בחודש מרץ 2002 התרחשו כמה מפיגועי הטרור הקשים ביותר שידעה מדינת ישראל - והובילו למבצע "חומת מגן". עשרות ההרוגים השאירו אחריהם משפחות שבורות שאיבדו ברגע אחד הורים, אחים וילדים. עכשיו הם כותבים על החיים שהמשיכו בלי אהוביהם, הזיכרונות שמתקהים עם השנים והזמן שלא מרפא את הפצעים.
"אומרים שאנחנו דומות לכם, שובל לאבא ושחר לאמא"
הפיגוע ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, 21 במרץ 2002 | שובל ושחר שמש כותבות להוריהן גדי וציפי ז"ל
בדרך כלל כשמציינים תאריך עגול בדברים שמחים - זה מעיד על התקדמות בחיים, אך כשמציינים תאריך עגול בדברים עצובים - מבינים את כמות השנים עם החוסר הגדול.
אמא ואבא, 20 שנה זה פרק חיים שלם שבו הפכנו מילדות לנשים בוגרות. בשנים שחלפו חווינו המון דברים משמעותיים שבהם לא הייתם נוכחים - סיומות והתחלות חדשות, ציוני דרך מיוחדים.
ככל שעוברות השנים מחלחלת ההבנה שאנחנו מתקדמות לעבר הגיל שבו הייתם כשנפרדנו מכם. מחשבות אלו מעלות בנו תהיות שונות על המשך חיינו, ההבנה שהחיים קצרים ולכן צריך לחיות ולנצל אותם בחוויות טובות, בדברים שגורמים לנו אושר ובהגשמת החלומות שלנו.
כשמישהו נפרד מאיתנו תמיד עולות המחשבות על איך הוא היה נראה עכשיו ובמה היה עוסק - הרי 20 שנה זה פרק זמן שבו אנשים משתנים ומתפתחים. ישנן גם מחשבות על כמה דברים אתם לא הספקתם לציין, לחגוג ולחוות - ימי הולדת שלכם, ימי נישואים, טיולים משותפים.
הדבר קרה שהיינו קטנות, אז בעיקר אנחנו מכירות וזוכרות אתכם דרך הסיפורים והתמונות. אך ישנה דרך מיוחדת שמזכירה לנו אתכם מדי יום, שזו הנראות שלנו - אומרים סביבנו שכל אחת דומה ומזכירה את אחד מכם, שובל את אבא ושחר את אימא.
אתם בליבנו ואתם מלווים אותנו במחשבות, בערכים, בסיפורים שאנחנו שומעים עליכם, על כמה טוב הספקתם להעניק לעולם במספר שנות חייכם הצעיר. הערכים שהאמנתם בהם כמו אהבת הזולת, אהבת הארץ, נתינה לאחר, צניעות וענווה - נטמעו עמוק בלב האנשים שהיו סביבכם. עד היום הם מדברים וזוכרים אתכם כך - אנשים טובים ופשוטים. גדלנו לאור הערכים האלו, הסביבה שהקיפה אותנו באהבה העבירה לנו הלאה את הערכים שרציתם שאותם נקבל מכם.
בזכות הערכים האלו גדלנו להיות נשים בעלות ערכים של אהבת חינם, נתינה, קבלת האחר, הפצת טוב לעולם על ידי חיוך, מעשה טוב, מילה טובה. לקחנו את השכול והכאב שאליו נחשפנו מגיל צעיר והתמקדנו בטוב, באור ומבחינתנו זה הניצחון האמיתי - לבחור בחיים.
ומכם הקוראים רצינו לבקש - כולנו יודעים שיש הרבה רוע וכאב בעולם, דברים שגדולים מאיתנו, מלחמות, מחלות, אתגרים קשים אסונות ושכול. אבל כדי שיהיה עולם טוב יותר השינוי צריך להתחיל מאיתנו, מבפנים - לחייך, להיות אדיבים, להגיד מילה טובה, להיות סבלניים. זה המסר שאנו רוצות להעביר לעילוי נשמתם, שאנשים יעשו מעשים קטנים, הכי קטנים שיש, לעולם טוב יותר.
"בשנייה ארורה אחת איבדתי את כול משפחתי"
הפיגוע במסעדת מצה, 31 במרץ 2002 | כרמית רון כותבת לבעלה אביאל ז"ל וילדיה ענת ועופר ז"ל
חודש מארס 2002 היה חודש נוראי. כמעט כל יום היה פיגוע, אנשים נהרגו או נפצעו בכל רחבי הארץ. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שהפיגועים מתחילים להתקרב למסלול חיינו, אך התעלמתי מהמחשבה המטרידה הזו. נסענו לחגוג את ליל הסדר בתל אביב, ובדרך חסמו את כביש 2 והעבירו אותנו לכביש מקביל. מאוחר יותר למדנו על הפיגוע במלון "פארק" בנתניה. במוצ"ש היה פיגוע בבית קפה ברחוב אלנבי בתל אביב, שזה כבר קרוב למקום העבודה של אביאל.
למחרת ביום ראשון 31 במארס 2002, חול המועד פסח, יצאנו לחגוג לענת יום הולדת 21, במסעדת "מצה". ענת הייתה בהכנות לפסיכומטרי והחלטנו לחגוג בקטנה, ולדחות את החגיגות לחודש הבא. הספקנו לקבל את מה שהזמנו, ואולי שתי דקות מאוחר יותר חשך העולם (תרתי משמע). ישבנו ארבעתנו סביב השולחן: אביאל, ענת ועופר ילדינו, ואני. בשנייה ארורה אחת איבדתי את כל משפחתי ונשארתי לבד.
אומרים שהזמן מרפא אבל כבר 20 שנה אני חווה את ההיפך. כל שנה הכאב חד יותר והגעגועים גדולים יותר. למדתי עם השנים לחיות עם האובדן, לנהל את חיי וליהנות ממה שיש. את זה הזמן בהחלט מאפשר. בימים כמו ימי הולדת, יום השנה, יום נישואין ובחגים מתגברת תחושת הכאב, התסכול וההחמצה. הכול הופך לחד יותר.
אני מתחרפנת מהמחשבה על מה הם הפסידו. כמה העולם השתנה. הם לא מכירים מה זה פייסבוק, ווייז, וואטסאפ ו"כוכב נולד". מה זה ללכת עם כל מה שיש לנו - אנשי קשר, עיתונים, יומן והתכתבות עם חברים, כרטיסי אשראי וגוגל - הכול בתוך הסמארטפון. השתנו הרגלים, התנהגויות ובמידה מסוימת - אורח החיים.
יום אחד בשנה תחושת התסכול שלי גדולה עוד יותר, וזה ביום הזיכרון. ברקע מתנגנים שירים מאד עצובים ומאד יפים, ומדי פעם אומר הקריין שהשירים ליום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה. אני רואה את טקס האזכרה לחללי פעולות איבה ובתחתית המסך רצה כתובית: טקס האזכרה הממלכתי לנפגעי פעולות איבה. בערב יום הזיכרון, מדבר נשיא המדינה על חללי צה"ל, ואין אזכור לחללי האיבה. בעבר קיבלתי תשובה מבית הנשיא, כי הנשיא חייב להתמקד בחללי צה"ל ולשנות את זה - ניתן רק דרך הוועדה לסמלים וטקסים.
מדי שנה אני מרגישה תחושת עלבון, כאילו אני צריכה להתנצל ש"סיפחו" אותנו - משפחות שכולות מפעולות איבה - לחללי צה"ל. האם זאת קטנוניות שלי? האם זאת רק סמנטיקה? לא.
מתי תפנים מדינת ישראל ויפנימו אמצעי התקשורת שיום הזיכרון הוא לזכר חללי מערכות ישראל - חללי צה"ל ופעולות איבה, ולא לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה?
נפגעי פעולות איבה הוא שמו של אגף בביטוח לאומי, המטפל במי שנשאר בחיים. בפצועים בגופם ובנפשם, בנכים ובמשפחות השכולות. הוא גם שמו של הארגון המטפל באוכלוסייה זו. אלו שנרצחו - הם חללים. הטרור ופעולות האיבה הם עוד מערכה במערכות ישראל. מערכה שאין לה את זוהר הגבורה, למרות שהיו מעשי גבורה גם בהתקפות טרור, אין לה חוקים של זמן, של אנשים - גילם, מינם ודתם, ואין חוקים לגבולות ומקום. מערכה נבזית ומרושעת. ועדיין, מערכה במערכות ישראל.
תקוותי שהדבר ישונה בעתיד. לזכרכם, אביאל ענת ועופר אהוביי.
"לפחות אני יודעת בדיוק איך היית נראה - אלוהים יצר אתכם שניים"
הפיגוע בקפה מומנט בירושלים, 9 במרץ 2002 | שלומית עמוס כותבת לאחיה אבי רחמים ז"ל
20 שנים! חיים שלמים עברו להם ככה, כשאתה כבר בעולם אחר. בשנה הראשונה לא הצלחתי להבין איך ייתכן שאתה לא כאן והעולם כמנהגו נוהג, איך השמש ממשיכה לזרוח בבוקר כאילו כלום לא קרה. ואז עברה שנה, ועוד אחת, ושקענו בתוך החיים, ובכל פעם נזכרנו בעוד קצת ממך.
והנה 20 שנים! מאז שהלכת נולדו לך עוד תשעה אחיינים. רק לחשוב איזה דוד הם הפסידו. ולא תאמין אבל האחיינית הגדולה והאהובה שלך הספיקה להתחתן, ויש לה שני ילדים. הקטנה הזו, אתה קולט? ואתה עדיין בן 27.
אבא ואמא כבר לא צעירים כמו שאתה זוכר אותם. השנים והאובדן עשו את שלהן. הם כבר בעשור השביעי, ואתה רק בן 27! מדי פעם אני חושבת לעצמי מה היה אם, אם היית איתנו היום. בטח הילדים שלך היו מדהימים בדיוק כמוך, ובטח אבא ואמא היו הרבה יותר שמחים. אבל לפחות אני יודעת בדיוק איך היית נראה - לא סתם אלוהים יצר אתכם שניים באותה היצירה ממש, יש לנו את ירון (האח התאום) להמחיש אותך לתמיד.
בדיוק חגגנו את פורים, החג האחרון שעוד הספקנו לחגוג לפני שנעלמת. דווקא בערב הזה הייתה לנו שיחה עמוקה ונראה שממש רצית לפרוק, ופרקת, ואז נעלמת.
תודה אח שלי, על כמעט 25 שנים שהספקתי ליהנות ממך. תודה שתמכת, תודה שהקשבת, שנתת ועזרת, תודה שהיית לנו אח גדול, ולאבא ואמא בן בכור הכי מושלם שאפשר לבקש. שגרמת לי לצחוק ולחייך, תודה שדאגת, תודה שהיית שם בשבילי, בשביל כולנו. ברור שאלוהים לוקח את הטובים ביותר אליו - אחרת היית איתנו כאן.
