הצעתו האחרונה של השר יריב לוין לפשרה בנוגע למינוי נשיא ושופטים לבית המשפט העליון – ויש להודות כי מדובר בהצעה מפוייסת הרבה יותר מעמדותיו בעבר – ראויה בהחלט לעיון ולדיון, ואל לשופטים ולמערכת המשפט לדחותה על הסף.
הצעה זו אומרת כי השופט הוותיק בבית המשפט העליון, יצחק עמית, ימונה לנשיא בית המשפט העליון, ואילו הבא אחריו, השופט נעם סולברג, ימונה למ"מ נשיא בית המשפט העליון. בכך מאמץ השר לוין, הלכה למעשה, את עיקרון הסניוריטי שאליו התנגד בחריפות בעבר. עוד מציע לוין למנות שלושה שופטים לבית המשפט העליון: ראש המחלקה המשפטית בפורום "קהלת" ד"ר אביעד בקשי או את דר' רפי ביטון, שהעביר בעבר ביקורות חריפות על ביהמ"ש העליון; שופטת מקרב שופטות בית המשפט המחוזי, שתיבחר על ידו (מן הראוי שמינוי זה יהיה על דעת שופטי ביהמ"ש העליון); ושופט ליברלי שייבחר על ידי השופטים (וגם כאן, על דעת השר לוין). עוד מציע לוין לבחור בהסכמה את נציב התלונות על שופטים, על דעת לוין והשופט עמית, ובכך ייגנז הרעיון של תיקון החוק בדרך של מינוי הנציב על ידי הכנסת דהיינו, מינוי פוליטי.
סבורני כי יתרונותיה של הצעה זו, הגם שאינה מושלמת, עולים על חסרונותיהם – הן מהבחינה המשפטית והן מן ההיבט הציבורי. נראה, כי עיקר המחלוקת בין השר לוין ובין מערכת המשפט נעוץ במינויים של ד"ר בקשי או ד"ר ביטון לבית המשפט העליון, בטענה שהם אינם נמנים עם בכירי המשפטנים בארץ, חסרי ניסיון שיפוטי ואינם מתאימים לכהן בבית המשפט העליון. גם אם יש ממש בטענותיהם של השופטים כלפי שני המועמדים הללו, בהיותם תומכים נלהבים של המהפכה המשפטית שעליה הכריז השר לוין לפני כשנתיים, אין הצדקה לפסול אותם מכל וכל, ויש לכבד את עמדתו של השר בנושא זה. שופטי בית המשפט העליון אינם חייבים לייצג גישה הומוגנית ואחידה בשבתם על כס השיפוט, ומן הראוי לאפשר ייצוג (ולו מזערי) גם לעמדה אחרת. גם השופט יוסי אלרון התמנה בזמנו לביה"מש העליון, למורת רוחם של חלק מהשופטים. השמיים לא נפלו, ומעמדו של ביהמ"ש לא נפגם, כהוא זה.
עינינו הרואות כי השר לוין ירד ממרבית הצעותיו הקיצוניות, ונראה כי עתה הוא נוהג בגישה מפוייסת משהו
כאן המקום להזכיר את נאום הבלהות שנשא שר המשפטים בראשית 2003, שבו הציע יוזמות למכביר, מהפכה של ממש, כגון: שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, ביטול עילת הסבירות ומינוי יועצים משפטיים מטעם במשרדי הממשלה. אף לא אחת מהיוזמות הללו התממשה, אך הנזק הרב - הקיטוב בעם, הפלגנות ויד איש באחיו - הסבו די והותר נזק למדינה, ואף תרמו בסופו של דבר, בדרך זו או אחרת, לאסון הנורא של 7 באוקטובר. עינינו הרואות כי השר לוין ירד ממרבית הצעותיו הקיצוניות, ונראה כי עתה הוא נוהג בגישה מפוייסת משהו.
ומן ההיבט הציבורי – קבלת הצעתו של לוין תימנע קיטוב נוסף בעם והפגנת כוח מצד השר, על ידי שינויי חקיקה האורבים לנו בפתח, אל מול מחאה ציבורית המונית ויציאת המוני העם לרחובות, שוב ושוב – בבחינת תוהו ובוהו של ממש. אם תתקבל הצעתו של לוין, סביר להניח שיירד מעל העם האיום של שינויי החקיקה הקיצוניים, למיניהם – להם יש, כך נראה, רוב בכנסת. סביר להניח שגם רעיון העוועים של הדחת היועצת המשפטית לממשלה – פרי מוחם הקודח של ה"ה קרעי ובן גביר - יוסר מעל הפרק.
ומילת סיום לעמיתיי השופטים: אין הצר שווה בנזק המלך. הגיעה העת להיות מעשי, גם אם לא תמיד צודק. הגיעה העת לפשרה הוגנת, שאינה בלתי סבירה.
אמנון סטרשנוב הוא שופט (בדימוס), לשעבר שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב
