אני לא מאמין שאני כותב את המילים האלה, "הטובים לצה"ל", כי כביכול התבגרנו ולמדנו שהצבא אינו תכלית הכול, ואפשר לזכות בתהילה ולתרום וגם להשתכר היטב מחוץ לצבא, ובכל זאת אני אומר: הטובים צה"ל, ועכשיו.
אנחנו בעיצומה של מלחמה גורלית שאליה יצאנו - מדויק יותר: שנכפתה עלינו – בידיעה שלא מדובר בעוד סבב מהסוג שהכרנו ומסתיים ב"חמאס מורתע". זו מלחמה שונה, מאוד. היא רב-זירתית, עד פאתי הים האדום, ארוכת טווח, מקיפה חזית ועורף ובעיקר מסמנת שהיא לא הולכת לשום מקום. היא מה שפעם הגדרנו "לוחמת התשה", ועכשיו נקראת "מלחמה בעצימות נמוכה". אותה הגברת בשינוי אדרת.
צה"ל כבר הגיש את החשבון לממשלה בדמות תוספות אדירות לתקציב הביטחון. כמעט הכפלה שלו. האזרחים והמדינה יצטרכו לעשות ויתורים אישיים וקולקטיביים כדי לשאת בעול הזה. צה"ל יצטרך לגדול, לרכוש מערכות נשק חדשות, להתפרש אחרת להגנת הגבולות, ובעיקר להבין מה קרה בהפתעת 7 באוקטובר כדי להבטיח שלא תחזור.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• הנכשלת וגם ירשת
• התפכחתי. סמוטריץ' אינו מה שחשבתי
• ההיגיון שבשיגעון של תפיסת הביטחון
• בצומת הכרעה: בין מיטוט חמאס לעסקת חטופים
זה הכול, לכאורה, כסף וכסף. ואני טוען שלא. רחוק מכך. לפני הכסף והנשק החדש שנייצר בעצמנו או נרכוש, חובה להסתכל על האיש מאחורי המכונה, השריונר בטנק, החי"רניק שבתוך האפוד והטייס שבקוקפיט. הסיפור היה תמיד האיש ולא המכונה. בכך התגאינו - במוטיבציה, בנכונות להקרבה, במוסר. בזכותם ניצחנו. האיכות היא לא רק המערכות הטובות ביותר, שכן דומות להן יש גם לאויבינו, אלא מפעיליהן. הם היו פשוט יותר טובים.
לאורך השנים ירדה יוקרת השירות הצבאי, ובהתאם תנאי השירות, ונתוני השחרור משירות קבע גדלו. ככל שהתחזקה התחושה המזויפת שנותרנו ללא איומים מיידיים, וברקע הביקורת בציבור ובתקשורת על תנאי מערך הקבע, נשמעו יותר ויותר קצינים שתהו למה הם צריכים את זה בכלל. ובאמת למה? בחוץ מחכים לרבים מהם חיים נוחים יותר ומתגמלים יותר. אפשר לעשות קריירה, אפשר מדי יום להקריא סיפור לפני השינה לילדים, שלא לדבר על ההקלה לבת או בן הזוג.
כחבר כנסת שמעתי פעמים רבות את מפקדי צה"ל מתלוננים. נכשלנו, הם אמרו לנו בוועדת חוץ וביטחון. אנחנו רוצים להחתים את המ"פ הטוב ביותר כדי שמחר יהיו לנו מג"ד או מח"ט מצוינים, אבל אם נאלצים להתפשר היום בגלל גל פרישות, בעוד 20-15 שנה כך ייראה הפיקוד העליון של הצבא.
ברקע הכישלון האיום ב-7 באוקטובר והמלחמה המתרחבת והולכת, יש צורך לבנות מחדש את צה"ל ככוח הכרעה. לשם כך חייבים לשכנע את הצעירים המצטיינים האלה שעליהם להטות שכם ולהישאר במדים. לא רוצים קריירה ארוכה? נתפור לכם אחת קצרה. תחליטו אחר כך. בהחלט, זה ידרוש מעטפת בתנאים שישכנעו אותם, ואת בני משפחותיהם שמשלמים המחיר. אבל בל נטעה: מה שישכנע אותם יותר מכל, כפי שמוכח מדי יום בחודשים האחרונים, אלו האהבה שלהם לארץ והידיעה הברורה שאם הם לא יהיו, לא יהיה שם מישהו אחר. הם למדו את זה היטב בקרבות פנים אל פנים ביישובי העוטף בשבת ההיא ומאז בתוך הרצועה.
ד"ר נחמן שיצילום: ג'ורג' גינסברגבמלחמת ההתשה של 70-67 וגם בזו של 1973/4 צה"ל גייס "נמרים", אנשי מילואים שהסכימו לחזור לתקופות שירות ארוכות כדי למלא את החסר. היו גם רבים שחזרו לקבע כדי למלא את שורות הנופלים. בשלב הקרוב יכול צה"ל לחזור אל הנמרים. גם תקופות שירות של שנתיים-שלוש הן חשובות. אבל לטווח ארוך הוא חייב לבנות שירות קבע מעולה עם גברים ונשים שקשרו את גורלם בצה"ל ובשירות המדינה. אין לנו ברירה. השנה היא אמנם 2023, אבל מחוגי השעון מטעים. אנחנו ב-1948 והסכנה קיומית. כשם שאז הטובים הלכו לפלמ"ח ולמחתרות כדי לרכוש עצמאות ולהגן עליה, כך גם עתה.
- ד"ר נחמן שי היה שר התפוצות, סגן יו"ר הכנסת ודובר צה"ל
