בחכמה עשו ראשי הקונגרס כשהחליטו להזמין את נתניהו לנאום, כמו שהוא אוהב, בפני שני הבתים, בבירה האמריקאית. הם ידעו היטב עד כמה הוא משתוקק לכך, לא רק כדי לברוח מהאדמה החרוכה שהשאיר אחריו, אלא גם כדי ללבוש מחדש את חליפת המדינאי, לעלות על כבש המטוס, להתמוגג מהתשואות ולספור כמה פעמים נעמדו המחוקקים על רגליהם כדי להריע.
אבל וושינגטון איננה מספקת ארוחות חינם. והפעם, יותר מפעמים קודמות, היא תדרוש מנתניהו לשלם מראש, במזומן, עבור המנעמים והמטעמים שהיא מספקת לו. יש להניח כי הנשיא ביידן לא יתעלם מנוכחותו בעיר, וייפגש איתו, אבל רק אחרי שהסדיר את המחיר: שבפעם הזאת נתניהו לא יתחמן אותו, יסכים לעסקה להחזרת החטופים שתביא לקץ המלחמה, ויצעד בנתיב המדיני של ביידן בדרך לנורמליזציה בין סעודיה לישראל, להקמת מדינה פלסטינית והסדרה בצפון. ביידן יודע שנתניהו מאריך את המלחמה מסיבות אישיות פוליטיות - הוא אמר זאת בקולו, וגם אם אחר כך קצת חזר בו רוח הדברים ברורה. הבלוף נחשף.
בוושינגטון יפרשו לנתניהו שטיח אדום ובקצהו מלכודת דבש מבורכת. כל מה שלא הצליחו להוציא ממנו עד כה, הם מקווים לקבל בתמורה להזמנה המפנקת. הם יודעים היטב עד כמה היא חשובה לראש הממשלה ולבני ביתו, שגם יחנכו בהזדמנות זו את מטוס "כנף ציון".
אז הקונגרס שלח לנתניהו הזמנה, אבל ביידן עדיין מתמהמה: הוא מחכה לראות אם הפעם, כשגבו לקיר, כשישראל הופכת למנודה בין העמים בגלל התמונות המגיעות מעזה, הוא יעשה את הדבר הנכון. גורל עזה לא מעניין את נתניהו, אבל הוא יודע שהעולם עוקב בבעתה: לא סתם מספר מדינות כבר הודיעו כי יכירו במדינה פלסטינית. אבל מלכודת הדבש שמונחת לפתחו של נתניהו לא נועדה כדי שיעשה את מה שטוב לאינטרס האישי שלו, אלא למען מדינת ישראל.
וושינגטון הרשמית נטולת ציפיות מהאיש ששיקר ברציפות למנהיגיה והגיב בכפיות טובה לנשיא ביידן, שהיה מעתיר, מכיל וחומל מאז 7 באוקטובר. אבל לפני שהיא מסובבת את הגב ופונה לעיסוקיה, לפני שביידן מזנק למסלולי הקמפיין שלו - שם מצבו אינו מלבב - הוא מנסה לתת לישראל ולפלסטינים מה שמנהיגיהם, בשם היהירות והאגו, לא יכלו להעניק להם: פתרון שיאפשר שקט והתנערות מתוך ההריסות לעידן של לבלוב.
יעצו לביידן לרסק את סרבנותו של נתניהו באמצעות איסור על ישראל להשתמש בנשק אמריקאי בעזה - דבר שהיה יכול להפסיק מיד את המלחמה. ביידן דחה את ביצוע ההצעה, אבל לא דחה את הרעיון על הסף
יעצו לביידן לרסק את סרבנותו של נתניהו באמצעות איסור על ישראל להשתמש בנשק אמריקאי בעזה - דבר שהיה יכול להפסיק מיד את המלחמה. ביידן דחה את ביצוע ההצעה, אבל לא דחה את הרעיון על הסף. גם זה נמצא בארגז הכלים שלו, וממתין לרגע שבו יהיה ברור שכלו כל הקיצין. בינתיים הוא שלף את הדבש, בתקווה שנתניהו יגיע מרוכך לבירה האמריקאית - וכשהוא רחוק מהבריונים הסהרורים בממשלתו, התבונה אולי תנצח. בבית הלבן מכירים היטב את נתניהו, ולא מצפים שהוא ידבר שלום. מקסימום, הם יפסידו צנצנת דבש בניסיון האחרון, שאחרי הניסיון האחרון. ואז, ביידן אולי יקשיב ליועציו הבכירים המאיצים בו לאסור על ישראל שימוש בנשק אמריקאי בעזה. זה מתקרב.
