במוצאי שבת של 22 בספטמבר 1973, סמוך לחצות, החלו הטלפרינטרים בחדר של חוליית המודיעין של פיקוד דרום בשארם א-שייח' לפלוט מטרים רבים של נייר. חדר החוליה – מבנה בטון ממודר ללא חלונות ועמוס במפות, תצלומי אוויר ורשימות תדרי קשר של הצבא המצרי – התמלא חיים. הטלפרינטרים, מעין גרסה מוקדמת של הפקס, סיפרו סיפור מדאיג: דיביזיה 23 עוזבת את מושב הקבע שלה במערב קהיר, חוצה את העיר ומתקדמת אל עבר תעלת סואץ, על כל ציודה ואלפי אנשיה.
עוד כתבות למנויים:
הקצין התורן של חדר החוליה היה אז סג"מ צבי בוקסבאום, היום צבי נטע, שמוּנה לקמ"ן (קצין מודיעין) בפיקוד כשנתיים קודם. כמי שהיה אמור להיות הראשון בשטח שיכול להתריע, היה לו פנקס סודי, שבו נרשמו כ-150 סימנים מקדימים שמרמזים כי עומדת לפרוץ מלחמה עם מצרים. "במסגרת הסימנים המקדימים שהיו כתובים לנו בפנקס", משחזר נטע, "נאמר בפירוש שאם דיביזיה 23 של הצבא המצרי עוברת ממקום למקום, זה סימן למלחמה".
נטע לא היסס. "קיבלתי את הידיעה שהגיעה מאחד מסוכני המוסד במצרים. מבחינתי, זה היה פעמון אזעקה משמעותי מהדהד וחד-משמעי. דיווחתי על כך בטלפון המוצפן לקמ"ן הפיקוד ולראש מדור מצרים באמ"ן, שבעיניי זה סימן מעיד למלחמה".
5 צפייה בגלריה
הלחימה באזור העיר סואץ. ''קיבלתי ידיעה מסוכן מוסד במצרים. זה היה פעמון אזעקה מהדהד''
(צילום: מהאלבום הפרטי)
ומה הם אמרו?
"שניהם פסקו שמדובר בתרגיל".
הספק עדיין ניקר בקמ"ן בן ה-21. אם זה רק תרגיל, מדוע כל כך דחוף לדיביזיה שלמה וחמושה לחצות את הבירה המצרית בשעת לילה? מדוע, בניגוד לתרגילים אחרים, התרגיל הזה לא דווח לאו"ם? ואם זה רק תרגיל, למה לוחמי הדיביזיה מקפידים על דממת אלחוט מוזרה, כך שאפילו הודעות קשר שגרתיות לא נשמעות? למרות שכל בכירי המודיעין בפיקוד דרום ובקריה משוכנעים כי המצרים בסך הכול יוצאים לתרגיל השנתי שלהם, "תחריר 41", נטע לא היה רגוע. לראשו זינקו מיד שני זיכרונות:
האחד, סיור לאורך התעלה שביצע כשלושה חודשים קודם. "בכל כמה שבועות היינו יורדים למעוז או לקו בר-לב לשבוע ימים", הוא משחזר. "וראינו שהמצרים הקימו יחידה חדשה, ששידרה ברמקולים שהובאו במיוחד שירי יום הזיכרון וגם נאומים בעברית קלוקלת על נושאים חברתיים, כמו דיכוי המרוקאים בארץ. זו בעצם הייתה יחידת ללוחמה פסיכולוגית, לפי דוקטרינה רוסית". במהלך הסיור, נטע גם הגיע לנקודה בתעלה שבה המרחק בין הצד הישראלי של הגדה לצד המצרי היה רק כ־200 מטרים. לעיתים נוצרה שם אינטראקציה בין החיילים הישראלים והמצרים: הם ניפנפו לשלום זה לזה ואף החליפו כמה משפטים, שאלו זה את זה מהיכן הוא, או קיטרו על האוכל. אבל הפעם הקשר היה שונה. נטע: "סימנתי לאחד החיילים עם היד 'היי, מה אתם עושים?' הוא החזיר לי עם היד סימן של שחיטה על הצוואר. באותו רגע לא היה לי מושג שזה מעיד על כוונות. זה לא נראה לי לא נורמלי. כמובן שדיווחנו, אבל אנחנו מניחים שקמ"ן הפיקוד לא פירש את זה כהכנה למלחמה, והאמת שגם אני לא. בדיעבד זה היה טיפשי לא להבין, לצד סימנים מקדימים נוספים".
בבוקר 6 באוקטובר התעוררתי למשמע 'בום' מאוד-מאוד חזק וראיתי שני מטוסים מצריים מפציצים את בסיס המודיעין. אני מצלצל למפקד שלי, וגם הוא עוד לא תפס שזו מלחמה. אני זוכר שאמרתי לו: 'אין לנו נייר לטלפרינטר', שמשמעות הדבר שלא יכולתי להדפיס את הדיווחים, ומוסיף: 'דרך אגב, עכשיו הפציצו אותנו שני מטוסים'. והוא אומר: 'בסדר, אני אביא לך נייר', ואז עוצר: 'מה אמרת?!'"
הזיכרון השני שקפץ לראשונה באותו ערב שבו דיביזיה 23 החלה לנוע, היה מקורס קמ"נים, שם נאמר לו שוב, ושוב ושוב: המודיעין צריך לתת התרעה של שבועיים לפחות לפני מלחמה. במוחו ניקרה המחשבה: אם בכל זאת זה סימן, האם בעוד שבועיים תפרוץ מלחמה?
בבוקר 6 באוקטובר המוצב שבו היה נטע החל לספוג הפצצות ראשונות, ומלחמת יום כיפור פרצה. חלפו בדיוק שבועיים מההתרעה שהוא מסר. "עצם זה שראיתי מטוסים ישראליים מופלים מעליי היה עבורי שוק", נזכר נטע באותם רגעים ראשונים של מלחמה. "אתה מרגיש הפתעה על כמה אנחנו לא מוכנים. ומאז, לא סלחתי לאלו שקיבלו מאיתנו את כל הסימנים וההערכות הנכונות".
49 שנה, כמעט חצי מאה, חלפו מאז. הקמ"ן הצעיר משארם כבר לא כל כך צעיר, אבל הזיכרונות מאותם ימים גורליים לא עוזבים אותו, כמו גם החששות שזה עלול לקרות שוב.
היו עוד סימנים שהוא וחבריו הקמ"נים ברחבי הארץ קיבלו, בסך הכול כ-400 ידיעות שונות, שהמשמעות של כולן יחד היא אחת: המצרים והסורים עומדים לתקוף. ובכל זאת, הפיקוד באמ"ן בחר להתעלם מכל אלו. "הידיעות", משחזר נטע, "רובן נגעו לתזוזת כוחות. המצרים לא דיברו בקשר, אבל היו לנו סוכנים והם דיווחו לנו כשכוח עבר מפה לשם, או שפתאום, איפה שלא היה כוח, הגיע אחד כזה. גם דממת הקשר המצרי כשלעצמה הייתה סימן מקדים, לצד הצבת טילים על משגרים, קידום סוללות הטילים והתחמשות מוגברת".
בגיל 70 הוא החליט לשבת ולכתוב מה שקרה שם, בחדר המודיעין בדרום. את התוצאה, הספר "סימנים מעידים", (הוצאת "ידיעות אחרונות") שיוצא לאור בימים אלו. לאורך כ-200 עמוד, מפרט נטע את כל הסימנים שהוא ועמיתיו קיבלו, ואיך כמעט כל שרשרת הפיקוד – ממפקד היחידה שלו, סא"ל דוד גדליה, ועד לראש אמ"ן, אלוף אלי זעירא - ראו, שמעו וידעו את הפרטים, אבל לדבריו, היו עיוורים לתמונה המלאה. "צריך לומר חד וחלק", הוא קובע בספרו: "לא המצרים או הסורים הונו את ישראל, אלא ישראל הונתה את עצמה".
מפקדו הישיר של נטע היה סגן בנימין סימן טוב, מהבודדים שחשבו שאכן מלחמה עומדת לפרוץ, ושההערכות של נטע נכונות. אבל, כך הוא כותב, מפקד החוליה, סא"ל גדליה, היה משוכנע שעמיתיו בקריה יודעים יותר טוב מכל אחד אחר, ולא ייתכן שאלוף מעוטר בקריה טועה, ושסגן וסג"מ בדרום צודקים. בחדר חוליית המודיעין נוצרו שני מחנות: זה של סימן טוב ונטע, וזה של המפקד גדליה.
בינתיים הידיעות זרמו לחדר החוליה בשארם משלל מקורות. "באופן כללי", מספר נטע, "כשמתקבלת ידיעה במודיעין הפיקוד, אתה לא יודע מי המקור. המוסד היה מודיע לראש הממשלה, ואם שם היו חושבים שזה קשור לצבא, העבירו את זה לצה"ל; אם זה היה קשור לפיקוד דרום, העבירו את זה אלינו. כשהיינו מקבלים את הידיעה, היינו מבינים לפי הקוד שזה מהמוסד. לכל מקור היה את הקוד שלו, לא מספר, אלא מילה. היה קוד למוסד, היה קוד ל-8200, שאז קראו לה 848, וגם ליחידה 504 (יחידת אמ"ן שאחראית על הפעלת סוכנים במדינות ערב הסמוכות ואיסוף מודיעין משבויים – א"א). ליד שמו של המקור היה כתוב מה האמינות שלו. א"א למקור אמין במיוחד, א"ב וכן הלאה. אליי הגיע מידע בדרגת האמינות הגבוהה ביותר".
אתה יכול לומר מאיפה?
"במלחמה הזו עבדתי מול שלושה מקורות. אחד מהם ישראלי, שהיה המקביל של אלי כהן, אבל במצרים. הוא הגיע לפני מלחמת ששת הימים, עזב אחרי מלחמת יום כיפור ולא תפסו אותו. הוא נפטר לפני כמה שנים. שניים אחרים היו מצרים, שאחד מהם ידעתי מי הוא, והשני לא. אנחנו מאוד סמכנו על הדיווחים של המצרי העלום. הוא, למשל, דיווח שהמלחמה תיפתח ב-4 באוקטובר. כשהוא ידע, זה היה נכון, אבל בין מסירת ההודעה לעיבוד שלה, הסורים ביקשו מהמצרים לדחות את המלחמה בכמה ימים. זה שחיכו ליום כיפור? זה מיתוס. המצרים לא התחשבו בזה בכלל. זה לא היה שיקול. ואז, כשהמלחמה לא פרצה ב-4 באוקטובר, קצת התבלבלנו, כולל המפקד שלי, סימן טוב. אמרנו: 'טוב, אולי הוא (המקור) לא כל כך אמין'. מתוך השלושה, להערכתי שניים המשיכו להיות מקורות עד השלום".
פגשת אותם אי פעם?
"אני לא נפגש עם מקור. אני רק קורא אותו בדף. רק פעם אחת, לפני יום כיפור, אני זוכר שתפסו סמָּל מצרי שעבר את התעלה. הוא הגיע למתקן של יחידה 504 בבאר-שבע, דירה כזו, והתחילו לתחקר אותו. אני הייתי צריך לבנות את השאלות לחוקר. לטענתו, הוא ברח ממצרים, כי המפקד שלו רצה לשכב איתו. בדיעבד, אני מבין שהוא נשלח לבדוק מה יש לנו בקווים. אני זוכר שראש אמ"ן, אלי זעירא, בא לתחקר אותו ושאל שאלה טיפשית בעיניי, 'איך המורל של החייל המצרי?' אני שאלתי אותו דברים טכניים. במקרה הזה שיחררו אותו למצרים מתוך מחשבה שהוא יעבוד גם בשבילנו. לא חושב שזה באמת קרה. אבל זה מה שהיו עושים. אם מישהו היה עורק אלינו, היו מחזירים אותו חזרה כסוכן כפול".
בחלוף השנים, לא עניין אותך לפגוש מקורות?
"עניין אותי, והיום אני יודע מי הם היו, מה שאז כמובן לא ידעתי. היה אחד כזה ששמענו והתאהבנו באופי שלו. איך שהיה מדבר, נותן פקודות, שואל שאלות. הוא היה בכיר, כאילו שתאזיני לבכיר בקריה. אבל לא חיפשתי אותו. ויותר מזה, כיוון שהמשכתי במילואים במודיעין, לא כתבתי שום דבר על ענייני מודיעין. אפילו פייסבוק לא פתחתי. אמרתי שאני לא צריך צרות, אם במקרה אפול בשבי, או יחטפו אותי או המטוס ינחת בסעודיה. שנים רבות נמנעתי מלעבור עם מטוסים מעל ארצות ערב אפילו כשהיה מותר".
אבל גם המידע האיכותי ביותר, שהגיע ממקורות א"א, לא שיכנע את בכירי אמ"ן, ששוב ושוב חזרו על ההערכה שלהם: סבירות נמוכה למלחמה. זה נגמר, כאמור, בשבת, 6 באוקטובר 1973. נטע היה אז בחפ"ק (חדר פיקוד קדמי) באום חשיבה, מבסיסי המודיעין הקדמיים והחשובים ביותר של צה"ל בדרום. וככזה, אום חשיבה היה אחד מהיעדים הראשונים להפצצת הפתע המצרית שפתחה את המלחמה.
אתה זוכר את הרגע הזה, שבו הבנת לחרדתך שצדקת?
"באזעקה עצמה הייתי בחפ"ק. בשישי בערב נפלה החלטה בפיקוד להשמיש את החפ"ק והיינו צריכים לחבר את התקשורת. קמ"ן הפיקוד אמר: 'הולכת להיות מלחמה', אבל הוא לא חשב שזה יקרה עוד 12 שעות. בבוקר 6 באוקטובר התעוררתי למשמע 'בום' מאוד-מאוד חזק, עם כל זה שהייתי בבונקר מתחת לאדמה. לא הבנתי מה זה. כשעליתי למעלה, ראיתי שני מטוסים מצריים מפציצים את בסיס המודיעין. אני מצלצל למפקד שלי, סימן טוב, וגם הוא עוד לא תפס שזו מלחמה. אני זוכר שאמרתי לו: 'אין לנו נייר לטלפרינטר', שמשמעות הדבר שלא יכולתי להדפיס את הדיווחים, ומוסיף: 'דרך אגב, עכשיו הפציצו אותנו שני מטוסים'. וסימן טוב לא תופס. הוא אומר: 'בסדר, אני אביא לך נייר', ואז עוצר: 'מה אמרת?!' חזרתי על דבריי, וזהו. מפה הייתי לבד. גדליה, מפקד מערך המודיעין, גורודיש (שמואל גונן, אלוף פיקוד הדרום באותה עת – א"א) ושי תמרי, קצין אג"ם, הגיעו רק באמצע הלילה".
אבל היה רגע שבו ראית את המפקד שלך גדליה ואמרת לו: "הנה, צדקתי"?
"לא היה רגע כזה במהלך המלחמה, כי עזבתי את החפ"ק הפיקודי ב-8 באוקטובר, ולא העליתי את הנושא. היינו במלחמה והיה חשוב לעשות את העבודה. עוד לא הבנתי את האסון באותו זמן. עדיין לא הבנו את גודל הטעות של המודיעין, זה שלא היינו מוכנים להתקפה, זה שלא גייסו מילואים, מספר ההרוגים. מששת הימים היינו רגילים לכמה מאות ולא לכמה אלפים".
חלקם חברים שלך.
"היו לי המון חברים שנהרגו. קורס הקצינים שלי כלל כמעט את כל הסג"מים בשריון, בארטילריה, בנ"מ, בחיל הקשר. בערך 40 מהם נהרגו, בעיקר מהשריון. מתוכם שלושה חברים ממש טובים שלי. באותן שנים תפסנו את הטרגדיה ולא תפסנו. כשאתה צעיר אתה לא בדיוק יודע מה זה אומר מוות של אדם צעיר, ילד של מישהו. רק בגיל מבוגר אתה מתחיל להבין את השכול".
ובינתיים אתם מופגזים, קו בר-לב מתמוטט והמצרים שוטפים את המעוזים הקדמיים.
"החוויה הכי קשה שעברתי היו ההפגזות נון-סטופ. גם אם אתה בבונקר או במשרד, אתה נמצא במקום שאתה יודע שאו שזה ייפול - או שלא, ואתה מדחיק. מי שחווה הפגזות כאלו, זה רודף אותו. כשהוא שומע, למשל, מקרר נסגר, הוא קופץ. גרתי בדירת סטודנטים והמקרר הרעיש והייתי קופץ. עם הזמן זה עובר".
"המודיעין הצבאי יודע לאתר דברים נקודתית, אבל לא יודע לייצר תמונת מצב. כשישראל החליטה בזמנו שיעשו בחירות ברשות הפלסטינית, התוצאה הייתה שעבאס ניצח, וזאת בניגוד להערכת אמ"ן. מי שצדק היה השב"כ, שאמר הפוך. ולמה? כי הוא חי את העולם הערבי בתוך העולם הערבי. הוא חי עם הערבים ומבין אותם, מה שהמודיעין הצבאי - לא"
בדיעבד, איך אתה מסביר את ההתעלמות מכל הסימנים שאתה וחבריך העברתם?
"מודיעין זה הבנת הידיעות שאתה מקבל בתפזורת, והיכולת להסיק מהן את כל התמונה. שלא כמו במוסד, המודיעין בצבא בנוי היררכית ומידורית. זה באופי של כל הצבאות בעולם. שם הדרגות קובעות. בצבא הישראלי יש לקמ"ן הרבה כוח ונשענים עליו הרבה יותר ממה שצריך. בשנים הארוכות שהייתי בפיקוד, אני יכול להגיד לך שהשאלה אם ישמעו לקמ"ן או לא, תלויה בקמ"ן עצמו. ראיתי כאלו שהם לא חכמים ולא יודעים לנתח או לנסח, וראיתי כאלו שהכול עשו בשיתוף. היו טובים ופחות טובים".
אחרי המלחמה זומן נטע להעיד בוועדת אגרנט, כמו גם מפקדיו, סא"ל גדליה וסגן סימן טוב. נוצר שם עימות יצרי סביב השאלה האם מסמך התרעה מקורי שעליו חתום סימן טוב, ושבו נכתב כי תזוזת הכוחות המצרית איננה תרגיל, זויף או לא. הוועדה לא מצאה עדויות לזיוף המסמך. עד היום נטע לא מצליח לסלוח לסא"ל גדליה על שלא הסכין לקרוא ולהקשיב לסימנים המעידים שמפקדו סימן טוב, וגם הוא עצמו, העבירו לו. "גדליה הודה בוועדת אגרנט שהוא טעה, וזה הציל אותו. על רוב השאלות הוא ענה 'לא זוכר', אבל אני ועוד אדם היינו אצלו בישיבה עם אחד המסמכים שסימן טוב חיבר, בו נכתב: 'להערכתנו צבאות סוריה ומצרים יצאו למלחמה מתוך התרגיל'. וגדליה מחק את זה, למרות שאמרנו שאנחנו לא חושבים שהוא צריך למחוק".
אתה כותב בספר שבין סימן טוב לבין גדליה התפתח עימות; שסימן טוב אפילו הלך מאחורי גבו של גדליה, ניסה להתריע למפקדים שמעל גדליה, נדחה ופשוט הוציא גימ"לים וישב בבית כאות מחאה.
"סימן טוב הוציא גימ"לים כי גדליה רצה להכניס אותו לכלא על עקיפת סמכות. זו הייתה התנהלות מקובלת באותן שנים. היה 'גן ילדים' במשרדי הממשלה ואצל הפוליטיקאים, אז למה לא בצבא? היום המשמעת העיוורת כבר לא קיימת. החינוך היום שונה, הוא חינוך ספקני. אבל עדיין יכול לקרות שאנשים מסוימים שלא מתאימים, או יש להם בעיות אופי, יכולים לקבל החלטות לא נכונות. ראיתי מפקדים שונים שלא מאפשרים למידע חיוני להגיע למעלה, ואחרים שמאפשרים. הבעיה בצבא שעדיין הנוהל הוא שצריך ללכת לפי הדרגים".
ולך יצא להתעמת עם גורודיש או מפקדים בכירים אחרים?
"לא, כי לא יצא לי לראות אותו אחרי המלחמה".
וכששמעת שהוא מת באפריקה, כנראה משיברון לב?
"לא הרגשתי עצוב".
דוד גדליה מסר השבוע בתגובה: "למרות סימנים מעידים לא מבוטלים, לא הערכתי כי הצבא המצרי ייצא למלחמה, ואני מכיר באחריותי לכך. כמו שטעיתי לגבי הערכת כוונות האויב. אכן קיבלתי את כל הסימנים המעידים אשר חוליית המערך העבירה, והוריתי על הכנת מסמך מרכז; המסמכים הוכנו, נבדקו על ידי, הוחזרו למכין המסמכים סימן טוב אשר היה אחראי להפצתם, אך הם לא הופצו. בעדותי בוועדת אגרנט התשובה 'אני לא זוכר' נאמרה פעמיים, ובכל מקרה לא לגבי מה שנטע טוען. לא היה לי עורך דין כלל. אשר להיסמכות על המטה הכללי בעניין כוונות הצבא המצרי, אכן נשענתי אז במידה רבה מדי על המטכ"ל, אך אף אחד בפיקוד הדרום לא העריך אחרת. חשוב לי לציין כי ניסיונות קודמים לפרסם את הסיפור האמיתי נחסמו באיומים על הגשת תביעות דיבה".
נטע נולד וגדל בהרצליה. אביו היה תעשיין, מקורב לצמרת הביטחונית של ימי ראשית המדינה וייבא קומנדקרים. לימים, גם הבן ייכנס לעולם המוטורי. נטע התגייס בשנת 1970, בתחילה לקורס טיס, לאחר שנשר ממנו עבר למודיעין והוצב בשארם א-שייח'. בסוף 1971, אחרי קורס קמ"נים, חזר לשארם, הפעם לחוליית המודיעין. כשנה לאחר המלחמה פרש משירות, אבל המשיך לכהן בתפקידי מודיעין בכירים במילואים, עד לפרישתו הסופית, בדרגת אל"מ, לפני כחמש שנים. בגיל 30, אחרי שעבד כמה שנים במשרד החוץ, החליט לחזור ולנהל את עסקי יבוא המכוניות של אביו. היום הוא מנכ"ל ובעל חברת "מכשירי תנועה", יבואנית סוזוקי.
במילואים הוא היה מעורב באחת המהפכות שעבר המודיעין בצה"ל. "אני נכנסתי לתחום המטרות", הוא מסביר. "היום ברור ששולחים מזל"ט והוא מכניס טיל לתוך חלון של פלסטיני. בשנת 89' לא היו דברים כאלו, וצה"ל החליט לפתח בתוך חיל המודיעין גוף שנקרא מכלול מטרות. כשהמודיעין מחפש את המטרה הוא יודע להפעיל כוח, בעוד שבעבר רק הביא מידע".
אם היית צריך להעריך היום את הסבירות למלחמה עם איראן, מה הייתה ההערכה שלך?
"סבירות קיימת של כ-60 אחוז".
זה הרבה, לא?
"'קיימת' זה אומר בין עכשיו - לחמש השנים הבאות. כששואלים אותי אם מישהו יעז לזרוק פצצה אטומית, אני חושב שכן, בייחוד אם הוא איראני ותפיסת החיים שלו אומרת שצריך למות כדי לנצח. אסור לזלזל בתפיסת העולם של שהידים. כשאהוד ברק היה ראש הממשלה, הוא התלבט אם להפציץ את האיראנים והתייעץ עם שניים-שלושה יוצאי אמ"ן, אחד מהם הוא אהרון זאבי פרקש, שהוא מאוד מעריך. ומכיוון ששנינו מיודדים, כשפרקש היה בדרך לאהוד הוא שאל מה אני חושב על זה, ואני עניתי אם נפציץ עכשיו שום דבר לא יקרה. יגידו באו"ם שזה לא בסדר, אבל מאחורי הגב, כולם ישמחו שעשינו. ופרקש, שהיה בדעתי, באמת אמר לברק שהוא ממליץ להפציץ, אבל אהוד החליט שלא. אחר כך דיברתי על זה עם אהוד, שהסביר לי שהוא פחד מהאמריקאים. שזו הייתה תקופה שהם חשבו שיוכלו לאכוף על האיראנים לא לייצר פצצה. בפועל דחו, אבל תהיה פצצה. זו רק שאלה של זמן".
להיות קמ"ן זה תפקיד כפוי טובה. אם אתה נותן תחזית קשה מדי כועסים עליך, אומרים שאתה מגזים ומתעלמים; ואם היא מתממשת, אתה איכשהו אשם.
"אבל המודיעין גם הרבה פעמים טועה. הוא לא צפה את האינתיפאדה הראשונה. הוא לא צפה שסאדאת יבוא. גם לא את האביב הערבי, ולא הבינו שיש שינוי שלטוני במצרים. במלחמת המפרץ הראשונה הערכת המודיעין אמרה, הצבא האמריקאי מתקיף אותך, מה תירה טילים על ישראל? אבל הוא ירה".
במאי 2007 הופתע נטע מאבחנה רפואית קשה, ועבר לנהל מלחמה מסוג אחר: בסרטן דם מסוג ALL, לוקמיה לימפובלסטית חריפה.
כאיש מודיעין, לא היו סימנים מקדימים?
"לא. לא היו סימנים שלא קראתי. התחילו לי כאבי גב מאוד חזקים. עשו לי את כל הבדיקות האורתופדיות ולא מצאו כלום, ואז עשו לי בדיקות דם שבסופן הביאו את האונקולוגית להסביר לי שלא מצאו שום דבר בגב, אבל בבדיקת הדם היו סימנים לסרטן. מכיוון שהייתי בריא יחסית, הוחלט לתת לי את המינון של הכימו החזק. או שזה יעבוד, או שלא. זה לא היה קל. שבעה חודשים הייתי בבית החולים, כמעט ולא יצאתי ממנו. אמרו לי שסיכויי ההישרדות הם 20 אחוז, וגם זה, אם אתה עושה השתלה. הרבה מאוד השתלות לא מצליחות, ובמקרה שלי, לא מצאו מישהו שמתאים לי בכל העולם. אז ניצלתי באמצעות כימו בלבד. אז שכבתי בבידוד. הדבר הטוב בבידוד זה שלא מפריעים לך. הפחות טוב, זה שאתה כל הזמן חושב. באותם ימים דווקא נזכרתי בהפגזה בבלוזה (אזור בצפון מערב סיני, שבו התנהלו קרבות עזים במלחמה)".
למה?
"אמרתי לעצמי: 'כימו זה כמו במלחמה'. כשאתה יורה בחזית, חלק מהפגזים נופל על החיילים שלך. ואני הבנתי שעכשיו מפגיזים אותי, ואני מקווה שימותו יותר תאים סרטניים מאשר בריאים. באוגוסט 2008 כבר הייתי אחרי".
אם נחזור למציאות הביטחונית של ימינו, איפה אנחנו חוטאים היום בהערכת המציאות?
"השאלה אם זה במודיעין הצבאי, או בלאומי. בלאומי, לדעתי אנחנו עדיין לא מבינים את המרקם הלאומני של ערביי ישראל. בשנת 90' עשיתי פרויקט על הכשרתו של קצין המודיעין. זה היה עוד לפני הבעיות בעזה. אני טענתי שקצין מודיעין חייב ללמוד ערבית. כשקמ"ן הולך עם יחידה שצריכה לעצור חשודים, לא כדאי שיידע לקרוא כתובות על הקיר? זה חסר לקציני המודיעין, בגופים הקרביים, לפחות. כולם בדרגות הכי בכירות הסכימו עם העבודה שכתבתי. מה קרה בפועל? כלום".
ובמודיעין הצבאי, איפה החטא שלנו היום?
"המודיעין הצבאי יודע לאתר דברים נקודתית, אבל לא יודע לייצר תמונת מצב. כשישראל החליטה, בזמנו, שיעשו בחירות ברשות הפלסטינית, התוצאה הייתה שעבאס ניצח, וזאת בניגוד להערכת אמ"ן. מי שצדק היה השב"כ, שאמר הפוך. ולמה? כי הוא חי את העולם הערבי בתוך העולם הערבי. הוא חי עם הערבים ומבין אותם, מה שהמודיעין הצבאי - לא. אני יכול להגיד שכן מנסים לעדכן או להזכיר למנהיגים מה המצב ואיפה הסיכונים שאנחנו לא מוכנים אליהם".
יכול להיות שגם בקשר לפלסטינים אנחנו שבויים בקונספציה?
"אנחנו לא רוצים באמת מדינה פלסטינית. יש תירוצים. הרוב הפוליטי לא רוצה באמת שלום עם הפלסטינים. רובנו שבויים בקונספציה ברמה של ביבי: שלא תהיה להם מדינה אלא שימשיכו להיות אוטונומיה בלי כוח צבאי. הרבה פוליטיקאים מבינים שבסוף יהיו שתי מדינות וביניהם גדר ברורה, אבל זה לא עוזר".
דרך אגב, עשו פעם סקר, אפילו בעולם, בכמה אחוזים יוצא שקמ"נים צודקים?
"50־50".
אז יושב עכשיו בחור ב-8200, או כל יחידת מודיעין אחרת וקורא את הספר שלך. מה הוא אמור לקחת ממנו?
"הייתי רוצה שהספר הזה יהיה ספר חובה בפו"מ, כי הוא מלמד אילו טעויות לא לעשות. לא לסתום למישהו את הפה, גם אם הוא זוטר ממך, לעשות סיעור מוחות, שיתוף של מידע. לא לשמור הכול אצלך, לקחת אחריות. שתבין שלא חשוב באיזה דרג אתה, כל האחריות על הראש שלך. אל תהסס להשמיע את דעתך ולהילחם עליה, להתריע על כל דבר, זה לכולם. מרמת התצפיתן".
ועדיין, יכול להיות שאותו תצפיתן טועה.
"הנפילות הן בעיקר בפרשנות, בהערכה. היום יש קורס קציני הערכה. בזמני לא היה. נגיד, יש שלושה תצפתינים שמסתכלים על אותה תמונה, ושואלים אותם: מה חשוב לנו, ותראי ששלושתם ידווחו דברים שונים. זה ראה טנק, ההוא לא ראה והשלישי בכלל ראה נגמ"ש. יש טכניקות לעשות הערכה מדויקת, כדי להבין מה יש שם. זה נכון גם לעסקים. לפני 30 שנה הייתי צריך לבחור עם איזו קבוצה לעבוד. אז טסתי ליפן, נכנסתי לסוזוקי וראיתי: איזה יופי, הכול מתקתק. ואז נסעתי לקוריאה למפעלי קיה, ואמרתי לעצמי: עד שקיה ילמדו לעשות מכוניות, סוזוקי יעשו משאיות. וטעיתי. כי ראיתי באותו רגע את המפעל והמשטר והכול, אבל לא הכרתי את האופי של הקוריאנים".
לטעות זה אנושי.
"תמיד שואלים אותי אם תהיה מלחמת עולם שלישית. אז לדעתי תהיה מלחמת עולם שלישית, כי זה בטבע שלנו. כמו לטעות".
