הממשלה אישרה השבוע תוכנית מיוחדת להיערכות לקליטת גלי עלייה של זכאי חוק השבות מרוסיה ומאוקראינה על רקע המלחמה. השיח על מספרי עולים שלא נראו כמוהם מזה שנים מזכיר את התקופה שאחרי התפרקות ברה"מ, אבל בחינה של התוכנית שאושרה בממשלה מעוררת חשש שמקבלי ההחלטות לא הפנימו את הכשלים בקליטת העלייה בשנות ה-90, או שלא מבינים שהאתגרים השתנו, או שניהם גם יחד.
נתחיל עם מספר העולים שצפויים להגיע. בתחילת שנות ה-90, חרף התרעות חוזרות ונשנות על גל עלייה המוני, מקבלי ההחלטות ובראשם שר השיכון דאז אריאל שרון, לא חזו את היקפיו ולפיכך לא התכוננו כראוי. התוצאה הייתה משבר דיור שהשפיע לא רק על העולים, אלא גם על האוכלוסייה הוותיקה בארץ. הפעם נראה שהממשלה למדה את הלקח הזה וסבורה שדיור הוא הבעיה המרכזית שעמה צפויים העולים להתמודד. מרבית ההחלטה עוסקת בפתרונות דיור מיידיים או לטווח הבינוני והארוך.
אלא שבשנות ה-90 הגיעו 300 אלף עולים בשנה למדינה של כארבעה מיליון תושבים. מי שקורא את ההחלטה יכול לחשוב שצפויים להגיע מאות אלפי עולים בבת אחת ולכן יש צורך בסל כה נרחב של פתרונות דיור. אבל כמה עולים צפויים להגיע הלכה למעשה? ובכלל, כמה זכאי חוק השבות ישנם ברוסיה ואוקראינה?
לספק קורת גג לעולים שמגיעים זה חשוב, אבל אם המדינה לא תיתן להם את המעטפת הנכונה, נגיע למצב שבו אנחנו שוב מגשימים את המשפט הידוע: מדינת ישראל אוהבת עלייה אבל לא אוהבת עולים
התשובה היא שהגורמים המוסמכים לא באמת יודעים את התשובה. לאור העובדה שמרבית זכאי חוק השבות הגיעו לישראל בשנות ה-90 ובעשור הראשון של שנות ה-2000, קשה לדמיין שניתן לצפות למספר דומה. יש מקום לשאול מדוע ארגון "נתיב" ומשרד הקליטה לא יודעים להעריך נכונה את מספר זכאי חוק השבות, אבל שאלה רלוונטית יותר היא האם באמת יש צורך בהיערכות בנושא הדיור לכל כך הרבה אנשים?
ראוי לבדוק באיזו מידה ניתן לקלוט את העולים במסגרת המענים הקיימים, קרי, לאפשר להם לשכור דירה בשוק החופשי כפי שנעשה בשנות ה-90, או לעשות שימוש בבתי מלון לפרק הזמן הראשוני. מדוע צריך לדבר שוב על הצבת קרוואנים כמו בשנות ה-90, פתרון שהוביל במקומות רבים ליצירה של שכונות עוני ובעיות חברתיות קשות?
הדבר תמוה אף יותר כשמבחינים בכך שהחלטת הממשלה אמנם מעניקה סל פתרונות לנושא הדיור, אבל בשאר האתגרים מדובר על הקמה של ועדת מנכ"לים שתדון בנושאי חינוך, רווחה ותעסוקה, וכן הצהרה עמומה על "תגבור את המענים הקיימים לעולים". אלא שהעולים שצפויים להגיע מגיעים בחלקם מאזורי קרבות, אחרי נטישה טראומתית של בתיהם, והם יצטרכו סיוע פסיכו-סוציאלי נרחב הרבה יותר מאשר "תגבור המענים הקיימים".
השרה תמנו שטה על פתרונות דיור לעולים
(צילום: חיים גולדיטש )
אנחנו צפויים לראות משפחות עם ילדים שיצטרכו מענים נרחבים במערכת החינוך, כולל בשפה העברית, תגבור לימודי, שילוב חברתי ועוד. אחת הבעיות הגדולות ביותר בקליטת העלייה של שנות ה-90 הייתה שילובם של תלמידים. שיעור הנשירה של ילדי עולים היה גבוה בעשרות אחוזים מאשר של ילידי הארץ וכך גם שיעורם של בני הנוער בסיכון.
בניגוד לתחום הדיור, שבו יש צורך בחשיבה יצירתית כיצד ליצר פתרונות, כאן דרושה בעיקר הגדלת שעות עולים בבתי ספר הקולטים, הקמת אולפנים ותגבור מורים. אלו פתרונות שמשרד החינוך כבר ייצר בעבר, וכרגע דרושה לכך החלטה ממשלתית עם תקצוב מתאים.
ד"ר אילנה שפייזמןוכאן אנחנו מגיעים לבעיה הגדולה ביותר של התוכנית: כסף. הממשלה קבעה שבנושאי התקצוב ידונו מאוחר יותר ואין שום התחייבות לסכומים שיושקעו. יתרה מכך, היא פנתה לקהילות היהודיות בתפוצות, משל היינו שוב בשנות ה-90, בבקשה לסיוע בקליטת עולים. ישראל 2022 אינה ישראל של שנות ה-90. הכלכלה חזקה הרבה יותר, שוק התעסוקה מפותח הרבה יותר ולמדינה יש משאבים לקלוט את העולים גם בלי שנור.
לספק קורת גג לעולים שמגיעים זה חשוב, אבל אם המדינה לא תיתן להם את המעטפת הנכונה בתחומי החינוך, הרווחה והתעסוקה, אם היא לא תספק להם לימודי שפה והכשרה מקצועית, נגיע למצב שבו אנחנו שוב מגשימים את המשפט הידוע: מדינת ישראל אוהבת עלייה אבל לא אוהבת עולים.
- ד"ר אילנה שפייזמן, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
