במציאות אחרת, ההסכם המדיני עם לבנון - היסטוריה או כניעה, לפי בחירתכם - היה מכתיב את מערכת הבחירות. מצד אחד, מתייצב ראש ממשלה שגייס את כל הקואליציה (לבד מאיילת שקד) לתמיכה בהסכם; מהצד השני, יו"ר אופוזיציה שמאשים כי מדובר בנסיגה משפילה. השיחה הפוליטית הייתה מתמקדת לתוך הפרשה הזו, כמו קרן ממוקדת וחורכת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
אך המציאות הישראלית לא יכולה להתמכר למחלוקות על 5.8 קמ"ר בלב ים, או על קוי המים הכלכליים. ביום רביעי בלילה היו התפרעויות ענק בירושלים של פלסטינים וניסיונות סדרתיים לפגוע ביהודים. נכון לסגירת טור זה, טרם נתפס המחבל שביצע את הפיגוע במחסום שועפאט. ויכוחים על חלקה של ישראל בתמלוגי הגז משדה קאנא תמיד יידחקו אל מול הביטחון האישי, בירושלים ובכלל.
הכלל הפוליטי, במקרים האלה, פשוט: כל הסלמה ביטחונית משרתת את גוש הימין אלקטורלית. מאז המהפך ב-1977, אין יוצאי דופן לכלל הזה. ניסיונות של ממשלות מרכז-שמאל לעשות שרירים, להפעיל יותר כוח, "להוכיח", תמיד הסתיימו בכישלון. ראש הממשלה לפיד מכיר היטב את הלקחים הללו. הוא אומר לדרגים הפוליטיים שאין לו כוונה להוכיח שום דבר, והוא מתעתד לנסות לבלום את ההסלמה ללא דרמות, לפי המלצות הדרג הביטחוני, בלי לציית לאינטואיציה האופיינית - להגיב הכי חזק, ולהתפאר על זה בטלוויזיה.
עבור נתניהו, ההסלמה מגיעה ברגע הכרחי. ספק אם היה מעביר קולות בגלל ההתקפות על לפיד בעניין ההסכם עם לבנון. פניית הפרסה שלו, מ"נבטל את ההסכם" להבטחה "לשפר אותו" הייתה ביבי קלאסי, עוד מימי הסכמי אוסלו. גם הכזבים שפיזר ביבי - "הסכם שנכנע לכל הדרישות של חיזבאללה" זו רק דוגמה אחת - לא שירתו אותו כאשר התבררו הפרטים הסופיים.
וזה לא שאין על מה למתוח ביקורת בהסכם. הנה דוגמה: רק לפני שבוע תידרכו בלשכת רה"מ שישראל סירבה לדרישה לבנונית להכיר בקו המצופים רק דה פקטו (דהיינו בפועל), ולא דה יורה, ז"א רשמית. והנה, ההסכם הסופי קובע כי הצדדים מכירים בקו שישראל רצתה בו כסטטוס קוו. שזה בדיוק דה פקטו, עם כל הכבוד להתפלפלות.
נקודות הביקורת מתכווצות כאשר מביטים על התמונה הגדולה. מישל עאון נשיא לבנון עומד לסיים את תפקידו, וכלל לא ברור מי יוכל להחליפו, כי המדינה מצויה בקריסה מתמדת. אסדת כריש חייבת להתחיל לפעול, הזהירו הרמטכ"ל וראש אמ"ן בקבינט - או שחיזבאללה ייתפס כמי שיכול להטיל וטו על חיפושי נפט וגז ישראליים. בפני ראש הממשלה ושר הביטחון הוצג מידע מוצק, שקבע בסבירות גבוהה כי הפעלת כריש תוביל לתגובה של חיזבאללה, ופורט גם אופי התגובה הטקטי; זה היה מוביל את הצדדים לערב מלחמה.
במקביל, האמריקאים הביאו הסכם לשולחן שהיה מקובל, באופן כמעט היסטורי, על הפלגים בלבנון - ומערכת הביטחון סבורה שדוחק את נסראללה לפינה. כבר לפני כעשור ישראל הסכימה לקבל רק 45 אחוז ממאגר קאנא, או יותר נכון מהשטח הרלוונטי למאגר הזה; לפי ארה"ב, לאחר מכן הסכימה ישראל לפשרות נוספות. היא תקבל כ-17 אחוז מהמאגר לפי ההסכם שנחתם. אם ההערכות לגבי גודל שדה הגז נכונות, מדובר בוויתור על כמה מאות מיליוני דולרים - אגב, בלי שאיש מצא שם גז בכלל, אלה הערכות בלבד - ובמקביל הגז מכריש יתחיל לזרום. זה רק חלק מהטענות שהושמעו בפני הדרג המדיני.
ראש הממשלה טעה כאשר אמר שלאור האופוזיציה "המופקרת" לא תהיה הצבעה בכנסת; זו התבטאות רחוקה מהערכים שהוא מתיימר לייצג. בכל מקרה בג"ץ יכריע בעניין אישור ההסכם. לפיד בהחלט לא טעה בדרך שבה ניהל את המגעים עם האמריקאים ולבנון. הרי אם היה מפעיל את כריש וחיזבאללה היה מגיב, ללא הסכם, מה היה אומר נתניהו? שזה בגלל חולשת ההרתעה. ומה הוא היה אומר אם היה מתברר שהייתה הצעת הסכם אמריקאית על השולחן? שמדובר באיוולת, ללכת כך לעימות.
הטענה שהסכם מסוג זה לא צריך להיות מובא או מוסכם ערב בחירות מדויקת ומוצדקת, אך היא מתעלמת משתי עובדות יסוד. הראשונה, היא שיש פה דדליינים שלא היו קשורים כלל לבחירות (כריש, מישל עאון). והשנייה, שדרגים מקצועיים היו תמימי דעים שצריך לחתום - ועכשיו.
נסראללה פופוליסט יותר מאשר פונדמנטליסט, אמרה לי חברה לבנונית. הוא נאלץ להיעתר להסכם, כי הציבור בלבנון רוצה בו. הוא מציג את זה כניצחון גדול, אבל זו בעיקר הצלחה של הממסד הפוליטי הישן - זה שיכול לדבר עם צרפת, ארה"ב וגם ישראל. שיכול להביא הסכמים, בניגוד לחיזבאללה, שיכול להביא בעיקר עימות
בשלב מסוים במגעים, הודיעו בחברת טוטאל הצרפתית, שתקדח במאגר קאנא ותרכוש מישראל את חלקה במאגר ‑ שהם לא מוכנים להמשיך. הדרישה הישראלית, לקבל את חלקה לפני הפקת הגז, נחשבת לתקדימית; המנגנונים להבטחת ההסכם מורכבים. והכל עבור שדה גז לא מאוד עשיר, כנראה. טוטאל אמרה שהעסק לא משתלם לה. לפיד התקשר לעמנואל מקרון וביקש את התערבותו וארמון האליזה הטיל את יוקרתו למערכה. זה קרה פעם אחת, ואז לפיד התקשר שוב. ומקרון התערב בשנית.
להמלכתו הסופית של לפיד כמנהיג ארוך טווח לגוש המרכז-שמאל נדרש רק הסכם מדיני; הוא הביא אחד, ותוך זמן קצר כראש ממשלה. עם המסר הזה הוא ילך לבוחרים, גם בציבור הערבי. אלה שיכולים להכריע את גורל הבחירות.
ביום שבו אישרה ממשלת ישראל את ההסכם, שוחחתי עם חברה מלבנון. הכרנו לפני שנים. היא מעורבת בציר הפוליטי-תקשורתי-ציבורי של המדינה. הקרח בינינו נשבר כאשר סיפרתי לה שסבתי ז"ל הייתה יהודייה-לבנונית שהגיעה לארץ זמן קצר לפני קום המדינה, ושחלק ממשפחתה הענפה והעתיקה המשיכה לחיות בביירות עד שנות ה-70 של המאה הקודמת. "קללה נפלה על לבנון כשהיהודים עזבו אותה", אמרה לי החברה אז, בפנים מרות. "מעולם לא חזרנו לעצמנו, ותמיד היינו במשבר מאז שעזבו היהודים".
היא דיברה בגעגוע על הימים הטובים של ביירות, שעליהם רק שמעה מהוריה; הימים שבהם היקום השברירי של מוסלמים (סונים), נוצרים ויהודים התקיים. "פריז של המזרח התיכון" הייתה קלישאה, אבל באלה תמיד יש מידה של אמת.
אין לי מושג בקללות. אבל לבנון, היום כמו בשנות ה-70, היא מדינה מיוסרת, קרועה ועתירה בשנאה. היא נתונה במשבר חריף, כמעט בלתי אפשרי. איפה שאתה לא שם את האצבע - אלימות פוליטית, שחיתות, בנקאות, מדיניות תקציבית, ביטחון, יחסי העדות, לגיטימציה שלטונית, עליית הפונדמנטליזם - המורסה כבר התפקעה.
השבוע, החברה הלבנונית הייתה אופטימית יותר (אני לא מציין את שמה לבקשתה, כמו גם שמות של מצוטטים אחרים פה). "החשיבות של ההסכם איתכם", אמרה, "נובעת מכך שלפתע יש ממד כלשהו של עתיד עבור לבנונים. חיפושי גז. יחסים עם ישראל. שינוי. עד עכשיו, לא יכולנו לדמיין איך שלום עם ישראל ייראה בכלל".
השיחה נדדה, מהצד שלה, לנתניהו. האם, היא הירהרה מביירות, ביבי יכול לחסל את ההסכם אם ייבחר? הרי ממשל ביידן רוצה בו, וסביר להניח שללכת לעימות במצב כזה, ללא אמריקה מאחוריכם, יהיה בלתי אפשרי.
מצד שני, היא הוסיפה, הצלחתם לעשות דבר דומה עם הסכם הגרעין עם איראן, לשכנע את ממשל טראמפ לפרוש ממנו. ביבי עשה בלגן.
המיקוד בנתניהו לא מאוד מצא חן בעיניי. הזכרתי לה את נסראללה; הוא אבן הנגף, לא נתניהו. האיש חנפן, השיבה, פופוליסט יותר מאשר פונדמנטליסט. נסראללה נאלץ להיעתר להסכם, כי הציבור בלבנון רוצה בו. הוא מציג את זה כניצחון גדול, אבל זו בעיקר הצלחה של הממסד הפוליטי הישן - זה שיכול לדבר עם צרפת, ארה"ב וגם ישראל. שיכול להביא הסכמים, בניגוד לחיזבאללה, שיכול להביא בעיקר עימות.
נדמה לי שזו הערכה אופטימית מעט לגבי הצלחת הממסד הסדוק שלהם. עקבתי השבוע אחרי הדיונים הפנים-לבנוניים. קראתי בטוויטר את דבריו של נאדים שאדי, אחד המומחים הבולטים לענייני לבנון, המנהל של האוניברסיטה הלבנונית-אמריקאית, עמית במכון המחקר צ'טהאם האוס, לשעבר המנהל של לימודי לבנון באוקספורד. הוא כתב ציוץ קצר מאוד, בערבית: "אם הם גנבו את המדינה והיא פושטת רגל, מה הם יעשו כשיש להם גז?". הגיבה לו מועמדת לפרלמנט הלבנוני מהעיר בתרון; בצפון המדינה, על החוף, באזורים המשגשגים והתיירותיים של המדינה. היא כתבה, "בדיוק מה שאני חושבת מאז שהחל המו"מ על הגז. הם נותנים דלק למאפיה ולמיליציה". תנו לי לתרגם מלבנונית: המאפיה זה כינוי למנגנון המושחת ורווי השוחד שמנהל את המדינה. המיליציה היא חיזבאללה.
אלה אינן מילים שמתנגדות ממש להסכם; הן מבטאות בעיקר את התסכול האופייני ללבנונים מהמערכת שלהם.
שוחחתי השבוע עם לבנוני אחר, שעוסק בעניינים הפוליטיים במדינה שנים רבות. נחשב למומחה מוערך. "תעזוב את ההודעות הפומביות לצורך פוליטיקה", הוא אמר לי, "זה הכל לטובת התקשורת. בלבנון יש הבנה רחבה שההסכם הזה היה צריך להגיע מזמן. מי שבלם אותו היה חיזבאללה. חבל שזה לא קרה בתקופת המתווך הקודם, הוף" (פרד הוף, שהציע את הפשרה האמריקאית הקודמת לפני כעשור, שמהותה חלוקה של 45:55 לטובת לבנון). "אם היינו עושים את זה אז", הוא אמר לי, "היינו מוצאים גז בינתיים - ואולי משבר האנרגיה שלנו היה מצטמצם קצת".
רוב הלבנונים, צריך להזכיר, לא מקבלים יותר מכמה שעות חשמל ביממה. בעצם, הדרך המרכזית לקבל חשמל במדינה היא באמצעות גנרטורים פרטיים למיניהם. חברת החשמל המקומית אחראית ל־46 אחוז מהחוב שצברה המדינה מאז 1992. בשנה שעברה המדינה הרימה ידיים. במקום להעביר עוד כסף לחברת החשמל, כדי שזו תקנה דלקים, היא החליטה לסבסד ויותר־ויותר דיזל. כך היא מעבירה בעצם את האחריות והעלויות של ייצור החשמל לאנשים פרטיים. התוצאה: ייצור החשמל המדינתי קרס, כפי שאפשר לראות בטבלה המצורפת בעמודים אלה, והאוכלוסייה הענייה ברובה של לבנון הייתה צריכה לממן יותר ויותר שימוש פרטי בגנרטורים. עניין יקר, לא יעיל בעליל (לעומת ייצור חשמל בתחנות כוח) לא אמין ומזהם. עיתון לבנוני, "האוריינט", הגדיר זאת כ"התאבדות לאומית". לבנון התאבדה הרבה פעמים, יש לציין. זו מסורת לאומית.
מה שכן, ככל שהחשמל המדינתי נעלם, מי שמפעיל את הגנרטורים מרוויח יותר כסף. וכך גם מי שמייבא למדינה דיזל. וכמובן, מי שגוזר קופון מכל ליטר של דלק שנכנס ללבנון. נדמה לי שאתם יכולים לנחש מי זה; בין היתר, חיזבאללה. ארה"ב, שהבינה היטב את הדרך שבה הארגון ממשיך לרצוע את גורל המדינה, הציגה תוכנית לאספקת גז מצרי וחשמל ירדני ללבנון. במסגרת מאמצי הבלימה האלה, המו"מ שקידם עמוס הוכשטיין, שליח הבית הלבן, נכנס להילוך גבוה.
ביקשתי מהלבנוני, המנוסה בפוליטיקה המקומית, להסביר לי את המשבר המקומי, הנרחב כל כך. הוא מאשים את חיזבאללה ואת המערכת הפוליטית העבשה. "במילה אחת, שיתוק. אף מדינה לא יכולה לשרוד שיתוק כזה", הוא אמר, "אף בעיה לא יכולה להיפתר במערכת פוליטית כל כך קפואה. ובעוד מילה - חיזבאללה. הארגון מחזיק את המדינה למעשה. זו האמת. היו פה חודשים שכל שבוע הייתה לנו התנקשות פוליטית. הכל נהרס באופן תמידי".
שאלתי אותו אם חיזבאללה מתחזק מההסכם. הוא העריך שלא. "זעקות הניצחון שלו הן עוד פוליטיקה. איראן לא רצתה בהסכם הזה". הוא הדגיש שרווחי הגז לא יכולים להגיע לתקציב המדינה; "המודל החוקי כאן הוא המודל הנורווגי, זה נכנס לקרן הדורות הבאים. אי־אפשר לכסות עם זה את הגירעון הענק, או לשלם למישהו". הוא לעג לאפשרות שהכסף יממן את חיזבאללה, כפי שהזהיר נתניהו. "אין להם שום נגיעה לתמלוגים, אבל ממילא התגלית שם לא כזו גדולה. לנסראללה יש את איראן. יש לה יותר נפט". הוא לא שלל את האפשרות שכספי פרוטקשן/שוחד יעשו את דרכם לאנשי הארגון, "אבל אלה יהיו בכל מקרה. זה אחוזון קטן, לא כסף גדול".
לגבי שלום עם ישראל, הלבנוני הודיע חד-משמעית שזה לא יקרה בעתיד הנראה לעין. "סיבת הקיום של חיזבאללה היא מלחמה, זה כרטיס הביקור שלו בלבנון. נסראללה מכריז ג'יהאד חמש פעמים בשבוע. עם ההסכם הזה, יאמינו לו קצת פחות. איומים בעימות יתפוגגו מעט. תבין, בביירות שואלים כל קיץ אם תהיה שוב מלחמה".
גם בירושלים, השבתי.
כולם מדברים על ההסכם עם לבנון ותוצאותיו. השיחות האלה הזכירו לי תרומה חשובה ביותר של לבנון לשיחה הישראלית: כמשל לעתיד אפשרי. נדמה לי שזה יותר חשוב מאחוזים על מאגר גז קטן.
הנה הדגל השחור שלבנון מסמלת: מדינה קטנה ורוויה בפוטנציאל, שנכנעה לשנאות ושחיתות, לקרב זהויות בלתי נגמר, להפיכת העדתיות ויחסי המיעוטים לחזות הכל, למערכת פוליטית שהתנוונה, להתאהבות באלימות, לפונדמנטליזם ואוליגרכיה מעורבבים. מהתהום שחפרו לעצמם קשה לצאת. תל-אביב לא תהיה ז'נבה, בניגוד לנבואתו של אלתרמן; נסתפק בכך שלא תהפוך לביירות.
