הביטוי השגור ביותר בשיח הישראלי מאז טבח 7 באוקטובר הוא "מיטוט חמאס". הצבת יעד שכזה – בהנחה שהוא אפשרי צבאית - מחייבת ניתוח אסטרטגי מעמיק, בהירות לגבי התרחיש שאליו חותרת ישראל להגיע, ובעיקר גישה מפוכחת, כזאת שכנראה לא התקיימה לפני מתקפת חמאס בשמחת תורה.
חמאס שולט ברצועה באופן דיקטטורי מאז 2007 ולמעשה נטוע עמוק בכל רבדי החברה העזתית יותר מ-70 שנה, עוד כשפעל בתצורה המוקדמת של האחים המוסלמים. מכה אנושה לארגון משמעה נטרול כלל מסגרות ההנהגה שלו, חיסול נרחב של בכיריו, הרס פיזי של מוסדותיו, בפרט אלה האזרחיים ("הדעווה") המהווים את אמצעי הקשר לציבור, שלילת המקורות הכלכליים שלו ומעצר המוני של עשרות אלפי פעיליו.
אבל במקרה דאעש, שהובס על ידי הקואליציה הבינלאומית, המלחמה לא תוכל להכחיד את הרעיון של חמאס שנטוע עמוק בתודעה הקולקטיבית הפלסטינית. היעד שאליו חותרת ישראל שונה מה"דה-נאציפיקציה" שעברה גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, ודומה יותר לתהליך ה"דה-בעתיזציה" שניסו האמריקנים להנחיל בעיראק לאחר הפלת שלטון סדאם חוסיין, ומעולם לא התקבל באהדה.
לצד ההתפכחות מכך שאת רעיון חמאס לא ניתן להכחיד בקלות ובמהירות, יש להכיר גם במיעוט ובחולשת החלופות – חלקן גרועות והאחרות גרועות יותר. כמעט כל אחת תמשיך לגלם אתגרים, שגם אם חלקם יהיו פחותים מהנוכחי, הם ילוו בחוסר ודאות עמוק לגבי העתיד.
ישנן שתי חלופות גרועות מאוד, אשר מומלץ להימנע מהן. הראשונה היא כיבוש מחדש של הרצועה ושלטון ישראלי ממושך עליה, תרחיש שהנשיא ג'ו ביידן הסתייג ממנו בפומבי לפני כמה ימים. הוא יגבה מישראל מחיר ביטחוני, כלכלי ומדיני כבד שעלול להטביע אותה בדגם מקומי של עיראק או אפגניסטן. החלופה השנייה היא מיטוט שלטון חמאס ויציאה מהירה מהרצועה, באופן שייצור ואקום שינקז לתוכו כאוס וגורמי ג'יהאד מכל רחבי המזרח התיכון והעולם, שינסו להפוך את עזה לזירת עימות נגד ישראל.
קיימות שתי חלופות נוספות, שסבירות מימושן לא ברורה, והן עשויות להיות גרועות קצת פחות מבחינת ישראל. הראשונה היא מאמץ להשבת הרשות הפלסטינית לשליטה על הרצועה. הדבר מחייב בשלב הראשון השתחררות של ממשלת ישראל מהתפיסה המופרכת שלפיה הרשות היא אויב גרוע מחמאס, וממילא, כלל לא ברור אם הרשות - שבקושי שולטת ביהודה ושומרון - מעוניינת במשימה כה סבוכה. גם אם אבו מאזן ייחלץ למשימה, "על כידוני צה"ל", לא ברור עד כמה יצליח בה.
החלופה השנייה היא גיבוש מערך פוליטי שלטוני חלופי על בסיס גורמים מקומיים ברצועה (ראשי עיריות, חמולות, אישי ציבור בולטים), במעורבות גורמי הרשות ובתמיכה חיצונית נרחבת, במיוחד מצד מצרים. גם במקרה הזה מדובר ביעד שמידת סבירותו לא ברורה, לאחר שנים שבהן דיכאה חמאס כל כוח ציבורי או פוליטי שאיים עליה, וסביר שתמשיך לנסות להכשילו אם וכאשר יקרום עור וגידים. בכל תרחיש יהיה הכרח לכונן משטר פיקוח ייעודי בקו הגבול בין מצרים לרצועה (ציר פילדלפי), לרבות מעבר רפיח, שמשמש עורק הברחות אסטרטגי עבור חמאס.
ד"ר מיכאל מילשטייןצילום: יח"צהדיון על "היום שאחרי", לרבות ההסדר והמשטר שיתקיים בגבול מצרים-עזה, מחייב דיון מעמיק ותוכניות סדורות עוד טרם התמרון הקרקעי והניסיון למוטט את שלטון חמאס. רק בטווח זמן ארוך יותר ניתן יהיה אולי לדבר על שינוי מעמיק ברצועה, ובמוקדו התפכחות או אף יציאה ציבורית נגד הרעיון של חמאס והאסון שהמיט על ראשי העזתים, קול שלא נשמע כלל כיום.
שינוי שכזה נטוע בממד התודעתי, ויתרחש רק בעקבות תמורות שיתרחשו במוקדי יצירת התודעה הקולקטיבית, ובפרט במערכות החינוך, הדת והתקשורת, שכבר זמן רב מנחילות נרטיב חד-ממדי ועולם ערכים נטול אמפתיה כלפי "האחר", מעניקות ברובן הצדקה למעשי אלימות, לא מעודדות ביקורת עצמית וכמובן שלא משקפות נכונות להכרה בישראל.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
