היחסים בין החברה הערבית לבין ממשלות ישראל לדורותיהן ידעו עליות ומורדות. בעיקר מורדות. גם היום, המיעוט הערבי לא זוכה לשוויון במישור החברתי (ביחסים שבין אדם לאדם) או במישור הרשמי (ביחסים שבין האזרח לבין השלטון). החברה הערבית נמצאת בתחתית הסולם ברוב תחומי החיים - חינוך, רווחה, כלכלה, ביטחון אישי ועוד. אחד התחומים החשובים ביותר שנזנח במרוצת השנים, ומהווה כר פורה להחרפת שלל הבעיות האחרות, הוא זה הקשור בתכנון ובנייה ביישובים הערביים. התוצאה שלו היא משבר דיור חמור, אפילו דרמטי, שמחריף והולך מדי שנה.
על פי דוחות מבקר המדינה בנושא, היישובים הערביים סובלים ממחסור ניכר בקרקעות זמינות לבנייה. הביקוש עומד על כ-13-12 אלף יחידות דיור בשנה, אולם מסופקות 9,000-8,000 בלבד. לכך תוסיפו את העובדה הבלתי נתפסת שלפיה חרף הגידול באוכלוסייה, מאז קום המדינה לא הוקם אף יישוב ערבי חדש (פרט לעיירות קבע לבדואים שפונו מאדמותיהם בנגב). לשם השוואה, במהלך התקופה הזו הוקמו יותר מ-700 (!) יישובים יהודיים.
היישובים הערביים בישראל עברו במרוצת השנים תהליכי שינוי - ממרקם כפרי מובהק למרקם אורבני צפוף. התהליך הזה נעשה ללא תכנון אסטרטגי וכולל, ללא פיתוח שטחים פריפריאליים ביישובים, ללא ליווי ופיקוח של המדינה או התאמת מערך התשתיות. זאת בניגוד מוחלט למה שקרה ביישובים היהודיים, שבהם בוצעו כלל התהליכים - תכנון כולל, תכנון מפורט, הקצאת משאבים, שותפות וליווי מלא של המדינה.
כמה מכשולים עומדים בפני תכנון ופיתוח היישובים הערביים וגורמים למשבר הדיור החמור. הראשון הוא התארכות בתכנון תוכניות המתאר הכוללניות, שמהן נגזר התכנון המפורט. באמצעות תוכניות אלה מפקחים על פיתוח הקרקע תוך שמירה על ייעוד חקלאי של שטחים המתאימים לכך, וקובעים תנאי שימוש בקרקע, הוראות בנושאים כגון קווי בניין, זכויות בנייה ועוד. ההתארכות בתכנון והקצאה חסרה של משאבים חומריים ואנושיים מאלץ את האזרחים הערבים – שחייבים פתרונות מיידיים כי צריך לגור איפשהו - לבנות באופן לא מוסדר.
המכשול השני הוא התניית דיון בתוכנית מתאר מפורטת (שבאמצעותה מחלקים את הקרקע למגרשים וקובעים את מספר הבניינים שמותר להקים) בקיומה של תוכנית מתאר כוללנית ליישוב. הדבר מוביל לאי-קבלת היתר בנייה מהוועדות המקומיות ובהמשך, שוב, לבנייה בלתי חוקית של התושבים על הקרקע הפרטית שלהם.
פריחת ארגוני הפשע. תיעוד ירי בסכנין, מאי האחרון
המכשול השלישי הוא חניקת היישובים באמצעות גבול המכונה "הקו הכחול", שיוצר במידה רבה ישות תכנונית שלא מאפשרת התמודדות עם האתגרים והצרכים העולים מהשטח. למשל - מגורים, אזורי תעשייה ותעסוקה, נתיבי תחבורה ועוד. זאת בנוסף לניגוד המוחלט לגישות תכנון שצמחו בשנים האחרונות (למשל גישת התכנון האזורי המקדם שיתופי פעולה והסתכלות רחבה על דפוסים ומנועי צמיחה אזוריים).
המכשול הרביעי קשור בתושבים הערבים עצמם: התנגדות של בעלי קרקעות להפרשת חלקים משטחם לטובת צורכי ציבור. כאשר באים לתכנן איחוד וחלוקה מחדש של מגרשים, דרוש ניצול מרבי של השטח לא רק לטובת בעליו, אלא גם לטובת הציבור בכלל. במקרים רבות עותרים הבעלים נגד חיובם לוותר על כ-25%-35% מאדמתם הפרטית לטובת שימושים כגון גנים ציבוריים, כבישים, מוסדות חינוך ורווחה. כל זה מסרבל את תהליך התכנון והפיתוח ומגביר את תחושת המרירות בקרב התושבים.
נושא התכנון תלוי בהקצאת תקציבים. בהחלטת ממשלה 922 משנת 2016 הוקצו לכך כ-1.2 מיליארד שקל, אך גם היא לא הצליחה להביא לשיפור בשוק הדיור ביישובים הערביים והמשבר החריף. בהיעדר תקציב ייעודי ומספק לתכנון מפורט לצורך הסדרה, יתקשו הרשויות המקומיות הערביות – שממילא מוחלשות ומופלות - לממן ולהגיש תוכניות מפורטות שהן הפתרון היחיד לאשרור המבנים הקיימים ולקבלת היתרים למבנים ובתים חדשים.
קבלת היתר בנייה וטופס 4 הם האישורים המאפשרים חיבור לרשת החשמל, וחשוב מכך - לקבלת משכנתא. אולם ביישובים הערביים, המצויים כאמור במבוי תכנוני סתום, התושב לא יכול להתחבר לרשת החשמל וגם לא יכול לקבל משכנתא או מימון אחר לבנייה. וכאן אנו מגיעים לבעיית העומק שמשפיעה על החיים ביישובים הערביים: ארגוני הפשיעה.
מה יעשה תושב שלא יכול לקבל מימון ממוסד מוכר וציבורי כגון בנק? הוא פונה לשוק השחור המנוהל על ידי ארגוני הפשיעה ומשלם להם ריביות אסטרונומיות שמשמנות את "הכלכלה העבריינית" הפורחת ממילא. מה התוצאה? נזק משולש: ארגוני הפשיעה ממשיכים להתעשר, הבנייה הבלתי חוקית מתרחבת, והדיירים החדשים מתגוררים בבתים בעלי חיבור פיראטי לחשמל וכו'.
על מנת להעמיק עוד יותר את המשבר, נכנס ב-2017 לתוקף תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה: חוק קמיניץ, שנועד לשנות את האכיפה בתחום. החוק העניק לפקחי היחידה הארצית כלים מנהליים רבים ורחבים להרוס מבנים ולקנוס אזרחים במאות אלפי שקלים בלי לעבור דרך בית המשפט (היוזמת איילת שקד הודתה שהחוק יועד לערבים, והזדעזעה כשגילתה שנאכף גם על יהודים). החוק הוקפא זמנית בשנת 2021 בתקווה שיבוצעו הסדרות ביישובים הערביים ותהיה האצה בנושא התכנון הבנייה, אך כאמור – הדבר לא קורה.
ד"ר עקאב זידאןואם תהליך התכנון והבנייה בישובים הערביים היה כה כושל תחת ממשלות ימין מתונות, ממשלות מעבר וממשלות מרכז-שמאל, כיצד הוא יטופל תחת ממשלת הימין הקיצוני שהושבעה אתמול (חמישי)? האם החוקים להסדרת הבנייה הלא-חוקית ביישובים היהודיים ביהודה והשומרון יהיו תקפים גם ליישובים הערביים בתוך הקו הירוק? האם הממשלה תפעל להעברת תקציבים מספיקים להסדרת התכנון והבנייה בישובים הערביים? האם ימונו אנשי מקצוע שילוו את הרשויות החלשות בתהליך התכנון והפיתוח?
באוויר מרחפים רעיונות רבים ללא אוזן קשבת, שאלות ללא תשובה ואינספור דרישות ללא מענה. מצב הדיור, התכנון והבנייה ביישובים הערביים נתון בכאוס שמשליך על כל היבטי החיים. בלי טיפול שורש מעמיק ומקיף מצד ממשלת נתניהו הנכנסת, ממתין לנו עתיד עגום.
- ד"ר עקאב זידאן הוא חוקר מדעי המדינה והממשל המקומי. מנהל האגף לניהול ההון האנושי במועצת דלית אל כרמל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
