4 צפייה בגלריה
"אנחנו מחזיקות את החברה". צוות המרכז, מימין: לימור, מירב, עידית, אורית ואלי, נטלי ועמנואלה (יושבות)
אישה בשנות ה-30 לחייה מגיעה למרכז לטיפול באלימות במשפחה ברחובות, עם שלושה ילדים וכמה תיקים שנארזו בחופזה. היא אינה תושבת העיר, וזו הפעם הראשונה שלה פה - התחנה הראשונה במסע היציאה שלה ממעגל האלימות. "היא הייתה במסוכנות גבוהה", הסבירו נשות הצוות של המרכז. "יכולנו להגיד לה לפנות למחלקה לשירותים חברתיים בעיר המגורים שלה, אבל במצבים כאלה אנחנו מתגייסות - אחת עושה טלפונים לברר על מקלטים פנויים, אחת ממלאת איתה את הטפסים ואחת יושבת עם הילדים. ליווינו אותה עד שהגיעה למקום בטוח".
מרכזי האלימות במשפחה הם אחד הכלים המשמעותיים בארץ למיגור התופעה, שהיקפה עלה בתקופת הקורונה. לכאן הם מגיעים - נשים, ילדים וגברים החיים במעגל האלימות האכזרי כדי לקבל טיפול, ליווי והכוונה שיכולים להיות מצילי חיים. אין כאן רשימות המתנה - כל יום שעובר יכול להיות ההבדל בין חיים למוות. אבל בהתאם גם העומס על הצוותים רק הולך וגדל.
"מאז הקורונה יש הרבה יותר פניות, גם מאוכלוסיות ברמות סוציו-אקונומיות גבוהות יותר", סיפרה טלי, מנהלת מרכז דלב (די לאלימות במשפחה) ברחובות. "עכשיו קיבלנו תקציב לשני עובדים נוספים, אחרי שהרבה זמן חווינו עומס גדול ותסכול שאילץ אותנו להיות יצירתיים". היא הוסיפה: "עשינו הערכת מסוכנות בטלפון אחרי כל פנייה חדשה שהגיעה אלינו. אם מדובר ברמת מסוכנות גבוהה מקבלים מייד, אם לא אז מזמינים לפגישה ראשונית ועד אז מלווים טלפונית".
העומס על הצוות לא ניכר כלפי חוץ - חדר ההמתנה ריק, אף אחד לא מחכה. כל פגישה מתוזמנת עד כמה שניתן כדי להקל על המטופלים ולמנוע מצבים של מבוכה.
"העבודה כאן עמוסה", הסבירה טלי. על השאלה אם השכר בהתאם, היא ענתה: "לא. חד משמעית. חלק גדול מהמטפלות פה משלבות את העבודה במרכז עם קליניקה או הדרכת סטודנטים, עבודה שמכניסה גם כסף. זה התסכול שלנו מול משרד האוצר, שבסופו של דבר אנחנו נותנות פה את הלב והנשמה וזה לא מתורגם לשכר הולם. כולל אותי, שעובדת פה יותר מעשרים שנה ומנהלת את המרכז שלוש וחצי שנים. אני מאוד אוהבת את העבודה ומרגישה שזה הייעוד שלי, אבל זה לא אומר שאני לא מתוסכלת".
אידיאלים או פרנסה
במרכז דלב עובדות שש עובדות סוציאליות, והוא נמצא בתהליך איוש של שתי משרות נוספות. בשנת 2021 פנו או הופנו למרכז 443 גברים, נשים וילדים, וטופלו 329 פונים - בהם 257 נשים, 66 גברים ושישה ילדים. כל העובדות הסוציאליות שדיברתי איתן - כולן מנוסות, בעלות שנים רבות של הכשרה, שאוהבות את עבודתן אהבת נפש - עובדות במקומות נוספים על מנת להשתכר בכבוד. רובן מודות בקושי רב שללא בן זוג שהיה מרוויח יותר, לא היו יכולות להרשות לעצמן לעבוד פה.
מירב, עו"ס משטרה, עוזבת בימים אלה את המרכז בדיוק מסיבה זו. "אני 22 שנה בתחום ועובדת פה שנתיים", היא סיפרה. "בתחילת הדרך עבדתי חצי משרה, אחר כך עליתי לשלושה רבעים, אבל בפועל מבחינת העומס והאחריות זה היקף של משרה מלאה. אני מאוד נהנית בעבודה, השינוי המשמעותי בחיים של הנשים מאוד מספק, אבל אני עוזבת בגלל המשכורת. זה מאוד מייאש, גם העבודה הקשה וגם השכר".
כמות המרכזים לטיפול באלימות במשפחה גדלו בשנים האחרונות מ-111 מרכזים בשנת 2019 ל-169 בשנת 2020, ובימים אלו 22 נוספים נמצאים בתהליך פתיחה. גם כמות התקנים של עובדים סוציאליים לטיפול באלימות עלתה מ-78 בשנת 2019 ל-242 השנה. האתגר היה ונותר להצליח לאייש את אותם תקנים.
"מישהי שרצתה להחליף אותי בתפקיד ביקשה ממני לראות תלוש משכורת. שלחתי לה והיא לא הסכימה, ובצדק. במקרה שלי אני מפרנסת לבד אז זה לא מספיק. אי אפשר שהאידיאלים יבואו על חשבון הפרנסה. כשלמדתי עבודה סוציאלית בגיל 20 זה לא היה במודעות שלי. היום בדיעבד הייתי הולכת ללמוד משהו אחר, אין ספק", סיפרה מירב.
"בשנה האחרונה פתחתי קליניקה כדי להרוויח את לחמי", אמרה עמנואלה, שעובדת 13 שנה במרכז. "אני מאוד מתוסכלת. אני עובדת עם נשים מוכות ורוצה ליצור 'מודלינג' של אחת שעומדת על הזכויות שלה, שעושה מאמץ כדי לקדם את עצמה בחיים ולהרוויח שכר ראוי. אני רוצה ללמד נשים להרגיש מועצמות - אז למה אני לא קמה והולכת? זה דיסוננס מאוד חזק". עמנואלה ניסתה להגדיל את ההכנסה שלה על ידי הדרכת סטודנטים, "אבל על פי החוקים של העובדים הסוציאליים, ברגע שאת עובדת בהדרכת סטודנטים מורידים לך 5% מהשכר".
למרות הקושי, השכר והעומס, הנשים שפגשתי במרכז דלב לא רואות את עצמן עובדות בתחום אחר. "העבודה הזאת מאוד חשובה", אמרה עמנואלה. "לראות נשים שיצאו ממעגל האלימות, לדעת שבעוד בית אחד ילדים לא ייחשפו לאלימות. יש לי תחושת סיפוק שעשיתי משהו טוב ואי אפשר לקחת את זה ממני".
עידית, עובדת סוציאלית שמטפלת באלימות במשפחה ועובדת במרכז 12 שנים, סיפרה: "אני אוהבת את העבודה הזו, אני יכולה לרחף על עננים מהשינוי שאנחנו מצליחות ליצור. אתה נוגע באנשים, מצליח להשפיע עליהם". היא הציגה בגאווה מייל שקיבלה ממטופלת: "אני במצב הרבה יותר טוב בזכותכן, מנהלת חיים מדהימים בזוגיות מקסימה והילדים פורחים".
עידית, אמא לשלושה, עשתה הסבה לעבודה סוציאלית מביולוגיה כשהייתה בת 37. "שאלו אותי אם התחרפנתי, אבל זה בער בי", היא סיפרה. "הלכתי לתחום הזה כי רציתי לעבוד ברווחה, בשירות הציבורי. אבל גם יכולתי להרשות לעצמי כי יש לי בעל שתומך בי. אם הפרנסה הייתה עליי יכול להיות שהשיקולים היו אחרים וזה עצוב".
לאחרונה נחתם הסכם שאמור לשנות את מבנה השכר של העובדות הסוציאליות ולהעלות אותו בשיעור של עד 20%, אבל ההערכות הן שהשינוי לא יצליח לסגור את הפער ולאייש את התקנים הקיימים. לטענת ארגון מנהלי שירותי הרווחה ברשויות המקומיות, "מדי שנה מסיימים כ-1,700 סטודנטים את הפקולטות לעבודה סוציאלית, אולם מעטים מהם בוחרים לעבוד בשירותי הרווחה וחלקם אף בוחרים שלא לעסוק כלל במקצוע".
לטענתם, קיימים כיום 7,522 תקנים לעובדים סוציאליים ברשויות המקומיות, אולם רק 6,673 מהם מאוישים, ובנוסף עוד מאות משרות של עובדים סוציאליים מתקציבי פעולה של המשרד אינם מאוישים. לפיכך, קיים מחסור של יותא מאלף עו"סים ברשויות המקומיות (כ-15-10 אחוז מתחת לתקן). "מדי יום אנו מדווחים על המחסור וחוסר האפשרות לאייש את התקנים במחלקות הרווחה", אמרה תמי ברששת, מנהלת אגף רווחה וקהילה במועצה המקומית פרדס חנה כרכור ויו"ר ארגון מנהלי שירותי הרווחה ברשויות המקומיות. "רשויות מפרסמות מודעות דרושים בכל הערוצים האפשריים, אולם מגיעות פניות בודדות ולעיתים אנו נאלצים לאייש את התקנים במועמדים שהם בבחינת ברירת מחדל".
לדברי ברששת, המצב לא נובע רק מתנאי השכר, העומסים והבירוקרטיה, אלא גם מההעדפה של הדור הצעיר לעסוק בטיפול פרטני ומהיעדר חשיפה לעבודה המשמעותית של שירותי הרווחה.
חומר רדיואקטיבי
שעת צוהריים, ובחדר ההמתנה של המרכז שני ילדים קטנים ממתינים לאמא שלהם. המקרים שמגיעים לכאן קורעי לב, ואי אפשר להישאר אדישים. הצוות מגדיר את התכנים "חומר רדיואקטיבי". "זה חודר", הסבירה עידית, "הכאב שאת נחשפת אליו".
לימור, עובדת סוציאלית כבר 25 שנים בתחום, אמרה: "התכנים קשים ואת הולכת איתם. יש סיפורים שגם ניסיון רב לא יכול להכין אותך אליהם. את כל הזמן שומעת על עוד אירועים ועוד רמות של אלימות".
נטלי, מטפלת פרטנית בגברים ונשים, מרכזת ואחראית על היחידה בטיפול בילדים: "יש כאן מקרים של אלימות פיזית, מילולית, מינית ונפשית. היו כאן מקרים של נשים שפוצצו אותן במכות ברמה שהן הגיעו לבתי חולים. מקרים של איומים בסכין, של אונס, של אגרופים. את מתכווצת מלשמוע את מה שאותה אישה עברה.
"אנחנו מחזיקות את החברה", היא סיכמה. "מי שהחזיק פה בקורונה את כל המשברים החברתיים זה אנחנו. כשאנחנו מצליחות לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר, שהחיים שלהם יהיו טובים יותר, עשינו את שלנו".
