מבין כל כך הרבה מקרים מזעזעים של מעשי אלימות ורצח, בלט השבוע סיפורה של נבילה סנדין ביאדסה, תושבת ג'ת, שנרצחה בפתח ביתה. שלושת ילדיה - בני 14, תשע ושנתיים, שהקטן מביניהם נמצא על הרצף האוטיסטי - נותרו יתומים. הסרטון של בנה התינוק המחפש את אימו פילח את ליבו של כל בן אנוש. קרוביה סיפרו ש"הייתה אישה מהממת ונהדרת. מהנשים הטובות ביותר, שהקריבה את חייה למען המשפחה". אך בסטטיסטיקה היבשה היא תישאר עוד מקרה אחד מ-119 נרצחים ונרצחות שנספרו רק מתחילת שנת 2024. 119 איש ואישה, מבוגרים וצעירים, ששילמו בחייהם את מחיר ההפקרות הבלתי נתפסת של ממשלת ישראל ומשטרת ישראל, שבמכוון או בעצימת עין ניצבות חסרות מעש אל מול מגפת האלימות הנוראה.
רבים נוטים לחשוב שהאלימות שוברת הלב, ההולכת ומחריפה מדי יום, היא ביטוי להתגברות הפשיעה וארגוניה בחברה הערבית. תפיסה פשטנית זו, הנובעת מבורות או מניסיון להדחיק את ממדי האלימות, תורמת בעצמה להתגברות האלימות ומעשי הרציחות. לא פחות מזעזעת היא התפיסה שמייחסת את האלימות לתרבות הערבית הקלוקלת, שמצדיקה רצח יהודים או רצח ערבים, לא משנה. יתרה מכך, עצם הניסיון למסגר את האלימות כבעיה ערבית הוא ביטוי לגזענות הטבועה בעומק ההווייה של החברה הישראלית.
גורמים רבים לתופעה מעוררת הפלצות הזו. בראש ובראשונה האחריות צריכה וראויה להיות מופנית פנימה, לחברה הערבית עצמה. אובדן הדרך והמוסר, היעדר סולידריות וערבות הדדית, הקלות בה קטל חיים הפך לנורמה, חייבים לעמוד מול עינינו בכל רגע ורגע. האחריות המרכזית של מנהיגות החברה הערבית איננה תחת סימני שאלה. עלינו להפוך כל אבן ולפעול בכל דרך אפשרית למיגור האלימות - בבתי הספר, בבתינו, בתנועות הנוער ובמתנ"סים, במסגדים ובמקומות העבודה. עלינו לגייס כל גורם אפשרי בתוך החברה שיכול לסייע, בין אם אנשי דת, אנשי ונשות חינוך, פעילים חברתיים, משפיענים, שחקני כדורגל וכל בעל השפעה אחר.
בין אם בקרב מקבלי ההחלטות ובין אם בציבור הרחב, היחס לחברה הערבית מתדרדר לתהומות חשוכות
אך לצד האחריות הפנימית של החברה הערבית עצמה, יש להבין את חומרת המצב והשלכות האפליה והנישול של האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. הגזענות כלפי האוכלוסייה הערבית חצתה כל גבול. בין אם בקרב מקבלי ההחלטות ובין אם בציבור הרחב, היחס לחברה הערבית מתדרדר לתהומות חשוכות. מן הראוי להתחיל לכנות את תופעת האלימות לא בשמה הנוכחי - אלימות בחברה הערבית - אלא "אלימות בחברה הישראלית", כי אנחנו גם ישראלים - אזרחים שומרי חוק, משלמי מיסים, תורמים ועובדים וזכאים לכל הגנה ממוסדות המדינה. האלימות הנוראית איננה רק בין עבריינים אלא בין משפחות, בתוך משפחות, בין שכנים. הנרצחים במקרים רבים בכלל לא קשורים לעולם הפשע, אלא משלמים בחייהם על השתייכותם למשפחה זו או אחרת. הקלות שבה ירי מתבצע ברחובות הערים מעידה על אוזלת היד של רשויות המדינה אל מול הנשק הלא חוקי שנמצא בשפע וזמין לכל דורש. האכיפה - התפקיד המרכזי של משטרה בכל חברה מתוקנת - איננה חלה עלינו. אנחנו שקופים. אם רוצח נתעב יודע שגם אם כל הסביבה יודעת שהוא הרוצח לא נעשה נגדו דבר, מה ימנע ממנו לבצע עוד "עבודה" ולקטול את חייה של אם מסורה, של רואה חשבון מוצלח, של נער צעיר, של עורך-דין או של כל אדם אחר?
יגידו לי, ובצדק, שאיתמר בן גביר מחכך ידיו בהנאה כשאנו הורגים זה את זה. ממנו אני לא מבקשת דבר. לציבור הרחב אני מבקשת לפנות, בתחינה שלא יתקהו עיניכם, שהאדישות לאובדן חיי אדם לא תיהפך לשגרה. קולומביה זה כאן, כולנו משלמים את המחיר של האלימות. הסכנה עוד גדולה הרבה יותר, זו לא נבואה אלא ניתוח המצב. על כולנו לפעול עכשיו. עכשיו.
גדיר האני היא פעילה חברתית
