משפחה אדומה עם מורשת של לחימה: 55 שנה לאחר שהשתתף כצנחן בקרב לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, העניק ראובן פרח לשני נכדיו הצנחנים את הכומתה האדומה בתום המסע המסורתי המפרך.
פרח, איש קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, לחם ב-1967 יחד עם חבריו מגדוד 890 של הצנחנים. הוא השתתף גם במלחמת כיפור ואיבד במהלכה את מאור עיניו. ב-15 באוקטובר 1973 צלח את תעלת סואץ עם לוחמי האוגדה שעליה פיקד אלוף אריק שרון, ואיבד בסערת האירועים את כומתתו האדומה. יומיים לאחר מכן השתתף ראובן בקרב סרפאום, שבו נפצע קשה והתעוור. בקרב העקוב מדם נפלו 14 חיילי צה"ל ונפצעו 35. סרן אסא קדמוני קיבל על תפקודו באותו קרב את עיטור הגבורה. הרופא נפתלי הדס קיבל את עיטור המופת.
הפציעה לא שברה את רוחו. שלוש שנים לאחר שהתעוור השתתף ראובן באולימפיאדת הנכים בטורונטו וזכה במדליית כסף בקרב 5. ארבע שנים לאחר מכן קצר שוב את הכסף, באולימפיאדת ארנהם. אחד מבניו שירת כלוחם בדובדבן. לשניים מנכדיו של ראובן, יובל פרח וישי דוד, גם הם מקיבוץ אשדות יעקב איחוד, היה ברור שהם יתגייסו לצנחנים בעקבות סבא, וכך היה. בסוף השבוע שעבר הם השתתפו במסע הכומתה המפרך, בסיומו התקיים בגבעת התחמושת בירושלים טקס הענקת הכומתה האדומה ללוחמים.
ראובן, סמל במילואים, כיום בן 77, הגיע לשם עם רעייתו שוש ובני משפחה נוספים. כשהגיע תור נכדיו לקבל את הכומתה הנכספת הוא נקרא לבמה וקיבל את הכבוד להעניק להם אותה בעצמו. רס"ר החטיבה, שניהל את הטקס, סיפר ללוחמים את סיפורו הייחודי של ראובן והם הגיבו בתשואות. "זה היה מרגש מאוד", סיפר לאחר מכן ראובן, "אפילו קיבלתי נשיקה מהמח"ט".
יובל שובץ בגדוד 890 שבו שירת סבו. ישי שובץ בגדוד 101 של החטיבה האדומה. "אף פעם לא שאלתי אותם אם הסיפור שלי השפיע עליהם להתגייס לצנחנים", סיפר ראובן, "בוודאי שלא שכנעתי אותם". אבל המיתוס היה באוויר, והנכדים הלכו בעקבותיו.
2 צפייה בגלריה
"שלם עם מסע החיים שעברתי, הם יודעים לספר את הסיפור שלי". ראובן פרח בצעירותו
(צילום: באדיבות המשפחה)
ישי, שאביו משרת בשריון בדרגת סא"ל, סיפר: "כשהגיוס התקרב היה לי ברור שאהיה קרבי. בחרתי בצנחנים גם בגלל החטיבה וגם בגלל הסיפור של סבא. רציתי שתהיה לו סגירת מעגל ייחודית אחרי מה שהוא עבר". יובל הוסיף כי "סבא מאוד השפיע על הבחירה שלנו. אני הגעתי לגדוד שלו וזאת גאווה עצומה".
לשאלה האם פציעתו הקשה לא הרתיעה, אומרים השניים בפסקנות: "להפך, זה רק דחף אותנו יותר. סבא הוא גיבור, המקרה שלו גרם לנו לרצות להיות לוחמים ולעשות את הכי טוב שאפשר". ראובן: "הם יודעים לספר את הסיפור שלי, ואני נהנה לשמוע את הסיפורים שלהם". על פציעתו אמר: "אני שלם עם מסע החיים שעברתי חוץ מאשר עם הפציעה. אבל אני מבין שזה מה שיש ושזה חלק מהמלחמה". רעייתו שוש סיכמה: "היה מרגש לראות את הצנחנים הצעירים מריעים לראובן. זאת ארץ ישראל היפה שיודעת להוקיר את לוחמיה המבוגרים".
