"ב-12 בפברואר 1942 רומל עמד בשערי מצרים, היטלר התייאש מהשמדת הצבא האדום, שעת הכרעה בקרב סינגפור – ואני נולדתי בקיבוץ משמר השרון. זה קרה ממש בשעה שיאיר, אברהם שטרן, נרצח בידי הבולשת הבריטית בדרום תל־אביב. אגב, זה גם היום שבו נולדו לינקולן ודרווין.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"יצאתי מאמי עם פונטנלה (מרפס, האזור בגולגולת התינוק שעצמותיו לא שלמות – גב"ח) פתוחה, ועם ראש משולש. בקיצור, נולדתי עם חצי מוח בחוץ. אחרי כמה ימים הגיע רופא יקה שעבר בין בתי התינוקות בקיבוצים ובמושבים. ואמא שלי בהיסוס שאלה אותו, 'תגיד דוקטור, זה נורמלי?' הוא אמר לה, 'גברת, נורמלי זה לא, אבל יכול להיות שזה סימן שבכל זאת יש לילד משהו בראש'".
"הוא גדל בלי הורים, שנרצחו כשהיה בן שנתיים וחצי על ידי שודדים בליטא. אחת המזכרות שהייתה לו מהם הייתה כוס קטנטנה מכסף, אולי לקידוש. ממנה היינו שותים יין בימי ההולדת שלנו. המזכרת השנייה הייתה דף שרוף מתוך התלמוד. סבי היה המוסמך לרבנות היחיד בכפר שלו, ואת הכסף לבניית בית הכנסת החביאו אצלו, לכן הוא וסבתא שלי נרצחו, כשהיא בהיריון. אבא שלי היה תינוק, הם לא ראו אותו והוא שרד.
"שמיר מאוד הזכיר לי אותו; אותו גיל, אותן העדפות ספרותיות. אבל לשמיר היו עצבי ברזל, הוא היה עשוי מפלדה והוא גדל במשפחה אמידה ומעניקה. אבי גדל בלי הורים ובלי כלום, ולא היה לו הביטחון העצמי הזה. את יום הולדתו ה־90 חגגנו בבית ראש הממשלה".
"היא נפטרה 13 שנה אחרי אבי. תמיד אמרה שהיא לא מפחדת מהמוות, רק מהמסדרון. היא נהגה לומר שלא נותרו לה חברים, אז הייתה נוסעת בקלנועית לבית הקברות ואומרת שלפחות שם היא מכירה את כולם. איבדתי את אמי כשהייתי בן יותר מ-70, אבל אמא יש רק אחת. בכל גיל. כשאתה מתייתם, אתה מרגיש שאתה עובר לחזית. כבר אי-אפשר להדחיק את זה".
"אמי הייתה קצרה וקטנת קומה, לא היה לה מספיק חלב וקיבוץ זה חברה שיתופית. אז ינקתי מברטה, שהייתה אמא לתינוקת שנולדה שישה שבועות אחריי, והיא הייתה יותר בנויה והעניקה לי מחסדיה. לימים, כשסיפרו לי, הייתי מסתכל עליה בגיל ההתבגרות תמיד בצורה משונה כזאת וחושב על העבר המשותף שלנו".
"ידענו שלמעט שתי אחיות, כל המשפחה של אמי הלכה בטרבלינקה. כילד הייתה קנאה מסוימת באלה שהיו להם סבא וסבתא. לאמי לא היה בארץ אף אחד, ולאבי רק אח אחד. זה להתחיל שושלת חדשה".
"הזיכרון הראשון שלי הוא סיום מלחמת העולם, ערב ראש השנה ב-45', כשהאימפריה הבריטית חגגה את הניצחון ואצלנו הופיעה תזמורת בריטית. ומה נשאר חרות בזיכרונו של ילד מגיל שלוש וחצי? דברים שהוא לא ראה אף פעם, שאין בקיבוץ. חברי התזמורת לבשו חצאיות, וראית את השערות על הרגליים שלהם, זה היה כזה מוזר. ואחד מהם הלך עם דבר משונה כזה, עם מיני צינורות שיוצאים ממנו, ומנגן. זה היה חמת חלילים. זה דבר שאתה זוכר ולא יכול לשכוח".
"הייתי ילד מאוד סגור, אנטי-חברתי, קורא בגיל שמונה ספרים על היקום, מנגן בפסנתר, לא משחק כדורגל. היה די ברור שאני טוב מאוד בתנועות קטנות, כמו דוקים או לבנות דברים, ובהמשך זה יהפוך לפריצת מנעולים. והיה ברור שאני חלש מאוד בתנועות הגדולות, הרבה שנים הייתי קצת קלמזי. בגיל 12 התחלתי להיות פרחחי, על הגבול של עבריינות נעורים. לא מצאתי עניין בבית הספר, לבד משיעורי מתמטיקה ומדעים. היו דברים אחרים שגירו אותי. יכולתי להיכנס לנשקייה של הקיבוץ כי ידעתי לפתוח מנעולים. בשישי בלילה לוקחים רובה וקצת תחמושת ואי־אפשר לזהות כלום. ובשבת בצהריים מוציאים טרקטור, נוסעים לכיוון כפר ויתקין או לעבר החוף, עושים מטווחים וחוזרים לפנות ערב כאילו לא קרה הדבר.
"למזלנו, להבדיל מהעיר, בקיבוץ היה נהוג להגן על הילדים מפני המשטרה, כי הוא משלנו. סידרו לנו עונש אחר, בני הקיבוץ שכבר היו בצבא באו ונתנו מכות לכל. הייתי במקרה בשיעור פסנתר בתל-אביב, אז לא חטפתי. אני חושב שבחיים האלה, קצת פרחחות היה משהו שהכין אותי במידה מסוימת למה שיקרה אחר כך".
"לא סיימתי תיכון בגלל חוסר משמעת, אז הלכתי לעבוד בשדות של הקיבוץ בדרום, בין אופקים לנתיבות. משם זכורה לי חוויה שליוותה אותי עד לימיי כראש הממשלה. בסוף כל יום עבודה היינו הולכים לאכול קוסקוס אצל משפחת זוהר באופקים. פתאום אני רואה משהו זז בתוך ארגז תפוזים, הייתי בטוח שזה הכלב שלהם – וזו הייתה תינוקת! באתי מקיבוץ, גדלנו תקופה בלי חשמל, לאמא שלי היה סיר לילה, אבל זה לא הכין אותי לדבר המטורף הזה, של ילדה בתוך ארגז תפוזים עם קש למטה וסמרטוט מונח עליה. שאלתי את יגאל, חבר שלי, 'תגיד, מה זה?'. 'מטורף', הוא ענה לי, 'זה המצב, אין להם מקום. הסלון הוא גם המטבח וגם חדר השינה'. ואת הילדה הזו, ששכבה בארגז, פגשתי 40 שנה לאחר מכן".
"מהילדות חשבתי שאני צריך להיות טייס ורציתי ללכת לקורס טיס, אבל כששאלו אותי, 'יש לך הרבה הצטננויות בחורף? נסתם לך האף?' אני בתמימותי אמרתי, 'כן, כל חורף אני סתום'. בקיצור, דחו אותי והגעתי לשריון.
"אני חושב שפשוט נראיתי להם ילד. כשהתגייסתי באמת נראיתי כמו בן 15 שנקלע בטעות לגיוס. גבהתי בשמונה סנטימטרים בשירות הצבאי, התחלתי להתגלח רק לקראת השחרור. חזרתי לצה"ל אחרי ששת הימים ואז בדקו אותי והתברר שאין שום בעיה רפואית, והזמינו אותי לבוא לקורס טיס. אמרתי להם, 'אין מצב, זה כבר מאוחר מדי'. היום אני מספיק מפוכח לדעת שאני יכול להיות מפקד קומנדו לא רע, וטייס בינוני".
“חודשיים אחרי שהתגייסתי התרחש אירוע חשוב מאוד, שלא כל כך זכור, אבל הוא עיצב את התפתחות המודיעין ולאחר מעשה קראו לו ‘קוד רותם’. זה התחיל במסיבת קוקטייל בהרצליה, שבה איש ה־CIA האמריקאי ניגש לראש אמ"ן - ואביו של הנשיא הנוכחי - חיים הרצוג. תוך כדי שקשוק הכוסות, הוא שאל אותו, 'תגיד, אתם יודעים על שתי הדיביזיות המצריות?'. ההוא (הרצוג), קפאה לו הכוס ביד. הוא לא ידע כלום, אבל כמובן דאג לצאת דיפלומטי, וישר התחילה התארגנות והערכה מחדש של תפיסת הביטחון.
"עד אז, התפיסה נשענה על כך שאנחנו חברה קטנה, שלא יכולה להחזיק צבא שיהיה פרוס בכל החזיתות, לכן יהיה לנו צבא סדיר קטן מאוד, מגובש על ידי בן־גוריון ויגאל ידין; חיל אוויר, שחייב להיות סדיר לשמירה על המקצועיות; ויתר הצבא יהיה מילואים: כל השנה עובדים, חודש אחד מתאמנים, ואם יש מצב חירום - הם מתגייסים ומגינים על המדינה. אבל כדי לדעת מתי לגייס אותם, צריך מודיעין, ותפיסת הביטחון הזו נכשלה כשהמודיעין לא היה מסוגל לתת תשובה ב'רותם'".
"בגדוד שלי הייתה תחושת חירום ב'כוננות רותם'. כבר בחשיכה אספו את כל פלוגת הטירונים, הגיע המ"פ - בחור ירושלמי, שוויקי - ומספר שיש מצב חירום, שהוא לא יכול להסביר ולא בטוח שהוא מבין את כולו, אבל צה"ל הולך להתפרס על הגבול הדרומי בתוך 24 שעות וזקוקים למישהו, תושב הסביבה, שיכול לקחת שיירה של משאיות כבדות כדי לפרוס תחמושת באיזו נקודה ליד הגבול.
"אף אחד לא הרים את היד, אז אני הרמתי יד ואמרתי, 'אני חושב שאני יכול'. הוא קרא לי בתחושת אי־נוחות, כי הייתי צנום והבגדים ענקיים עליי. אמרתי לו, 'תן לי, אני צריך מצפן ומפה ואני חושב שאני יכול להוביל אותם לשם'. הוא לקח אותי למג"ד, שלו זה היה נראה כמו מחזה סוריאליסטי, אבל לא הייתה לו ברירה כי לא היה לו מישהו אחר.
"כך מצאתי את עצמי מוביל שיירה של איזה 150 טונה של תחמושת לאיזו נקודה. צריך לא לעבור את הגבול, לא להיות קרוב מדי, ולמצוא את המקום אחרת הכוחות לא יגיעו. והכל היה חשוך, לא היו אז יישובים באזור, אחרי כמה שעות הגעתי לאמצע שום מקום ואמרתי, 'זה פה'. בבוקר העירו אותי וראיתי רס"ר מאושר שאמר שזה בדיוק המקום. בשבילי זה היה אישור מעצב שאם אני לא בטוח שאוכל לעשות משהו, אבל התנאים מכריחים - אני אצליח לעשות אותו".
"הייתי ברגילה באמצע הטירונות ופגשתי חבר שלמד איתי בכיתה. אמרתי לו שאני בגדוד 9, וזה קשה ומשעמם. הוא שאל, 'רוצה להצטרף לסיירת?' ואני ידעתי שיש רק שתי סיירות, צנחנים וגולני. אמר לי, 'סיירת מטכ"ל'. לא שמעתי את השם הזה אף פעם. 'אני לא יכול להגיד לך מה זה, אבל אתה רוצה להיות בסיירת?' אמרתי בטח.
"כשניסיתי לברר, אחד אמר לי, 'שמע, זה חלום. זה אנשים שהולכים לקולנוע בעזה וחוזרים עם כרטיסים כדי להוכיח שהם היו שם'. פעם ראו על מדרונות הר חברון רועה בדואי בשטח ישראל, ורק כשהגיעו אליו גילו שהוא מהיחידה. היו שולחים אותנו לחיות עם הבדואים כדי להכיר. חוץ מזה, רוב הדברים היו אגדות ועדיין לא היו אז שום מבצעים".
"ב־63' יש ראש ממשלה חדש, אשכול, אז מביאים אותו למה שכונה לימים סיור הפסגה. רצו להסביר לו שצריך תקציב, שלא העבירו לאמ"ן כבר שנים אחורה, בשביל לנסות לשנות מהיסוד את ההיערכות להתרעה כדי למנוע אירועים כמו 'רותם'. בתמונה הזו שלא מכירים רואים את אשכול, את מפקד היחידה, את הקצה של מאיר עמית (ראש אמ"ן דאז ולימים ראש המוסד), זה מאחוריו זה רבין, זה בר־לב, פה רואים את אהרל'ה יריב (החליף את עמית כראש אמ"ן) ואת אלי זעירא (שהחליף את יריב בתפקיד). יש גם ארבעה חיילים שאני לא יודע מי הם, והפרצוף שלי מציץ. מאחוריי שמעון פרס. צילום של ארבעה ראשי ממשלות בהווה ולעתיד. ארבעה שרי ביטחון, אחד בפועל ועוד שלושה לעתיד. ארבעה ראשי אמ"ן. אבל רק אני הייתי בכל התפקידים האלה".
"המסיבה הראשונה עם קצינים של היחידה הייתה ב־64', בבית של מאיר עמית (ראש אמ"ן דאז) ברמת־גן. חגגנו את המבצעים וההישגים, בין היתר את המבצע שיצא לדרך בעקבות התמונה ממפגש הפסגה, שאסור לדבר עליו גם היום. והיה אצלו אירוע ואנחנו ילדים, שתינו הרבה וויסקי בלי שהיינו ערים לכמה שתינו. בסוף הקאנו על השטיחים כי לא הצלחנו להגיע לשירותים. הביא ילדים למסיבה של מבוגרים, למה הוא ציפה?"
"בבוקר המלחמה התחלנו להוציא ציוד. היו לנו מעין רקטות עם חיווט מאולתר שהוכנו ביחידת הפיתוח של הנדסה, אצל לסקוב הזקן (דוד לסקוב, מהנדס וממציא). במקור הן נועדו לפגוע כדי לעשות בורות במסלולי המטוסים של האויב, שלא יוכלו להמריא. העמסנו אותן, עוזי יאירי ואני, על טנדרים. אנחנו נוסעים ופתאום שומעים בום, ורקטה שוגרה ועברה בין המושבים של שנינו בקבינה. בצהריים הודיעו שחיל האוויר כבר עשה את העבודה ולא יצטרכו את הרקטות, אבל אתה מבין כמה הכל מקרי - מהקפיצות על הכביש נוצר קצר והרקטה יצאה לדרך".
"ביום הרביעי בששת הימים עלינו לצפון. הספקתי לכבוש בסוריה את מוחיילה, ואז המשכתי לכיוון רג'ר בגבול לבנון ועליתי לרמת הגולן. בקוניטרה אימצתי מרצדס של קצין סורי בכיר וככה נהגתי דרך המוצבים הסוריים לתל קציר. בגלל שלמדנו את השטח במבצעים אחרים, ידעתי שלא אכנס לשדה מוקשים ואמצא את הדרך. בשלב מסוים לא ידעתי מה לעשות עם המכונית, אז החניתי אותה ליד הבית של מנחם דיגלי (לימים מפקד סיירת מטכ"ל). נתתי לו מתנה (צחוק גדול), ובבוקר התייצבה אצלו משטרה צבאית ודפקה בדלת. עד היום אני לא יודע מה קרה למרצדס. אגב, חוץ מהחוליה שלנו, היחידה לא עשתה כלום בששת הימים. זו הייתה טראומה".
"ביבי כמעט הפיל את הדבר הזה שנקרא סבנה. פעמיים. כולנו החלפנו לנעליים שחורות כדי שניראה כמו פועלים של אל על. הוא נשאר עם נעליים אדומות, שזה סימן שאתה צנחן. ושנית, ההוראה הייתה להחזיק את האקדחים בחגורה. ביבי, משום מה, אולי בהשפעת סרטי פעולה, החזיק אותו בתוך הנעל.
"המטרה שלי הייתה שנהיה היחידה הכי טובה, ובסבנה זה בא לידי ביצוע. בהתחלה בכלל התכוונתי לפעול בלילה, כי הלילה הוא הידיד שלנו. קודם ניטרלנו את המטוס שלא יוכל להמריא שוב, ואז עלה הרעיון של גנדי להתחפש לטכנאים. וכשאנחנו עומדים סביב המטוס, ואני עומד לשרוק - שזה הסימן לפעול - פתאום מסמנים לי לא לעשות כלום. אני שואל מה קורה, ואומרים לי שאחד הלוחמים מוכרח עכשיו לחרבן. שאלתי, 'הוא לא יכול להתאפק?' אמרו שלא. זה שלשול מתוך איזו חרדה, ואתה לא יכול להגיד לו לא. אז הוא נכנס מתחת למטוס, וזה לא פשוט עם הסרבל, צריך להתפשט. זה היה באמת דבר נורא משונה, איזה טקס כזה. והוא לאט־לאט התלבש מחדש, ואז ביבי סימן לי שאפשר להתחיל".
"ביבי כמעט הפיל את הדבר הזה שנקרא סבנה. פעמיים. כולנו החלפנו לנעליים שחורות כדי שניראה כמו פועלים של אל על. הוא נשאר עם נעליים אדומות, שזה סימן שאתה צנחן. ושנית, ההוראה הייתה להחזיק את האקדחים בחגורה. ביבי, משום מה, אולי בהשפעת סרטי פעולה, החזיק אותו בתוך הנעל. איש האו"ם שנשלח לבדוק אותנו ראה את הנעליים, מישש את ביבי והרגיש את האקדח. נוצר מצב עדין מאוד, והאו"מניק די נרעש מהאקדח של ביבי, אז חיברנו אותו בקשר למשה דיין. דיין אמר לו, 'מדבר שר הביטחון של מדינת ישראל, אני מורה לך לא להפריע. זה נשק להגנה עצמית', וזהו, זה נפתר".
"ביבי הביא את יוני ליחידה מהצנחנים, ויוני רצה להשתתף בסבנה ואמר, 'אהוד, אני יותר בכיר מביבי, לי מגיע', כי הרי אחים לא יכולים להילחם יחד. האחים התווכחו ביניהם והחליטו שאני אהיה הבורר. אמרתי, 'ביבי כבר פה, הוא נשאר. יוני - זו לא ההזדמנות האחרונה'. יוני היה מוכשר, אחר מביבי, יותר מכונס ופחות מוחצן, עם אישיות מגובשת, אמביציוזית והרבה יותר רגישה. הוא קרא שירה, אדם מאוד מרשים, לדעתי אין גבול לאן היה יכול להגיע אם לא היה נהרג. הוא הנבחר של אבא שלו, לא ביבי, אבל גם היה מאוד בודד ולא קיבל הרבה אהבה במשפחה. הוא קנה את הדירה מתחת לדירה של נאוה ושלי ברמת־השרון. הייתי לצידו גם כשהנישואים שלו לתותי נפרמו. הוא ביקש שאדבר איתה ואעשה שלום בית, אז ניסיתי כמיטב יכולתי, אבל היא לא רצתה לחיות עם הקריירה הצבאית שלו. זה לא חיים נורמליים".
"כשחזרתי הביתה, נאוה מצאה בתיק שלי את בגדי האישה והאיפור. ואני לא אמרתי דבר. ברגע הראשון היא הופתעה, הרי זה לא שאמרתי לה מה הולכים לעשות. כשאני מספר את זה בחו"ל, אני תמיד צוחק שהיא ידעה שאנחנו עומדים לטוס לסן-פרנסיסקו, מעוז הדראג קווינס. אבל כל זה היה לחלקיק שנייה, שאחריו היא שמעה על המבצע בחדשות".
"המג"דים בני גילי קיבלו קריאה בשבת בבוקר ונשפכו לשדה הקרב, אבל בגלל שלמדתי בסטנפורד ובאתי משם, ולפני כן הייתי מפקד סיירת מטכ"ל, אז קודם כל ירדתי לבור כדי לקבל הוראות. וזו הייתה חוויה, לראות בפעם הראשונה את הפיקוד העליון הישראלי, אבל באותו הרגע הוא נראה היה מטולטל, עם אנשים שהתבגרו ברגע בעשר שנים. דיין היה כבוי לגמרי, אלי זעירא היה מרוחק, אהרל'ה יריב שהיה אדם רגשני מאוד חיבק אותי. הרגשתי שהוא מרגיע את עצמו, כאילו הוא יודע שלא בטוח שאחזור מהמלחמה, שאולי הוא רואה אותי בפעם האחרונה".
"לא הייתי בהלוויה של יוני, כי הייתי תקוע בקניה לעוד כמה ימים; התעסקתי בהטסות פצועים ובהיערכות של כל מיני אופציות למקרה של הסתבכויות. אבל תשמעי, אני זיהיתי את הגופה. אני אז בן 30 וכמה, כבר הייתי מפקד יחידה, ראיתי הרבה דברים, אבל זה היה רגע די קשה. הייתי זה שצריך להודיע למוטה (מוטה גור, הרמטכ”ל דאז) ולשמעון פרס שיוני נהרג. מוטה עוד אומר לי, 'אתה בטוח?' אמרתי לו, 'מוטה, אני בטוח. ראיתי אותו'".
"כשהייתי רמטכ"ל רבין היה משתף אותי בכל דבר, והיינו יושבים לא פעם עם פרס. בשלב מסוים, שחזר על עצמו כמה פעמים, פרס היה אומר משפט סתום כמו 'יצחק, אני לא חושב שאוכל לחיות עם זה', ואז היה קורה דבר משונה. השיחה הייתה נמשכת, אבל הרגשת שהיא הפסיקה להיות עניינית ורבין היה זז הצידה, לא כופה את מה שהוא רצה. הסיפור על האידיליה ביניהם לפני הרצח הוא לא נכון, היה ביניהם מתח עמוק, אבל יצחק הבין שלשמעון יש כוח עצום בתוך המפלגה. ולמעשה, כששמעון היה אומר שלא יוכל לחיות עם זה, רבין היה מבין את האיתות שאם יתעקש, שמעון יעביר את זה לאפיק פוליטי והמפלגה איתו. אז רבין היה מוותר לו, כי הוא הרגיש שהוא יודע מה נכון לעשות, אבל לא יכול לעשות את זה בלי פרס.
"פעם בשבוע, בימי שישי אחר הצהריים, יצחק היה מזמין אותי לשתות קפה, בירה או וויסקי, שאותו הוא כינה תה קר. באחת השיחות שאלתי אותו, 'תגיד, למה אתה מוותר לשמעון כשבאופן ענייני אתה צודק?' והוא ענה, 'תחשוב. אולי עכשיו אתה לא תבין את זה, יכול להיות שבבוא העת תבין'. אני חושב שהבנתי".
"בסוף תקופתי כראש אמ"ן, איתן הבר סידר שיזמינו אותי לתוכנית 'מוקד'. היה אז רק ערוץ 1 ול'מוקד' היה איזה 45 אחוזי רייטינג, כל המדינה ראתה. ממש אירוע יציאה מהארון, וגם הפעם הראשונה שקוראים לי אהוד ברק ולא א"ב, והשידור היה מאוד מוצלח. למחרת מתקשר אליי רבין, ואומר (מחקה את רבין במדויק) 'אהוד, לאה הקליטה לי את השידור והיום ראיתי. אני רוצה להגיד לך תודה רבה, זה חשוב מאוד לצה"ל ולמערכת הביטחון, ואני חושב שזה גם יהיה טוב לך'. אתה עושה המון דברים חשובים למדינה, והדבר שמביא את שר הביטחון להתקשר אליך הביתה ולהגיד לך תודה, זה הופעה בטלוויזיה. אבל לא אמרתי לו שום דבר, הבנתי שהוא כבר בעולם הפוליטי. זה סוג אחר של שפה".
"יום קשה. וקסמן נהרג וגם בחור שלנו מהיחידה, ניר פורז. היה צריך לדבר אל הציבור, ואז רבין אומר, 'אהוד, אני אדבר ראשון ואני הולך להודיע שאני אחראי'. אמרתי, 'יצחק, איך בדיוק אתה אחראי? אני הייתי בשטח, אני הסתכלתי על הבית והתוכניות, אני זה שאמר שסיירת מטכ"ל תבצע'. הוא רק ענה, 'בסדר, שמעתי אותך, עכשיו סיכום: אני עולה ואני מדבר ראשון, ואני לוקח אחריות. לא לעשות עם זה התחכמויות'. אז היה לו גם את הצד הזה".
"לא ראיתי את הסדרה של אסנהיים (עמרי אסנהיים, עיתונאי) שאני גם מרואיין בה, גם לא קראתי את הספר שלו על צאלים. לא כי קשה לי עם ביקורת, פשוט אין לי זמן ויש הרבה דברים לקרוא. רפי איתן איש מאוד מתוחכם, אין לי הסבר למה הוא אמר שברק אמר להמשיך להפעיל את פולארד. אני מעולם לא ידעתי מה הוא מפעיל ואיך הוא מפעיל, ובטח לא המלצתי שהוא ימשיך.
"מישהו אמר לי שעולה מהסדרה, שכביכול כשזה הסתבך, עמדה שאלה אם להפסיק ושאלו אותי. אין בזה שום אמת. אולי בערוב ימיו הוא ראה ממשאלות ליבו. שניים ידעו - עמוס לפידות, מפקד חיל האוויר, והרמטכ"ל מוישה לוי. ושניהם לא סיפרו לי, ראש אמ"ן. אני לא יכול להוכיח ששמיר לא ידע, אבל מעריך שהוא היה אומר לו, 'רפי, תפסיק עם זה מיד'".
"רבין לא רצה לקחת אחריות כי זו תאונת אימונים. לא ציפיתי שהוא יגיד שהוא אחראי לזה. היו שם אני כרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ורבין לא מכיר את הפרטים ולא מתעסק בתרגילים. שנתיים אחרי האירוע התפרסם תחקיר בעיתון שלכם, זה לא היה צמוד, זה היה כשעמדתי להיכנס לפוליטיקה וזה באמת הרגיז אותי. את עמדתי נתתי בראיון לניסים משעל כשחזרתי מסין לסערה גדולה בארץ. למחרת מינה צמח עשתה שאלון, שבו עלה ש־84 אחוזים מהצופים מאמינים לברק. במערכת הפוליטית היו אז יוסי שריד, חיים רמון ופואד, שתמיד היו מלבים כל דבר שקשור אליי באיזושהי צורה".
"ממה יש לברוח? מה יש לרמטכ"ל לברוח? (מתרגז) את שואלת על מה אני חושב בטיסה מצאלים בחזרה באותו יום? על כל הדברים שצריך לעשות כתוצאה מהמצב שנוצר. צריך להחליט אם אנחנו מנסים להמשיך את הדבר הזה (ברק מסרב להגיד מה שכבר פורסם: האימון שהפך לאסון דימה התנקשות בסדאם חוסיין, מבצע שלדברי רבים היה הבייבי שלו). אז לי יש המון דברים לטפל בהם, ויש שלושה אנשים על כל פצוע, אז צריך את הרמטכ"ל שיחבוש? מה זה ברח? ברח מאיפה? הייתי הרמטכ"ל וקבעתי מה עושים. הייתה חקירה מסודרת שנמשכה שלוש שנים במשרד מבקר המדינה. היות שאני יודע שלא היה שום דבר מזה, ישנתי טוב בלילה. אי־אפשר לערער את השקט הנפשי של בן אדם שיודע מה היה".
“היה פחד כמו אצל פרס ב־96’, שכולם הגיעו לחגיגות הניצחון והוא הפסיד בהפרש קטנטן. מה חשבתי ברגע שבו ניצחתי? אני לא אדם רגשן. בתלמוד אומרים שאנחנו עפר וכוכבים, אופוריה או היסטריה. אני אחר, לא אופייני לעם שלנו, ועם זאת הניצחון היה מרגש. שחר של יום חדש. הרגשתי שלנצח את ביבי זה ניצחון היסטורי. הורדתי את ביבי אז, ואני מרגיש שסייעתי למאמץ גם כיום”.
13 צפייה בגלריה
השער של ''ידיעות אחרונות'' לאחר הניצחון של ברק בבחירות
(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
“זה בטח הדבר הכי בולט בכהונה שלי, וזה בגלל היכולת שלי לכפות את החלטתי על כל הנוגעים בדבר, לרבות המסרבים. אני זוכר את יוסי שריד צועק שהקטיושות יגיעו למושב מרגליות. הייתי בטוח שהנוכחות שלנו שם לא מבטיחה את הביטחון שלנו, ושאין בזה היגיון”.
"הטעות הפוליטית הכי כבדה שלי היא שכראש ממשלה לא הקמתי ממשלת אחדות עם שרון, אחרי האינתיפאדה השנייה. יאשה קזקוב (יעקב קדמי, לשעבר יו"ר נתיב) היה הקשר האמין לשרון, והוא אמר לי, 'שרון רוצה, הוא מבטיח להיות ילד טוב והוא מוכן להיות שר אוצר או משהו כזה, העיקר שנתחיל'. הוא הסכים להכל, ורק התעקש שנודיע על הפסקת התהליך המדיני. חשבתי שזו שגיאה, כי העולם הכיר בזה שישראל מוכנה ללכת רחוק והאחריות לאלימות לא חלה עלינו.
"כשאני מסתכל על נילי אני נזכר בה כפי שהיא הייתה אז, בת 19. הכרנו כשהיא הייתה חיילת ואני קצין צעיר, אהבה ראשונה מטורפת. היינו כמה שנים יחד עד שזה נפסק, עם הרבה רגעי אושר ולא מעט כאב. ההורים של נילי לא רצו אותי. היא הייתה אצולה תל-אביבית, אני הייתי כפרי כהה עור, שמגיע עם משאית צבאית וחוסם את הכביש. גם לא ידעתי להתנהג מסביב לשולחן עם סכין ומזלג, זה לא התאים להם.
"אמרתי לו בארבע עיניים, 'אריק, זה לא יכול ללכת'. וזו הטעות הפוליטית, כי כשהוא אמר את זה בנוכחות העוזרים שלו, חשבתי שהוא צריך לעשות עליהם רושם. אבל הנחתי שאם הוא מתעקש על זה גם בארבע עיניים, הוא מתכוון לזה ואין מוצא. אז הלכתי לבחירות. לימים הבנתי שגם כששרון אומר משהו בארבע עיניים, הוא לא מתכוון. אז מה אם הוא אמר?"
“זה היה גן חיות, היו כל מיני התפרעויות בכל יהודה ושומרון. לגבי אזרחי ישראל הערבים שנהרגו, אין לי רגשות אשם. אף אחד לא התכוון להרוג אותם. המהומות שראינו לפני שנה בשומר החומות היו הרבה יותר קטנות. צריך לאתר את השורשים ולטפל בהם”.
"ידעתי שאפסיד בבחירות חודש לפני התוצאות. באמת. שרון לא היה בטוח, הוא חשב שאני מכין איזה טריק גדול. היה לי זמן להתכונן להפסד הזה, הבנתי שהפרק הזה הגיע לסוף הדרך וצריך לכבד את זה ולעזוב. כל ההחלטות שהחלטתי, זה אני החלטתי ואני אחראי.
"הכוונה המקורית של שרון הייתה לקרוא לי לקואליציה, כדי שאהיה שר הביטחון. רמון ופואד פעלו לטרפד את זה. ועדיין, אף פעם לא שמעת אותי מתבכיין על כל מה שעשו לי".
"כשהיחסים בינינו הפכו לקשר רציני, אמרתי לה, 'אני רוצה שתדעי שיש שני סוגים של בני אדם, יש כאלה שעובדים בשביל לחיות, וכאלה שחיים בשביל לעבוד. ואני שייך באופן מובהק לסוג השני'. נאוה באה מאוד מפוכחת והיו תקופות שהיה לה קשה, אבל כשעלתה האפשרות ללכת לטיפול זוגי אמרתי שאני לא צריך פסיכולוג. אני מסתכל על עצמי ביושר מוחלט, אני מספיק אכזרי - אם תרצי - עם עצמי ומבין את הסיטואציה.
"נאוה הייתה הרבה יותר אהובה ממני. כראש ממשלה, היינו נכנסים לאולם והיא הייתה מקבלת יותר מחיאות כפיים. זה לא הפריע לי. כשבנינו את הבית בכפר שמריהו היה רגע של הבנה אכזרית שאולי זה נגמר; אני עם הספרים והפסנתר, והיא בקומה העליונה, והבית הוא ענק. נראה לי ברור שיש פה סכנה של ריקנות. לאט לאט זה הבשיל. כשיזמתי את הפרידה, אמרתי לה, 'אני יודע שעכשיו את כועסת, אבל שנינו נהיה יותר מאושרים'".
"הייתי בן 60 כשהתרגשתי מנאוה, אישה טובה וחמה. זה קרה אחרי 35 שנה יחד, פרק חיים גדול ושלם. אחרי הגירושים התקשרו ללשכה כל מיני נשים - תמיד יש כאלה ציידות - והנחיתי את המזכירות לבקש מכולן שישלחו תמונות של הנכדים. זה היה דילול טבעי, מה שנקרא. לא חיפשתי הרפתקאות. אם זו לא הייתה נילי, לא הייתי מתחתן בשנית".
"כשאני מסתכל על נילי אני נזכר בה כפי שהיא הייתה אז, בת 19. הכרנו כשהיא הייתה חיילת ואני קצין צעיר, אהבה ראשונה מטורפת. היינו כמה שנים יחד עד שזה נפסק, עם הרבה רגעי אושר ולא מעט כאב. ההורים של נילי לא רצו אותי. היא הייתה אצולה תל-אביבית, אני הייתי כפרי כהה עור, שמגיע עם משאית צבאית וחוסם את הכביש. גם לא ידעתי להתנהג מסביב לשולחן עם סכין ומזלג, זה לא התאים להם. זה גם לא היה יכול להתחבר, היא לא חשבה שהיא תינשא לאיש צבא. בסוף זה נקרע, היא התחתנה ואני התחתנתי. את נאוה הכרתי שנה לאחר מכן".
"אנשים מתחילים להבין שהם חשופים למערכת של פייק ניוז ותעמולה שעובדת כדי לשטוף להם את המוח, כדי שיאמינו בדברים חסרי ביסוס. אם יש גרעינון קטן עובדתי, בונים על זה דבר. גם אצל אפשטיין היה גרעין עובדתי, שבאמת הכרתי אותו דרך שמעון פרס. כל היתר זה שום דבר. בית המשפט פירסם אלפיים עמודים ולא הזכירו את השם שלי, הכל שטויות. המשותף לזה ולצאלים הוא שאפשר לייצר משיקולים פוליטיים, ובעבודה שיטתית ורחבה מספיק, פייק ניוז שיתפוס. כי אנשים מאמינים. ואז מטפטפים את הסיפור הזה עם 'ברק לקח שוחד', או קרן וקסנר, או חם־צוואר. אנשים שכחו ש־14 מעלות בניו־יורק זה מינוס עשר מעלות, אז אני לא יודע לגבי משמיציי, אבל אני במינוס עשר מעלות לא יוצא מהבית בלי חם־צוואר".
"בשנים האחרונות ראיתי את המאמצים לייצר מצב שבו אאבד את היכולת שלי לדבר עם הציבור. למשל השמועה שיש לי אלצהיימר. בהתחלה לא התייחסתי לזה, עד שאחד מעורכי המהדורות אמר לי, 'שמע, זה לא משחק, אני אומר לך שיש הרגשה שזה נכון ועצם העובדה שאתה לא מופיע – מחזק את השמועה'. בסוף מצאתי איזה עניין שהיה צורך שאופיע בגללו. יכול להיות שיש לי הרבה מגבלות, אלצהיימר כנראה לא אחת מהן".
"אני אוהב מגדלים, אני גם אוהב להתלבש. נילי אומרת שנהייתי 'ממותג', ומותגים זה דבר יקר מאוד. בעבר לא יכולתי להרשות לעצמי, אבל היום אני מחפש את הכי טוב; אם אני רוצה שעון, אני רוצה את הכי טוב; אם זה פסנתר, אני רוצה את הכי טוב. וגם לפעמים בבגדים, אני קונה כשאני לא ממש מוכרח, כי יש בזה שיק, או משהו כזה.
"אני חושב שזה בכלל קשור לחסך מהילדות בקיבוץ. לא היה כלום, בחדר של הוריי לא היו מים זורמים, לא היה שירותים. אולי החיבה למגדלים ולמותגים זה סוג תת־הכרתי של רצון לפצות. אני דואג שלנכדים שלי יהיה כל מה שהם רוצים, ואני מספיק מפוכח לדעת שלהם זה מובן מאליו. אני מכיר בזה שהם לא עברו מה שעברתי, כל הרפרנס שלהם הוא ממקום אחר".
"אם פעם אמרתי שלוקח לי שנייה וחצי לשלוף אקדח ולירות, ואחר כך זה הפך לארבע שניות, אז כיום אני לא יורה. יש לי את האנשים האלה מסביבי בשביל זה, עשיתי אאוטסורסינג".
"חגגנו פה את ה־80 שנה עם המשפחות משני הצדדים, וכשהייתי צריך לדבר, אמרתי שבגיל 16 הייתי בתקופה שבה הירהרתי לגבי החיים, ומצאתי שתוחלת החיים הממוצעת של גברים בישראל היא 72 שנה. עשיתי חשבון שיש עוד 56 שנה וצריך לחיות אותן. גיבשתי לעצמי עמדה שעל מסלול החיים שאתה בוחר לך צריך להסתכל מנקודת המבט של הכניסה לקבר, ומשם אחורה. תמיד תחשוב שעכשיו אתה הולך להיכנס לקבר, ואתה צריך להרגיש נכון במה שעשית. בגיל 20, בגלל מה שעסקתי בו, הערכתי שהסיכוי שלי להגיע לגיל 30 הוא בינוני-מינוס. והרבה חברים שלי באמת לא הגיעו לגיל 30. ועכשיו, אמרתי, 60 שנה לאחר מכן בגלל הקורונה - אני סוף־סוף בקבוצת סיכון".
"אני מכיר את המוצר, לא צורך אותו. כשהגעתי ל'אינטרקיור' עבדו שם 15 אנשים, היום יש 400 עובדים בערך. אני מעורב באיזה שמונה או עשר חברות. כשאתה קורא את ספרי הנבואה ושומע אנשים שהיו להם חזיונות – אחד ראה איזה כלי, אחר ראה מרכבה עולה לשמיים – אתה תוהה מה בדיוק הוליד את זה. אי־אפשר להוציא מכלל אפשרות שמנביאי ישראל ועד הבחור שהתחיל ללכת על המים ונהיה מפורסם (ישו), יכול להיות שהם כולם היו צרכני קנאביס".
“בעיניי המחאה הזו היא אחד הדברים החשובים שהיו במדינה. הם זיהו את המתקפה על הפרויקט הציוני. נתניהו ניסה לרסק את מושג האמת, ובחסות חוקי החירום של הקורונה הוא ניסה לשנות את המדינה. בניגוד למחשבות, לא תרמתי להם מיליונים. הייתי סתם עוד אזרח”.
"אני עושה קצת פילאטיס עם נילי, אבל בעיקר המון פילאטיס למוח. אני לומד פיזיקה בצורה מאוד כבדה – קורסים וזה, ביוטיוב, עם ספרים והכל. אני משלים חומר. אני גם אכתוב ספר נוסף".
“ישראל חזקה מאוד היום ויכולה לטפל בבעיות שלה מעמדת כוח. אסור להתנצל ולא צריך לפחד מאיראן. אנחנו צריכים להתרגל לזה שהיא תהיה מדינת סף גרעין, ואין לנו שליטה על זה. הסיכון האמיתי הוא לא שם, האיראנים לא טיפשים ולא רוצים לזרוק פצצה על ישראל. הסיכון האמיתי הוא נפילת המשטר, שתביא את היכולת הגרעינית שלהם לעוד מדינות במזרח התיכון, ויגיע יום שבו לארגון טרור יהיה גרעין.
“הפלסטינים הם הפיל שבחדר. הממשלה הזו לא בשלה למהלך מדיני, וגם הפלסטינים לא. אבל ישראל לא יכולה להיות גם יהודית, גם דמוקרטית וגם לשלוט ביהודה ושומרון. ישראל חייבת להכיר ברעיון שתי המדינות, כי אנחנו מידרדרים לכיוון של מדינה עם רוב מוסלמי - וזה האיום המרכזי על ישראל. אבות הציונות - הרצל, ז’בוטינסקי, בן־גוריון - דיברו שלושתם על הייחוד של המדינה שתקום כיהודית, ציונית ודמוקרטית. ואין סתירה יותר גדולה בין החזון שלהם לבין מה שראינו בישראל בשנים האחרונות”.
"אני מניח שזה יקרה מתישהו. מבחינה טכנית אקבר בחלקת גדולי האומה. אמרתי תמיד שאני רוצה בצד המערבי, יש כיוון אוויר יותר טוב. ליד מי כדאי? בזמנו הייתי מתלוצץ שאני דורש להיקבר באופן שבו אפריד בגופי בין שמעון לדליה איציק, אבל זה הכל בצחוק".
