יעל גרינברג, קורבן פרשת האונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת שהלכה לעולמה בסוף השבוע, נחשפה לראשונה בפנים גלויות בריאיון לתקשורת בשנת 2001 - 12 שנים לאחר המקרה שזעזע את המדינה. היא החליטה לעשות זאת כדי שהבנות שלה יידעו שאין לה במה להתבייש. על התקופה שלפני האונס סיפרה גרינברג: "הייתי בת 14 וקצת כשזה קרה, הייתי קצת סגורה בגלל מות אבי, לא היה לי קל שם, לא הייתי מלכת הכיתה או משהו. לא ראיתי גבר עירום לפני זה בחיים, נשיקה גם לא הייתה לי ושום דבר. בעיקרון הייתי תמימה לחלוטין בעניין הזה".
על תחושותיה בזמן האונס עצמו אמרה גרינברג: "הייתי כמו מריונטה. האנסים סחבו אותי לאן שהם רוצים. בזמן האונס הנפש שלי התנתקה מהגוף, הרגשתי שהגוף שלי פה והנפש שלי לא פה. הרגשתי כאילו אני רובוט, כאילו מישהו לחץ על איזה כפתור".
לדבריה, "כנראה שביום האחרון, כשהם הרסו לי את החדר, כנראה שאמרתי 'די'. הלכתי להתרחץ, הלכתי לבית של ההורים שלי. אמא שלי הזמינה את האחות של הקיבוץ כי כנראה שהיא קלטה שקרה משהו. לאחות סיפרתי הכל. אני חושבת שישנתי כל היום. הייתי קרוסה לחלוטין. בערב כנראה שהם ידעו שבאתי הביתה אז הם דפקו בדלת, אותם אנסים, ודיברו עם בעלה של אמי בחוץ וכנראה סיפרו לו את הגרסה שלהם".
"יעל הייתה ילדה אמיצה"
אתמול, במודעת האבל שפרסמה משפחתה של גרינברג, התברר כי שם המשפחה הוא גרינברג - ולא גרימברג, כפי שהשתרש בעבר. היא הותירה אחריה חמש בנות ושלושה נכדים.
פרשת האונס בשמרת הייתה אחת מהפעמים הראשונות שבהן בית המשפט קם מכיסאו ויצא יחד עם המתלוננת והנאשמים לזירות השונות שבהן אירעו מעשי האונס והתקיפה המינית. השופט המנוח מיכה לינדנשטראוס, שיצא לזירות עם הצדדים, ראה את המקומות שבהם גרינברג הותקפה. הנערים שעמדו לדין באותה תקופה זוכו בידי לינדנשטראוס בבית המשפט המחוזי בחיפה, ולאחר סערה גדולה בציבור הפרקליטות ערערה לבית המשפט העליון, שהפך את ההחלטה והרשיע את הנאשמים.
עו"ד רלי גוטמן, ששימשה כתובעת מטעם פרקליטות חיפה במשפט האונס, סיפרה: "את יעל גרינברג לא אשכח לעולם. תיק האונס בשמרת היה אחד התיקים הראשונים שקיבלתי לנהל כפרקליטה בפרקליטות מחוז חיפה. יעל הייתה בת 14 וחצי בלבד, בזמן שנאנסה במשך מספר ימים על ידי שבעה נערים בקיבוץ שמרת. זה היה תיק קשה לניהול, מלא במהמורות וב'נחיתות מספרית', שבו ילדה אחת הייתה צריכה להתמודד מול שבעה טורפים וסנגוריהם".
לדברי גוטמן, "היו ימים לא פשוטים. חיזקתי אותה ואמרתי שלמרות הקשיים הרבים שעוברים עליה במהלך המשפט, האמת תנצח. יעל נלחמה. היא הייתה ילדה אמיצה, נחושה להוציא את האמת לאור. עמדה על דוכן העדים במשך ימים רבים, ענתה לשאלות הקשות של הסנגורים ויכלה להם. אבל, לצערי, פשעיהם של הנאשמים הותירו צלקות קשות בנפשה הרכה".
גוטמן סיכמה כי "התיק הזה היה התיק הראשון של אונס קבוצתי שניהלתי, ולמרות שניהלתי עוד מאות תיקי אונס אחריו, התיק הזה מלווה אותי כל חיי ואני הכי מזוהה איתו. תיק זה הביא איתו שינויים חקיקתיים ופסיקתיים באשר לעבירת האינוס, לנורמות ההתנהגות המקובלות והמצופות בסיטואציות שכאלו ושינה את השיח הציבורי בנושא. יעל בהחלט הייתה חלק משמעותי מהתמורות הללו ואני תמיד אזכור אותה כילדה האמיצה שהייתה בבית המשפט. צר לי מאוד על מותה בטרם עת. שתנוח על משכבה בשלום".
"הקיבוץ התנהג בצורה מחפירה"
בהמשך הריאיון ב-2001 גרינברג הגדירה את התנהגות הקיבוץ כלפיה אחרי האונס כ"מחפירה". "בהתחלה הייתה התעלמות מוחלטת מהעניין עצמו", אמרה גרינברג. "אחר כך שמו את האנסים בקיבוץ אחר לחודש בערך ואחרי חודש החזירו אותם לקיבוץ. אם אני נוסעת על אופניים, וזה מה שקרה, שנסעתי עם אמא שלי על אופניים, ופגשנו אחד מהם, זה פשוט היה בלתי נסבל. הקיבוץ נתן תחושה שהוא לצד האנסים, בגלל שאנחנו היינו פחות ותיקים בקיבוץ".
בשבוע של הריאיון נסעה יעל לקיבוץ עם צוות התוכנית של יאיר לפיד בערוץ 2, כדי לעלות לקבר אביה. בעת הביקור פגשה את מזכירת הקיבוץ, שכינתה אותה "חולה בראש". על המקרה סיפרה בריאיון כי "הם פשוט לא נתנו לי לצאת מהקיבוץ, הם הקיפו את המונית, אני הייתי בתוך המונית ומזכירת הקיבוץ הכניסה חצי גוף לתוך המונית ומשכה לתחקירנית בשערות. התינוקת הייתה עלי, בסך הכל בת חודש. היא השתוללה שם בצורה רצינית. בדרך למונית היא אמרה לי: "אונס? לא בטוח שהיה פה אונס". קיללתי אותה כי היא נורא הרגיזה אותי ואז היא אמרה לי "את סוטה בראש, בגלל זה אנסו אותך".
גרינברג תיארה את היום שבו זוכו האנסים, שמאוחר יותר הורשעו בערעור. "הייתי בבית ביום שהאנסים זוכו. שמעתי גל"צ: 'כל הנערים בפרשת שמרת זוכו מחמת הספק'. אני זוכרת את המשפט הזה, אמר אותו עדי טלמור. לא בכיתי, הייתי קצת המומה אבל אחר כך אני זוכרת שבערב התפרקתי, בכיתי בצורה נוראית".
"אמא לא שמרה עלי"
גרינברג סיפרה שניסתה להתאבד לאחר שתביעת הפיצויים שהגישה נגד האנסים נגררה במשך שנים. גם משפחתה, כך היא מספרת, לא הקלה על מצבה. "ניסיתי להתאבד בגיל 20-19.5. תביעת הפיצויים נמשכה והמצב בבית היה על הפנים. הקשר שלי עם אמא שלי היה זוועה, הקשר עם בעלה זוועה. ביקשתי מאמא שלי שתחבק אותי והיא אמרה 'לא'. אני מתארת לעצמי שאמא שלי סבלה מאז שאבא שלי נפטר, וכנראה זה לא עבר לה. אבל כשאני נפגעתי, היא לא הייתה מסוגלת לטפל בי.
"ניסיתי לשדר לה את אותות המצוקה שלי והיא לא הבינה אותם. אני אוהבת את אמא שלי אבל אני כועסת עליה. אני, כשהבת שלי בת השלוש וחצי באה מהגן ואמרה שמשכו לה בשערות, אז שאלתי 'מי, מה, מו?' וגם הלכתי לגננת ושאלתי אותה מי משך לה בשערות ולמה זה קרה, ו'תשמרו קצת יותר'. אני שמה לב לכל דבר שמציק להן. הילדות שלי קטנות ואני הייתי אז בת 14. אמא שלי אמורה לשמור עלי קצת יותר והיא לא שמרה. אלוהים שומר עלי היום".
"הקשר עם הבנות שלי ממלא אותי"
כשנשאלה מדוע היא ממליצה לנשים להתלונן לאחר שנאנסו השיבה גרינברג כי "חייבים להוציא את זה. אני לא מתביישת במה שקרה לי. אני לא רוצה שהילדות שלי יתביישו. אני מגדלת אותן שיהיו חזקות ועצמאיות, שידעו במי לבטוח ובמי לא. אני לא משדרת לא לבטוח בגבר או באישה, למרות שאני לא בוטחת. כשקשה לי, אני מדברת או עם מרכז נפגעות סיוע או עם ער"ן. כשאני מרגישה מצוקה, אולי פעם בחודש-חודשיים. אין לי עם מי לדבר על הבעיות שלי. אני לא חושבת שמישהו יכול להיכנס לגוף שלי ולהבין. אני כותבת את הרגשות שלי".
לגבי האפשרות לחידוש הקשר עם אמה, אמרה גרינברג כי "אני לא רוצה אפילו לראות אותה. אני לא שונאת אותה ואני לא רוצה להיות דומה לה ולהתנהג אליה כמו שהתנהגה לאמא שלה. אני מתארת לעצמי שאם היא תבקש ממני פעם עזרה - אני אעזור לה".
הקשיים של גרינברג במשפט ובשגרה
דני לוי, מנהל הקהילה בשמרת, סיפר לאחר מותה של גרינברג כי "היא עברה חיים מאוד קשים ולא פשוטים בכלל. אנחנו מאוד מצטערים על כך ומשתתפים בצער המשפחה". לוי ציין כי "כבר שנים רבות שיעל ומשפחתה לא גרים כאן. אנשים מאוד כואבים כאן את הסיפור הזה, הוא נוכח בהוויה של הקיבוץ ובכאב הגדול שנגרם לה".
ב-9 בדצמבר 1993 ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין המטלטל בערעור שהגישה הפרקליטות על זיכוי המעורבים בפרשת האונס הקבוצתי. בפסק הדין, שעליו חתם בין היתר נשיא בית המשפט העליון דאז וראש הרכב השופטים, מאיר שמגר, צוין כי "כשאישה אומרת 'לא' היא מתכוונת ל'לא'. אין 'לא' שהוא 'כן'".
שמגר ציין בפסק הדין כי "גופם של איש או של אישה הוא לעולם שלהם, ואין אישה הופכת חופשית לכל בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או אחר. הרצון לחזר אחרי אישה כדי לזכות בחסדיה, בין אם כבר זיכתה בהם מאן דהוא אחר ובין אם לאו, הוא לגיטימי, אך כך גם הזכות שלה לברור לעצמה בן-זוג ולהחליט בעצמה מהו שהיא מסכימה לו ומה לא".
החלטת בית המשפט העליון בפרשת האונס בשמרת נחשבת עד היום לציון דרך בכל הקשור לפסיקה העוסקת בפשיעה המינית. פסיקה זו, שהפכה את החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה ושבעקבותיה נגזרו על ארבעה מהמעורבים בתקיפה המינית של הנערה עונש של 12 עד 15 חודשי מאסר, היא אחת מהחשובות שבהן היה מעורב השופט שמגר.
פורסם לראשונה: 22:13, 07.05.23
