משה (שם בדוי) היה רב ומקובל בקהילה חרדית בבית כנסת בבני ברק. הוא עמד בראש חצר והיווה סמכות דתית ורוחנית עבור משפחות רבות בקהילה. הוא הקים משפחה ענפה משלו והביא עם אשתו התומכת 14 ילדים לעולם, שהעמידו לו שורה של נכדים. כיום משה הוא אסיר. הוא אנס וביצע מעשים מגונים במרמה בנערה בת 17 מהקהילה שלו, שלא ידעה כלל מהם יחסי מין. הוא הורשע ונידון לשמונה שנות מאסר. בזמן המאסר החל ללקות בדמנציה. בני משפחתו מבקשים לאפשר להם הזדמנות אחרונה לפרידה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות קודמות במדור "ברומו של אולם":
בית המשפט המחוזי בלוד ריק כמעט לחלוטין, מערכת המשפט בפגרת קיץ. במבנה אפשר למצוא רק כמה חמולות של בני משפחה של עצירים, שופט תורן שדן במעצרים ושופטת שדנה בעתירות של אסירים. הקיץ הוא עונת השמחות, ובתקופה הזו היא נדרשת לענות לבקשות של אסירים שמבקשים לצאת לאירועים משפחתיים. כך גם בדיון הנוכחי. בעוד כמה ימים תיערך חגיגת בר המצווה של נכדו של משה באולם מפואר בבני ברק. משה עצמו לא יודע זאת, כך נטען. הוא אפילו לא יודע שהוא כלוא באגף הקשישים בכלא מעשיהו.
זאת הסיבה שעורכת דינו, ימימה אברמוביץ', נאבקת לשחררו לאלתר מהכלא. היא הגישה לוועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר בקשה לסיים את מאסרו, שממנו השלים מחצית, מטעמים רפואיים. הוועדה דחתה את הבקשה בהחלטה שפרטיה חסויים. אברמוביץ' לא מוותרת. היא הגישה לבית המשפט עתירה מנהלית נגד ההחלטה, שתידון באוקטובר.
עד שההחלטה על עתידו במאסר תתקבל, המשפחה מקווה בינתיים להוציא את משה בן ה-68 לחופשה לכבוד בר המצווה. זה לא דבר של מה בכך - משה הורשע בעבירה חמורה ביותר. את הנערה הצעירה שאותה אנס הוא הכיר כרב של משפחתה, דמות שהוריה נהגו להתייעץ עימה בכל שאלה ולפעול לפי הנחיותיה בכל עניין. נוכחותו בחייה האישיים נעשתה דומיננטית אפילו יותר, כשיום אחד נתן לה נתן מכתב שכינה "מכתב מהשמיים". במכתב הוא סיפר לה שחלם שהיא אשתו המיועדת לו. הוא שלח אותה לטבול בים ולחזור אליו כשהיא "טהורה".
לאחר מכן הוא אנס אותה כמה פעמים וביצע בה מעשים מגונים. לפני כן היא מעולם לא קיימה יחסי מין, ואף מעולם לא למדה על טיבם או על משמעותם. היא כלל לא נהגה לשוחח עם גברים, אבל עם הרב הנערץ של המשפחה דווקא שוחחה. בכמה מהשיחות האלה הוא אמר לה שיש עליה "גזירה של מוות", וכי "החיבור" ביניהם מציל אותה - זאת על בסיס חלום שחלם, לדבריו, שבו הוא ראה אותה לבושה בשמלת כלה וקטועת ראש.
כשלא רצתה לקיים עימו יחסי מין, הוא אמר לה שהוא מפחד שיקרה לה משהו אם לא תעשה זאת, ולכן הסכימה מתוך פחד. בשל כך, באופן חריג, הוא הואשם באינוס בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מהות המעשה. לכל אורך משפטו, משה הכחיש. הוא טען שהוא מכיר את הנפגעת באופן עקיף בלבד ומעולם לא היה איתה ביחידות, וכי מקורה של התלונה בעלילת שווא שרקמו הוריה נגדו, כנקמה על פיטורי אביה מתפקידו כחזן בית הכנסת.
גם אחרי שהורשע ונידון לשמונה שנות מאסר, משה לא לקח אחריות על מעשיו וערער על הכרעת הדין לבית המשפט העליון. השופטים שם זרקו אותו מכל המדרגות. "המקרה חמור ואכזרי", כתבו בהחלטתם. "מדובר בניצול של נערה תמימה שהאמינה לרב - המנהיג הרוחני של הקהילה שהיוותה את כל עולמה - אשר השתמש בה ככלי לסיפוק יצריו". הם הותירו את עונש המאסר שלו על כנו. הוא החל לרצות את מאסרו ב-2018.
14 שעות מחוץ לכותלי בית הכלא. זה מה שבית המשפט מתבקש לאשר בכפוף לכל תנאי שייקבע. בר מצווה של נכד הוא אירוע משמח אומנם, אך לא כלול בפקודת נציבות שירות בתי הסוהר ככזה שמצדיק יציאה לחופשה, שכן לא מדובר בקרוב משפחה מדרגה ראשונה. עורכת הדין אברמוביץ' מבקשת לאשר לו את החופשה "בשל נסיבות הומניטריות חריגות ומיוחדות", כפי שכתבה בעתירה. "העותר חולה בדמנציה. מצבו בכי רע. הוא אינו זוכר את שמות בני משפחתו, עושה צרכים על עצמו ואינו מבחין בין יום ללילה".
בחוץ חום מהביל של חודש אוגוסט, אבל בתוך האולם קור מזגן מקפיא, מה שהופך לנסבלת יותר לבישת גלימה עבור עורכי דין ושופטים, וחליפה שחורה מכופתרת עד קצה צוואר ופאות לחיים עבור חרדים. בשורה הראשונה, על ספסל עץ, יושב בנו של משה, אביו של חתן בר המצווה. לצידו אשתו, כלתו של משה. בגרביונים שחורים אטומים ובכיסוי ראש נוצץ היא רוכנת לפנים וקוראת דבר מה. שפתיה נעות למקצב המילים ללא קול.
את ראשה לא תרים כמעט במהלך הדיון, אבל תישא עיניים מכווצות מאחורי משקפיים אל המתרחש באולם. בני הזוג הגיעו לכאן כי הם מבקשים לשמש ערבים למשה. מלבדם ממתינות באולם עורכת הדין אברמוביץ' מימין ועורכת הדין ספיר אזולאי מפרקליטות מחוז מרכז משמאל. שתיהן קוראות בתיקיות שמונחות פתוחות לפניהן. משה לא הובא לאולם, לבקשת עורכת דינו. "למרות שאם השופטת הייתה רואה אותו ואת מצבו, היא הייתה מבינה", היא מסננת לעבר הפרקליטה.
השופטת הדס רוזנברג-שיינרט נכנסת לאולם בלי משים, ובלי להיות מלווה בקריאת "בית המשפט!". כנראה תולדה של תקופת הפגרה. בכל זאת, הנוכחים קמים לכבודה. "בית המשפט מכיר במשמעות של דמנציה", פותחת השופטת, "תמיד מכמיר לב לראות אדם במצב כזה. יחד עם זאת, מה הטעם לטלטל אדם, מבלי שהוא יודע אפילו שיש שמחה?"
"לצערי, דמנציה אין לה מרפא", מאבחנת אברמוביץ'. "המצב שלו היום לא יהיה אותו הדבר בעוד חודש ואפילו בעוד שבוע. הוא היה צריך להיות בבית. כרגע, ועדת השחרורים דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים. הייתה הסכמה לשחרור מוקדם והמדינה חזרה בה. אני לא יודעת מה יהיה מצבו כאשר ישתחרר ומתי ישתחרר. כרגע קבוע דיון באוקטובר. אני מרגישה, במלוא הכנות, שזה הזמן לאפשר לו את המפגש עם המשפחה. אני לא יודעת מה יהיה. אני לא אוהבת להשתמש במילה 'רחמים', אבל אין ברירה. זו הזדמנות אחרונה לפרידה, הוא לא איתנו כל כך".
"אנחנו כמובן מתנגדים לשחרור", קמה עורכת הדין אוחיון על רגליה. "אני מגישה לעיון בית המשפט את גזר הדין של העותר. מדובר בגזר דין חמור מאוד. הוא ניצל את מעמדו כרב בקהילה ולמעשה אנס מספר פעמים תוך מרמה את המתלוננת וביצע בה מספר מעשים מגונים, תוך הצגת שווא למתלוננת לגבי המעשים.
"כרגע, אין לנו שום דרך להעריך כיצד יתנהג בחוץ. אין לדעת איך מצבו משפיע על מסוכנותו המינית. מדובר באירוע באולם, שיכול שיהיו שם קטינים ואנשים מן הקהילה. אנחנו סבורים שהוצאתו יכולה לסכן את הנמצאים. גם גורמי מב"ן (מרכז בריאות הנפש של שב"ס - מ"ש) אומרים שספק אם המפקחים יוכלו לשמש גבולות. בגלל טיב העבירות, יותר הגיוני לארגן מפגש כזה בקונסטלציה אחרת, ולא במקום הומה עם קטינים. ניתן לבצע ביקור בכלא עם משפחתו, כפי שמקובל. ניתן לבחון שיחת זום במעמד האירוע עם המשפחה. אבקש לדחות את העתירה".
השופטת רוזנברג-שיינרט מטה אוזן. גופה מוטה לפנים. היא לוחצת שוב ושוב על העט שבידיה, פותחת וסוגרת אותו לסירוגין. "גם בחוץ, אנשים דמנטיים בדרך כלל לא נלקחים לאירועים", היא מתעקשת, "אז פה מדברים על להוציא אותו מהכלא ולהחזיר אותו באמצע הלילה, כשהוא לא יודע מי נגד מי. ניסיתי לשוות לנגד עיניי אדם שעושה צרכים על עצמו. מה הטעם? יש פה אלמנט אנושי שאני יכולה להבין. המשפחה חושבת, 'הנה, סבא בא לאירוע'. אבל בהתחשב במצב שלו, הוא לא ייהנה שם".
היא לוקחת הפסקה בדבריה. שקט משתרר באולם. "אומר לכם איך אני רואה את הדברים", היא ממשיכה. "נושא האירוע הוא בעייתי מכמה טעמים. קודם כל, יהיו שם הרבה קטינים. יחד עם זאת, אפשר להבין את המשפחה ואת הרצון לפגוש אותו, לפני שיהיה מאוחר מדי. אני מציעה לדחות את העתירה הזאת, בהסכמה, ולהוציא אותו לחופשה עם המשפחה יותר ברוגע. מה אתם אומרים?", היא פונה לבן ולכלה. "השאלה אם זה באמת יקרה", משיב הבן בסקפטיות.
"אין לי אפשרות להתחייב ללוח הזמנים של שב"ס", אומרת עורכת הדין אוחיון. "אנחנו לא יכולים להתחייב שהביקור יאושר". "החלטה של שב"ס יכולה לקחת חודשיים", מוסיפה עורכת הדין אברמוביץ'. השופטת מנסה לפשר: "לא להתחייב, אבל להסכים לבחון בנפש חפצה?" - "אני לא יכולה להתחייב", אוחיון מתעקשת. "ניתן להגיש בקשה מסודרת".
אחרי הפסקה, עורכת הדין אברמוביץ' פונה לשופטת: "לאחר ששמעתי הערות בית המשפט, אסכים למחיקת העתירה, תוך שבית המשפט יכתוב בהחלטתו כי נוכח מצבו הרפואי של העותר וההחרפה בדמנציה ממנה הוא סובל, מתבקש המשיב (שב"ס - מ"ש) לבחון אפשרות להוצאתו לחופשה מטעמים הומניטריים לבית המשפחה, בליווי ובתנאים שייקבעו".
"החלטה", מכריזה השופטת. "בית המשפט התרשם כי העותר סובל מהחרפה במצבו הרפואי. מדובר בעותר שאובחן כסובל מדמנציה, תוך ירידה משמעותית בתפקודי הזיכרון וביכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים. בנסיבות העניין, מתבקש המשיב לבחון בנפש חפצה ובהתאם לנהלים אפשרות להוצאת העותר לחופשה מטעמים הומניטריים בחגי תשרי". הדיון הסתיים. משה לא יגיע אומנם לבר המצווה של הנכד, אבל אולי יהיה בבית בראש השנה.
עו״ד רבקה שורץ שמלווה את הנפגעת מטעם "מן המיצר" מסרה בתגובה: ״עסקינן בעבריין מניפולטיבי, שבמהלך כל המשפט הכחיש את המעשים שיוחסו לו, אך בערעור שינה גירסה ו'נזכר' כי אכן ביצע את המעשים אך בהסכמת הנפגעת תוך שהוא ממשיך להתנער מכל אחריות. אך משנדחה ערעורו, הוא מייצר מצב חדש של 'דמנציה' ומבקש שחרור. מידת האמינות שניתן ליחס לדבריו אם כן שואפת לאפס כך שטענתו לדמנטיות אינה אמת בלשון המעטה. הנפגעת, שהעידה מולו באומץ רב במהלך הדיון בוועדת השחרורים ומולה לא ישב אדם דמנטי, אלא אותו אדם שהיה נחוש לפגוע בה ובעצם בקשתו לשחרור ממשיך לפגוע בה ולהפחיד אותה. היא מתנגדת בתוקף לשחרורו, כאשר השלכותיו עליה יהיו בלתי הפיכות ואין לתת לכך יד".
