כאשר בלוני הענק והקונפטי נחתו עלינו בהיכל הוועידה בשיקגו, הקהל השתולל. בסוף ועידה, דמוקרטית או רפובליקנית, תמיד יש קונפטי והקהל תמיד מאושר. זה טבעי. הוא בדיוק סיים להאזין ל-4 ימים של דברי שבח וקילוסין למועמד שלו לנשיאות. במקרה של שיקגו והדמוקרטים, מדובר במועמדת.
נדב איל בוועידה הדמוקרטית
(צילום: נדב איל)
חשוב לזכור: כל ועידה כזו באמריקה נגמרת בקונפטי, אבל רק אחת מסתיימת גם בניצחון בבחירות. לרפובליקנים הייתה ועידה טובה במילווקי. הקהל חש את תחושת הניצחון, הדרמה של ניסיון ההתנקשות בטראמפ והחידלון של הקמפיין הדמוקרטי תחת ביידן. לדמוקרטים, לעומתם, הייתה ועידה טובה מאוד. מה ההבדל? שאין שמחה כהתרת ספקות. "משא הוסר מעל כתפינו", הודה ביל קלינטון על הבמה, בפליטת פה שהסגירה את תחושת השחרור על ההחלפה של ביידן בקמלה האריס.
אצל הרפובליקנים הכול היה יציב יותר. הם הגיעו לוועידה כפייבוריטים לניצחון בבחירות, מובילים בכל הסקרים, וכך גם הם יצאו ממנה. ללא הפתעות. לעומתם, הדמוקרטים חזו במהפך בסקרים לטובתם. סגנית הנשיא, שנחשבה לאפורה, הפכה כבמטה קסם למועמדת - ועוד כזו שנחשבת למהפכנית, ולו מתוקף הניסיון לשבור את תקרת הזכוכית ולבחור אישה לנשיאות. החשמל חזר לזרום בקמפיין, שנחלץ מגסיסה ממושכת.
הנאום של האריס הלילה סימל את התחייה הזו. הדבר החשוב ביותר בנאום של מועמד לנשיאות בוועידה הוא להיראות כמו נשיא, כדי שהאמריקני שצופה בנאום בטלוויזיה ישתכנע שמדובר באדם שיכול לקבל החלטות בחדר הסגלגל. במבחן הזה, האריס עמדה.
הנאום של האריס לא ניסה לחלץ מחיאות כפיים ללא הרף מהקהל. היא דיברה יחסית בשקט, בטון כמעט סיפורי, או כמו תובעת המציגה קייס. ביל קלינטון הציג את עצמו לאמריקנים ב-1992 כאדם שהגיע מ"הופ" (Hope), העיר הקטנה בארקנסו. האריס סיפרה על ילדותה בשכונה של מעמד ביניים, עם הורים מהגרים שהתגרשו, ושכנים שסייעו אחד לשני והיו כמו הדודים שלה. היא סיפרה על חברה לתיכון שגילתה לה בסוד שאביה החורג אונס אותה, ועברה לגור בביתה, כמקום מקלט. היא סיפרה על המסרים שהעבירו לה הוריה ועל הקריירה שלה כמשפטנית.
לבושה בחליפה כהה, המסר בדבריה היה של כובד ראש, של מי שאיננה מנסה להתחנף לקהל. כמו תובעת, היא בנתה קייס נגד טראמפ: "דונלד טראמפ הוא אדם בלתי רציני. אך אם ייבחר, ההשלכות יהיו רציניות מאוד". האג'נדה שלו הוצגה כמוטרפת, חסרת אחריות. "בפשטות, הם יצאו מדעתם", אמרה האריס והאשימה כי הרפובליקנים יאסרו על הפלות בכל רחבי ארה"ב, וימשיכו להתערב בחייהן ובגופן הפרטי של נשים. "אנחנו סומכים על נשים", היא סיכמה, מנסה לעגן את הפער הנשי המסורתי לטובת הדמוקרטים בקלפיות.
דבריה ביחס למזרח התיכון היו הטובים ביותר שישראל יכולה הייתה לצפות להם. אף נואם מרכזי בוועידה לא דיבר לפניה על מחויבות לביטחונה של ישראל - בניגוד גמור, צריך לציין, לוועידה הרפובליקנית. האריס לא נמנעה מכך. היא חזרה על הנוסחה המסורתית של תמיכה בישראל, מחויבות ברזל לבטחונה. ההדגשה שלה שחמאס הוא ארגון טרור והוא זה שפתח במלחמה הייתה קריטית; היא הזכירה את הטבח בנובה ומעשי האונס, וכאשר פנתה לסבל הפלסטיני בעזה, דבריה לא הכילו שבב גינוי לישראל, או הטפת מוסר (בסגנון "ישראל צריכה לעשות יותר" להגן על אזרחים). כל הדרישות של הפלסטינים ותומכיהם שיהיה דובר מטעמם בוועידה, גם בשעותיה המוקדמות יותר, נתקלו בכתף קרה.
הפגנה פרו-פלסטינית מחוץ לוועידת המפלגה הדמוקרטית
(צילום: נדב איל)
בתום הלילה והנאום, ובעוד הבלונים מתעופפים, יצאתי עם הצירים החוצה אל הרחוב. המפגינים הפרו-פלסטינים והרדיקלים התייצבו בשני צדי הדרך, וצירי הוועידה - עמוסי דגלים, מזכרות, כובעים, חולצות - עברו דרכם, בעוד אלה מקללים, זועקים להם "בושה", "רוצחי ילדים" ומחווים תנועות מגונות. על שלט גדול נכתב "הרוצחת קמלה". זה היה כמו מצעד בושה, אילו לצירים היה אכפת. הם הביטו במפגינים האלה בבוז, בלעג. המפלגה הדמוקרטית היא מפלגת שלטון, והיא רוצה להישאר כזו. המפגינים הפכו להיות מכשול בדרך לשם. זה חטא בל יסולח.
כמו כל ועידה, גם זו הסתיימה באופטימיות חסרת תקנה - אך הקרב מול טראמפ רק יוצא לדרך, והוא יודע לנהל קמפיין מדהים, נגד כל הסיכויים. הסיפור של הבחירות הדרמטיות האלה רק מתחיל.
