מהמרפסת בקומה 13 של מלון דייוויד ריזורט נשקפים מרחבי הטורקיז של ים המלח ומאחוריהם, במזרח, מתנשאים הרי מואב. מה שנקרא, חדר עם נוף לים. אבל ארבע הנשים שיושבות בו, שקועות במחשב הנייד או מנהלות שיחות נמרצות בטלפון, היו מוותרות על זה בחפץ לב. כאן, מהמלון שמאכלס כ-700 ממפוני קיבוץ בארי, פועל צוות המאבק למען משפחות החטופים של הקיבוץ.
חדר האירוח הפך לחמ"ל, ואת מקומה של מיטת הקינג-סייז תופס שולחן פלסטיק מתקפל. הקירות והרצפה עמוסים בכרזות עם תמונותיהם של החטופים, ועל מדפים בצד מונחות חולצות של המאבק, מסודרות לפי גדלים.
סביב השולחן יושבות עדי פקציארז, עטר מאור, ענבל בכר והצעירה שבחבורה, מיקה ברגלס בת ה-25, שמחלקת את זמנה בין שירות מילואים למאבק למען החטופים. אחת מהן מציגה לחברותיה את הלוגו שהוכן לקראת יום ה-100 לטבח 7 באוקטובר שיצוין ביום ראשון הקרוב, כשאת שני האפסים מחליף סמל האינסוף.
"האינסוף הזה מתאר את התחושה שלי", מסבירה ענבל, שניהלה עד אותו בוקר את מחלקת מעונות היום והחינוך לגיל הרך במועצה האזורית אשכול. "כל כמה ימים אתה שומע על עוד מישהו שלא שרד את השבי, והתחושה נוראית. זו העבודה היחידה שאתה אומר לעצמך: 'אני מת כבר להתפטר ממנה. שהכול ייגמר ושכולם יחזרו הביתה. אני רוצה לחגוג עם דרור ולאכול את הפשטידה שהכין לי".
דרור אור, 48, חטוף בעזה. אשתו, יונת ז"ל, נרצחה בשבת ההיא וילדיהם, נעם ועלמה, שוחררו בעסקה. דרור הוא אחד משלושת מנהלי המחלבה של בארי, שמייצרת גבינות בוטיק. "מחר אנחנו מציינות את יום ההולדת שלו", מספרת עדי. "אנחנו מכינות פשטידה לארוחת הערב, שזה משהו שהוא היה עושה תמיד. ביום חמישי החברות של כרמל גת, שהיא מדריכת יוגה, מארגנות שיעור יוגה בכיכר החטופים, ואנחנו נקיים במקביל שיעור במלון כדי שגם חברי הקהילה יוכלו להשתתף".
"המאבק שלנו מתפרס על שלושה מוקדים", מתארת ענבל. "בחנוכה, לדוגמה, עשינו את ריקוד הנרות, שזו מסורת שנתית אצלנו בבארי. אז קיימנו אותה במקביל בכיכר החטופים בתל אביב, בקיבוץ בארי עצמו, ופה במלון".
קהל היעד של המטה הוא בעיקר חברי בארי, אך הן מהוות חלק בלתי נפרד מהמאבק הכולל ושותפות למאמץ ההסברה. "הזמנו לפה את תלמידי בית הספר יאנוש קורצ'אק בבאר שבע", מספרת עדי. "בהתחלה היו חששות, בעיקר בקרב ההורים, אבל בסוף היום הם הבינו שאנחנו אנשים רגילים ושלא צמח לנו זנב, למרות שכולנו מדממים".
עדי, אשת השטח של המטה, איבדה את אביה, יוסי אפטלון ז"ל, שנרצח בביתו על ידי מחבלי חמאס. אמא לארבעה, בעלה נאור הוא סמנכ"ל השיווק של דפוס בארי. "אני פוחדת שאם לא יהיו אנשים כמונו, או כמו ההורים של החיילים ושל משתתפי המסיבה, לאט-לאט זה יישכח. 'חטופים', לדוגמה, זו מילה שקשה לי איתה מאוד, כי היא מנרמלת את המצב. אני מעדיפה לקרוא להם 'החברים שלנו שבעזה'".
על הקיר החיצוני של המלון תלוי שלט ענק עם המילים "איבדנו מספיק". את הסלוגן הגתה עטר, אשת התוכן של המטה. "'איבדנו מספיק' זה משפט קליט שמדבר לכל אחד מחברי בארי, לא רק משפחות החטופים", היא מסבירה. "כולנו איבדנו משהו: בתים, אנשים אהובים, חטופים. לקראת יום המאה אנחנו נעמיד פה בלובי מיצב של משפטים שמתארים את מה שנמנע מחברינו החטופים: 'מאה ימים בלי חיבוק', 'מאה ימים של פחד מוות', 'מאה ימים של גיהינום'. אם אנחנו בתוך הממ"ד חווינו גיהינום, אני לא יכולה לדמיין מה הם עוברים שם".
עטר, 38, קלינאית תקשורת במקצועה, חלתה לפני ארבע שנים בסרטן. "אחרי שהחלמתי הצטרפתי לעמותת 'צו מניעה', שתומכת במתמודדי סרטן המעי הגס".
איזו מלחמה יותר קשה? המאבק בסרטן או המאבק למען החטופים?
"המאבק למען החטופים. חד-משמעית. הייתי בטוחה שהמשבר הגדול מאחוריי, והוא לא".
ענבל: "חייבים להגיד מילה טובה על מטה משפחות החטופים, שעובד איתנו יד ביד. אין דבר שאנחנו מבקשות מהם ולא מקבלות".
מיקה: "המתנדבים במטה המשפחות הם כל מה שטוב במדינה הזאת".
אתן חוששות שביום ה-200 עדיין תשבו פה, בחמ"ל החטופים?
מיקה: "רק אמרת את זה והתכווץ לי הלב".
ענבל: "אני לא רוצה לחשוב אפילו על היום ה-101. אסור לנו לאבד לרגע את התקווה".
