדון, שבו מחשבות יגששו ולא ימצאו מילים. אבל עכשיו, שנייה, תקשיבו. במעלה הלב נשמעים צעדים. הוא לא נגמר אף פעם, החיפוש אחר שורשים.
