הפעם, בניגוד להתנקשות בדמשק, ישראל הבינה היטב למה היא נכנסת. הלכה לשם בעיניים פקוחות. בשבוע השני של חודש אפריל חיסל חיל האוויר את חסן מהדווי, מפקד כוח קודס בלבנון ובסוריה. טרם החיסול, אמ"ן מסר את הערכתו למקבלי ההחלטות: לא צפויה תגובה איראנית ישירה. הם יספגו. אגף המודיעין היה כה נחוש בנושא, שההערכה הזו לא נמסרה רק לישראל, אלא גם לממשל האמריקאי. מי שמסר אותה היה קצין ישראלי. המוסד טען שלא ידע על המיקום המדויק של החיסול (סמוך לבניין השגרירות באיראן), אלא רק אישר עקרונית את היעד; חילופי ההאשמות היו מרירים, קשים. בצה"ל ראו בעמדת המוסד ניסיון לזרוק עליהם את האשמה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
הסוף ידוע: איראן התחייבה מיד לתגובה. היא הוציאה לפועל את מתקפת הכטב"מים הנרחבת ביותר אי פעם. שוב אמ"ן הופתע. ישראל, שנזקקה לסיוע שרירי של ארה"ב ומדינות ערביות מתונות, הצליחה לבלום בהצלחה. ואז לפי דיווחים צה"ל הגיב; מטוסי חיל האוויר ביצעו פעולה כירורגית נגד מערך ההגנה האווירי האיראני.
כשאני כותב את השורות האלה, אי-אפשר שלא לחשוב: מי כבר זוכר את כל זה. המלחמה משטיחה את זיכרוננו ולועסת את המציאות. והמציאות היא זו: עיסה בלתי נגמרת של מכה, תגובה, תגובה לתגובה וחוזר חלילה. כל אירוע כזה מוגדר כקריטי, חשוב, משמעותי. אך המלחמה נוסעת, כמו העגלה של מאיר אריאל. אין עצור.
במערכת הביטחון, מתחת לרדאר, יש ויכוח חריף. האם הצעדים האחרונים האגרסיביים של ישראל – שצה"ל, המוסד ושב"כ יוזמים בעצמם – יאפשרו לחתום את המלחמה, לפחות לפי שעה, עם עסקה. לחדד מי יצא כאשר ידו על העליונה, ולפנות לשחרור החטופות והחטופים. או שההסלמה תהרוג את העסקה, והדרג המדיני יתמכר לתמונות הניצחון של התנקשות אחרי התנקשות ולא יידע לעצור. אין תשובה מוחלטת, והתהליך פחות אסטרטגי ויותר אינטואיטיבי. יש הזדמנות מבצעית לחסל אדם שמאחוריו שק שרצים ומשאית של גופות. מעטים מקבלי ההחלטות או הקצינים שיגידו שצריך להתאפק.
אפשר להניח כי הסיום היחסית מוצלח של הסבב הקודם עם איראן – ללא נזק, ועם המחשה ליכולות ההגנתיות וההתקפיות של ישראל – היה בתודעת רה"מ, שר הביטחון, ראש המוסד והרמטכ"ל כאשר המבצע בטהרן יצא אל הפועל. שוחחתי עם גורמים זרים בימים האחרונים; הם מעריכים, בלי כמעט ספק, שהריגת איסמעיל הנייה בוצעה בידי המוסד. הם מסתמכים על הדרך שבה המשטר האיראני מיהר לדבר בעצמו על פרצה באבטחה, ואף להאשים את אחד משומרי ראשו של הנייה בשיתוף פעולה עם ישראל. כאשר טיל של חיל האוויר חודר לחלון, אין צורך לחפש משת"פים. מסע ציד לחיפוש בוגדים מרמז על חשד איראני לפעולת סוכנים.
נוכחותו של הנייה בטהרן ותנועותיו לא היו סוד. חמאס והאיראנים עשו כל מאמץ לפרסם את הופעותיו ומפגשיו – עם הנשיא החדש והמנהיג הרוחני, בפרט. האתגר המבצעי למתנקשים היה חריף, אבל הנקודה המשמעותית יותר הייתה קבלת ההחלטה. נטילת הסיכון שבביצוע סיכול ממוקד, בפרופיל הגבוה ביותר, של אורח הרפובליקה האיסלאמית – בטהרן. אני מעריך כי הלקחים נלמדו: הפעם אף אחד לא אמר לקבינט שהעניין יסתיים בלא־כלום. הרי איראן עצמה קבעה קווים ברורים, והם נחצו שוב. הנחת העבודה הייתה ועודנה שתהיה תגובה איראנית. האם היא תיראה כמו שילוח כטב"מים וטילי שיוט? בכלל לא בטוח. אך השילוב של חיסול חאג' מוחסן, מס' 2 בחיזבאללה, עם הנייה בטהרן, מייצר בסיס מושלם לתגובה מתואמת של "ציר ההתנגדות". ניסיון קולקטיבי לגבות מחיר שאיננו רק נקמה, אלא גם הרתעה מול הישראלים.
וזו נקודה חשובה. אנחנו נמצאים בקרב של קיבוע הרתעה, בין טהרן לירושלים. שני הצדדים רוצים לצרוב את תודעת היריב. באיראן מנסים לקבוע משוואה: אנחנו נוכל להמשיך לממן, לתכנן ולשלח התקפות נגד ישראל. אך אתם, הישראלים, לא תוכלו לפגוע בדמויות משמעותיות שלנו, או בשטחנו, מבלי להסתכן בתגובה מסיבית ומלחמתית. זוהי הסלמה במדיניות האיראנית, המחשה להידרדרות במעמד ישראל באזור. הרי ישראל היא זו שחיסלה – לפי מקורות זרים – מדעני גרעין על ימין ועל שמאל, על אדמת איראן. וטהרן ספגה. מה השתנה? 7 באוקטובר וצלקותיו.
ישראל מאותתת לאיראנים שהניסיון שלהם לקבוע נוסחה חדשה שכזו, שבה הם חסינים מפעולות כירורגיות ישראליות, לא יעבור בשום אופן. אנחנו לא מורתעים, אומרים הישראלים - ופועלים. אנחנו עוד נרתיע אתכם, מאיימים האיראנים. בישראל מוכנים לתגובה, אבל מעטים חושבים שמלחמה אזורית כוללת בעקבות חיסול הנייה בטהרן זה עניין משתלם.
בעצם, מעבר לחיסול צבא חמאס (להבדיל מחמאס כולו), המלחמה כולה היא על הרתעה. לתפיסת הביטחון של מדינת ישראל יש שלושה בסיסים: הרתעה, התרעה והכרעה. בבוקר 7 באוקטובר, התברר שלישראל אין הרתעה מול חמאס. התברר גם שלא הייתה לה התרעה מודיעינית אפקטיבית, קו ההגנה השני. לכן היא נפנתה לניסיון ארוך, יסודי, בלתי נגמר, להכריע את הזרוע הצבאית של חמאס. בבוקר 8 באוקטובר, חיזבאללה הבהיר שאין לישראל הרתעה גם מולו. הוא פתח במלחמה מוגבלת שהפכה את הצפון לשומם והנחילה מכה קשה לרעיון הציוני - שכמעט אף פעם לא ניאות לפנות יישוב אחד, כל שכן עשרות.
בראותן כי טוב, הצטרפו המיליציות האזוריות למיניהן, מעיראק וסוריה ועד לחות'ים בתימן. בעוד ישראל נאבקת ומכריעה את רוב המערכים של צבא חמאס ברצועת עזה, באזור כולו התחיל מתגשם, טיפין־טיפין, חזונו של של יחיא סינוואר: שיטפון. שרידות הנהגת חמאס ברצועה סיפקה הוכחה שישראל הגדולה, המעצמתית, התחלפה במין ישות לוחמת כזו. לא כזו שדי במבט אחד, בתנועה חטופה, כדי להרתיע את יריביה. אלא דמות ששולפת שוב ושוב את חרבה, מקיזה דם, אך סופגת מהלומות.
בחודש האחרון מנסה ישראל להשיב לעצמה את מרחב ההרתעה האבוד. הריגתו של מוחמד דף, התקיפה המסיבית בנמל החות'ים בחודיידה, הריגת מספר 2 בחיזבאללה, ההתנקשות המיוחסת לישראל באיסמעיל הנייה. המסר הברור הוא שיש התעשתות, ונחישות ספרטנית למלחמה. גם כוללת. ישראל העבירה מסר דרך גורמים מערביים ואזוריים לחיזבאללה אחרי ההתנקשות האחרונה: צבא מול צבא. אך אם תפגעו באזרחים בישראל, תכוונו עליהם מסיבית - זו מלחמה. אנחנו, אותתו הישראלים, מכוונים לא לתשתיות שתומכות בלחימה - אלא ללוחמים. וכדאי שתעשו את אותו הדבר.
האם המשימה הזו של השבת ההרתעה תתרחש בגלל התנקשויות, מתוחכמות, מרשימות ומוצדקות ככל שיהיו? בכלל לא בטוח. במערכת הביטחון ובצה"ל, בדגש על הרמטכ"ל ושר הביטחון, רצו כבר מזמן בהעלאת סף האגרסיביות. היה זה נתניהו שמיתן, בלם ועימעם. זה לא לחובתו. אלה החלטות גדולות, והחשש ממלכודת, ממערבולת אזורית בלתי נגמרת, נמצא באוויר. נתניהו, לדוגמה, הסתייג מאוד בתחילה מהצעת צה"ל ושר הביטחון לתקיפה מסיבית של החות'ים בתימן, זו שהתבצעה בחודיידה. אך גורמי מודיעין מערביים המחישו שאם ישראל לא תפעל אחרי מתקפת הכטב"ם המתאבד בתל-אביב, ותפעל מיד, החות'ים יזהו זאת כחולשה - וירחיבו את פעולותיהם. נתניהו השתכנע, בקושי; כפי שלקחו לו שבועות להאמין שצה"ל אכן מסוגל לכבוש קרקעית את רצועת עזה.
היתרון הגדול של המצב הנוכחי הוא שיש שסתום ומסלול יציאה; לפחות היה. עסקה יכולה לספק לכל הצדדים את דרך המוצא מהסלמה בלתי פוסקת. ההרתעה תושב בכוח, אבל לא רק באמצעותו; דרושה אסטרטגיה, כזו המשותפת לישראל וארה"ב. אין כזו, בינתיים.
קו ישר מחבר בין זריקת בקבוק תבערה על ביתו של בעל השליטה בקשת ובין המון מוסת שחודר לבסיסי צה"ל, יחד עם ח"כים, מתעמת ומקלל חיילים, מנסה לשבש חקירה, ומלווה בידי חמושים רעולי פנים. הקו הזה הוא ההסתה הבלתי נגמרת נגד כל מאפיין דמוקרטי, ביקורתי, בישראל. תקשורת חופשית נחוצה לקיום הדמוקרטיה. לא פחות מכך נחוצים הליכי חקירה תקינים, גם במהלך מלחמה. בפרט כאשר מדובר בחשד חמור למעשי התעללות ואינוס באסירים פלסטינים, רשעים ואכזריים כל שיהיו. בשנות ה־50, ישראל הצעירה הייתה מדינה מאוימת וחלשה בהרבה. חיו בה מאות אלפים רבים שהנאצים גזלו מהם הכל: את משפחתם ויקיריהם, רכושם, חייהם, שלוות נפשם. אך באדולף אייכמן לא התעללו בכלא, ואפילו לא ציוו עליו לשבת על הרצפה, בישיבה מזרחית, רוב שעות היממה, כאשר פלנלית מכסה את עיניו. האם אייכמן היה גרוע פחות ממחבלי הנוח'בה? הוא לבטח תיכנן והביא לביצוע רצח של יותר יהודים. דוגמה אחרת, כמובן, היא הטענות לפשעי מלחמה במלחמת העצמאות. טענות שהובאו בהרחבה בידי נתן אלתרמן, סמכות עליונה וקונצנזוס בתרבות הארץ־ישראלית (ולימים איש ארץ ישראל השלמה). שירו על פשעי מלחמה של צה"ל בעת כיבוש לוד ("על זאת") אומץ וחובק בידי בן־גוריון, אז ראש הממשלה ושר הביטחון. דווקא משום שבן־גוריון רצה לוודא שהחיילים בשטח מבינים את האיתות של ההנהגה: יש דברים שאסור לעשות, גם במלחמת קיום נוראה. קשה יותר מהמלחמה הנוכחית, על כל זוועותיה של זו.
אלה דברים מובנים מאליהם במדינה. הם היו מובנים מאליהם בהיווסדה של ישראל, וכך גם היום. אך יש מי שרוצה למחוק ולעמעם כל אבחנה ממלכתית או מוסרית. הטקטיקה היא קבועה, סוג של התחשבנות מזכה שכזו, מתרצת. קורה דבר נורא, ומצדיקיו ("אני לא מצדיק, אבל") מגלגלים עיניים ומחפשים דוגמאות אחרות מהעבר. חמושים חדרו לבסיסי צה"ל, ניסו לעשות שפטים בחוקרי מצ"ח, דרסו גדרות ושברו את השער, מתוך מטרה פומבית לשבש חקירה (עבירה פלילית חמורה, שהעונש עליה הוא מאסר)? נמלמל גינוי חטוף, ומיד נפנה לזרוק סיסמאות על "חסימת כבישים" או "אחים לנשק". אין כמובן שום קשר בין הדברים; המחאה נגד ההפיכה המשפטית, שהצילה את ישראל מהפיכתה למדינה אוטוריטרית, התנהלה במשך חודשים רבים בשקט ובסדר מופתי. כמו בכל מחאה, היו בה אירועים שונים, אבל להעלות את נושא חסימות הכבישים? הרי אין סקטור בציבוריות הישראלית שלא חסם, חוסם או יחסום כביש. זו המצאה של הימין המתנחלי ומשה פייגלין בתקופת אוסלו, שכמובן הועתקה פעמים אין־ספור מאז.
זה שחסמו את איילון - כמו הנכים, האתיופים, המתנחלים בהתנתקות ומי לא - מצדיק את הניסיון להשתלט על בסיסים צבאיים, עם נשק? בעת מלחמה?
עד מתי נשמע את ההבלים האלה, שמוכנים, בשם איזה וואטאבאוטיזם עלוב, חלול, פחדני, לקרב את ישראל כולה אל התהום? ואם עונים להם, שהם השוו בין תפוח לבין תפוז, ובעצם, בין תפוח לבין רעולי פנים שמסתערים על בסיס צה"לי, הם מיד יענו בבוז ובתחושת קורבניות: זה בדיוק אותו הדבר, רק של"שמאל" מוחלים וסולחים, וכל דבר קטן, קטנטן, שהימין הקיצוני עושה – זה מיד סיפור. חשוב לכתוב את המובן מאליו: זה לא עונה לשום דבר, הטיעון שהוא כלום והכלום שהוא טיעון הזה. מישהו בכלל מאמין לאמירות שכיוון שטייסים הודיעו שלא יתנדבו (אני חוזר: לא יתנדבו, להבדיל מסרבנות), טלי גוטליב הפציעה בבית ליד, לצידה מיליציות? הרי הם בעצמם לא מאמינים לזה. הם יודעים שגוטליב הייתה מגיעה בכל מקרה. בבל"ת, היה אומר יצחק רבין ז"ל, פתפותי ביצים.
המחאה נגד ההפיכה המשפטית התקיימה בצומת קפלן בתל־אביב. במשך חודשים רבים. מתחת לקריית הממשלה. בכמה לילות השתלטו המפגינים על משרדי הממשלה שם? כמה חלונות שברו? התשובה היא אפס. "הם ניסו לפרוץ לבית ראש הממשלה". אף אחד, לא בשב"כ ולא במשטרה, לא חושב כך. כמה מעצרים מתבצעים והיו של מוחים, כולל מבוגרים וקשישים? מאות רבות. כמה נעצרו השבוע בידי המשטרה אחרי עבירות חמורות, כולל נשיאת נשק שלא כדין, ניסיון לשיבוש הליכי חקירה, התפרצות לבסיס צבאי, השחתת רכוש ומה לא? התשובה היא אפס. כי המשטרה הופקדה בידי עבריין מורשע, כהניסט מובהק, שמשחית אותה לחלוטין. וכאשר צה"ל ומפקדיו רצו סיוע – הם לא ידעו שזה ייגמר בשני בסיסים, והיו מוטרדים מהאפשרות שהאירוע יתרחב, או שיפגעו באסירים ובעקבות כך בחטופינו בעזה – ראש הממשלה נתניהו נעלם. התפוגג. מילמל שהוא חושב שזה נפתר. מרח זמן. את ההצהרה הנחושה ביותר באותו יום שיחרר הרמטכ"ל; אפשר רק לדמיין את ההלם שלו, מול הצורך לעסוק במי שמוכנים לפגוע בצבא, לפרוץ לבסיסיו, בעת מלחמתו באויב בארבע חזיתות.
כמה גדול הפער בין עוצמתה של ישראל מול אויביה, וחוסר יכולתה הגובר, הפנימי, לקיים מדינה של ממש: לאפשר הליכי חקירה, לשמור על פרוטוקולים מדויקים ונטולי סכנת זיוף, להגן על התקשורת החופשית, או אפילו לוודא שהמשטרה בולמת המון מוסת בכניסה למתקן צבאי. את ההרתעה אפשר לשקם, אבל את ים הרעל הזה יהיה קשה להתפיל.
