במסגרת חילופי האשמות בין גופי הביטחון על אודות הכישלון הקולוסאלי שלהם לספק את המצרך העיקרי והבסיסי ביותר שעל מדינה לתת לאזרח - ביטחון אישי – צוטט לאחרונה בחדשות קשת גורם משטרתי שאמר שחלק ממחוללי הפשיעה העיקריים בחברה הערבית מוכרים לשב"כ ואף משתפים פעולה איתו, ועל כן אין למשטרה דרך להגיע אליהם. בשב"כ, כרגיל, לא הכחישו ולא אישרו, רק טענו שהבעיה היא בכלל בתפקודה הכושל של המשטרה.
ידיעות אלה, שמשמעותן היא שארגוני הפשיעה צמחו תחת חסות שב"כ, התפרסמו בערוץ טלוויזיה מרכזי בשפה העברית, והכו בצופים יהודים רבים בהלם. אך ה"חדשות" הללו לא חידשו כלל לאזרחים הערבים ולא עוררו שום פליאה ברחוב. זה לא ממעיט מגודל האירוע, אלא מלמד שלפעמים צריך יהודי "בכיר" בעל ניסיון צבאי ומשטרתי עשיר שיגיד את הדברים בקול סמכותי כדי לשבור את תקרת האדישות והשתיקה של הרוב היהודי.
- ומצד שני: קונספירציית שב"כ: הערבים נפגעים פעמיים / ד"ר מיכאל מילשטיין
לא משנה כמה פעמים ניסינו להסביר, לפרט ואף לצעוק את האמת הפשוטה הזו - בכל פעם שעולה סוגיית מגפת הפשיעה בחברה הערבית, מעדיפים נבחרי ציבור ואנשי תקשורת יהודים להפנות את האש ולשאול ביהירות מופגנת על אחריותה של החברה הערבית עצמה, על "התרבות האלימה", על הצורך שנאזור אומץ אזרחי מול מיליציות חמושות - ובעיקר, שנשתף פעולה.
ההצהרה של הגורם המשטרתי לא מסבירה הכל, אבל היא חושפת את שורשי התופעה: ביישובים הערביים, היכן שהמשטרה לא נמצאת, ארגוני הפשיעה נהנים מאוטונומיה לנהל את העסקים שלהם
עכשיו, אחרי שהידיעות האלה הפכו לנחלת הכלל, אפשר לקיים דיון ענייני על סוג שיתוף הפעולה הנתבע מהציבור הערבי ומנהיגיו ברשויות המקומיות ובכנסת. כי נראה שבין שב"כ לבין ארגוני הפשיעה מתקיים שיתוף פעולה מזהיר, אשר בו שב"כ - האח הגדול - הוא המרוויח הגדול, המשטרה נהנית מחסינות, והחברה הערבית משלמת את המחיר.
ההודאה של הגורם המשטרתי בדבר תפקיד ה"סייענים" ומשתפי הפעולה של שב"כ בארגוני הפשיעה היא אמירה שבעבר תויגה כקונספירציה מופרכת כל עוד אזרחים ערבים השמיעו אותה. אמנם, ההצהרה הזו לא מסבירה הכל, אבל היא חושפת את שורשי התופעה: בגבולות היישובים הערביים, היכן שהמשטרה לא נמצאת, ארגוני הפשיעה נהנים מאוטונומיה לנהל את העסקים שלהם.
אמל עוראבי עמותת סיכוינציגי ומנהיגי הציבור הערבי עובדים כבר שנים - רחוק מעיני הרוב היהודי - להנחלת ערכים של כבוד האדם באשר הוא, סובלנות וכבוד לנשים כאזרחיות שוות בחברה הערבית. הכלים העומדים לרשותם - משמעותיים, עקביים ומאורגנים ככל שיהיו - הופכים ללא רלוונטיים במאבק בשתי חזיתות מול גורמים עתירי כוח וממון ותיאום נהדר ביניהם.
במצב זה אולי יותר ראוי שתשאל השאלה: מה עושה הממסד היהודי כדי למגר את תופעת הפשיעה בחברה הערבית, ולמה הוא לא משתף פעולה עם הציבור הערבי בדרישות המוצדקות שלו לשוויון וביטחון אישי?
מחמוד נסארשווה גם לשאול מה עושה התקשורת בעברית בנושא: האם היא מעלה על סדר היום את הנושא כמכת מדינה, או כבעיה של החברה הערבית לבד? האם היא מקדמת סולידריות עם הציבור הערבי או מאשימה את הקורבן? ראוי שיתקיים דיון ציבורי נרחב בעניין: האם המדינה היהודית מחויבת לשמור על ביטחונם של היהודים בלבד?
ככל שעוברים הימים אנו נחשפים לתמונת מציאות עגומה שלפיה הפשיעה הגואה בחברה הערבית היא סימפטום של מחלות רקע כלכליות וחברתיות שנגרמו ממדיניות ממשלתית ארוכת שנים. בלי מאמץ אמיתי ומאבק משותף להחזיר את הביטחון לאזרחים הערבים, עוד יזרמו הרבה דם ודמעות ברחובות.
- עו"ד אמל עוראבי הוא רכז תחום מאבק בפשיעה בעמותת "סיכוי", המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים בישראל. מחמוד נסאר הוא רכז תחום מאבק בפשיעה בוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
