ג'ורג' אורוול הגדיר פעם פטריוט כאדם שיש לו עניין עמוק בחברה שבה הוא חי, ובהתאם, פרופ' אמנון רובינשטיין שהלך בשבוע שעבר לעולמו היה אחד הפטריוטים הגדולים שהיו לנו. זה בא לידי ביטוי לא רק בפעילותו הציבורית ובכתיבתו ההגותית והפובליציסטית, אלא גם בכתיבתו המשפטית. הוא לימד אותנו שניתן להגיע להישגים גדולים גם בכתיבה בעברית על המשפט, החברה והתרבות של ישראל.
רובינשטיין היה אחד ממבשריו החשובים של הליברליזם בארץ. בכתיבתו האקדמית ובמאות המאמרים שפרסם הוא סלל את הדרך להיותה של ישראל מדינת שלטון חוק המושתתת על קיום זכויות יסוד לאזרחיה, והנוהגת שוויון ביניהם בלי קשר לזהותם הלאומית ולהשתייכותם הדתית.
בניגוד לליברלים ישראלים אחרים, הוא לא גלש לניאו-ליברליזם - האמונה שהמדינה צריכה להצטמצם ושהגיון הפעולה של השוק החופשי הוא שצריך לחול בכל תחומי החיים. שני הגיבורים שלו היו בנימין זאב הרצל, מגדולי היהודים במאה ה-19, שאליו חזר שוב ושוב בכתיבתו, וזאב ז'בוטינסקי, מגדולי האינטלקטואלים היהודים במאה ה-20. שניהם ייצגו שילוב בין ליברליזם המקדש את חירות הפרט לבין מחויבות המדינה לדאוג לרווחת היחיד ולזכויות החברתיות שלו כגון בריאות, חינוך ודיור. זה השילוב שבו דגל גם רובינשטיין: הוא לא ביקש להחליף את המדינה. הוא רצה לתקן אותה.
וכך זה בא לידי ביטוי: כשר החינוך הוא פעל לצמצום הפערים החברתיים באמצעות מתן הזדמנויות לתלמידים משכבות נמוכות לסיים את לימודי התיכון שלהם ולהגיע ללימודים אקדמיים, בין היתר על ידי הקמת עשרות מכללות אקדמיות. הוא גם סייע לתיקון חוק החינוך הממלכתי על ידי הוספת המטרה "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל".
שיא אחר בפעילותו הפוליטית היה התפקיד המרכזי שמילא ב-1992 בחקיקתם של "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק". רובינשטיין היה רגיש במיוחד לעוולות שמסוגלת לגרום מערכת אכיפת החוק הפלילי. הוא עמד מאחורי הקמת גוף הביקורת על פרקליטות המדינה וזכורה במיוחד הופעה תקיפה שלו בכנס שהתקיים לפני כ-25 שנה על העוול שגרמה מערכת המשפט למי שכונו "חברי כנופיית מע"צ".
היו לו יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, סקרנות עצומה, כושר כתיבה נפלא ופוריות מחשבתית. הוא אחד האנשים הלא-רבים שאפשר היה לומר עליהם שהם "יודעי ספר" (well-read) ופעילותו הייתה עשויה רבדים רבים: המשפטן, המחנך המשפטי, האינטלקטואל הציבורי, הפוליטיקאי והסופר. הוא פרסם את ספר היסוד על המשפט החוקתי של ישראל ושורה של ספרי הגות מבריקים ומעוררי מחשבה על החברה, התרבות והפוליטיקה של ישראל. בנוסף פרסם ספרי פרוזה וספר של סיפורים קצרים. יחד עם יותר מ-2,000 מאמרי עיתונות בארץ ובעולם, מכלול יצירתו הפך אותו לאחד האינטלקטואלים המעורבים הבולטים ביותר בישראל בכל שנותיה.
פרופ' מני מאוטנרמדובר באחד הבודדים שאפשר לומר עליהם שעם פרישתו מהפוליטיקה היה מספר אוהביו גדול לאין שיעור ממספרם בעת שנכנס אל הפוליטיקה. מי שזכה להכירו לא התפלא על כך: הוא היה תמיד הגון ונדיב, והשקיע מרץ וזמן בטיפוחם ובקידומם של צעירים. קשה היה להחמיץ את זה. אמנון רובינשטיין היה אדם שעשה הבדל בכל מקום שבו פעל, החל מהפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב (שכדיקאן הראשון שלה הפך אותה מבית ספר מקצועי למחלקה אקדמית), דרך המחשבה הציבורית הישראלית והפוליטיקה, ועד אוניברסיטת רייכמן.
כשקיבל ב-2006 את פרס ישראל נימקה זאת ועדת הפרס כך: "בחיי המשפט והציבוריות בישראל מעטים הם האנשים היכולים להשתוות בתרומתם למדינה כפרופסור אמנון רובינשטיין - כאיש ציבור, כחבר ברשויות המחוקקת והמבצעת, כחוקר, וכמשפטן מבריק". אכן כך.
- פרופ' מני מאוטנר הוא חבר סגל בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב
