ביום הכיפורים התעוררה סערה ציבורית סביב שאלת הסמכות של עיריית תל אביב להציב מחיצה בתפילה בכיכר דיזינגוף. ההתנגדות לכך אינה התנגדות לדת היהודית, למסורותיה ולמנהגיה. להיפך, זו התעקשות ראויה על זכותם של חילונים לקיים זיקה לדת ולמסורת תוך שמירה על ערכי יסוד בסיסיים, ובראשם השוויון בין המינים. על רקע זה, ראוי להבהיר את המצב המשפטי וגם את תפקידם המוגבל של בתי המשפט לעומת תפקידה המרכזי של החברה האזרחית.
מה נפסק? בהחלטתו בנושא בשבוע שעבד הזכיר בג"ץ כלל בסיסי: המשפט הישראלי אוסר להגביל את התנועה בשטחים ציבוריים על בסיס מין, ולא ניתן לראות בכיכר עירונית או במרחב עירוני כאתר פולחן דתי. "לא דין מחיצה בבית כנסת למחיצה ברשות הרבים", נכתב. "ברירת המחדל היא איסור הפרדה מגדרית במרחב הציבורי ואין כמו כיכר דיזינגוף להמחיש מרחב ציבורי מהו".
מה הבסיס לפסיקה? רשות ציבורית חייבת לנהוג באזרחים ובתושבים בלי אפליה ולהעניק את שירותיה ולהקצות את המרחבים הציבוריים תוך הגנה על שוויונם, בלי הבחנה על בסיס דת, גזע, מין, נטייה מינית וכולי. על מנת לאפשר הפרדה בשטחים ציבורים, נדרשת הסמכה מפורשת בחוק. לדוגמה, בחוקים המוניציפליים יש הסמכה לרשויות מקומיות לקבוע שעות רחצה נפרדות בבריכות ובחופים.
האם זה אומר שמחיצה בתפילה בכיכר העיר בפרדס חנה או בבאר שבע היא לא חוקית? עקרונית, בג"ץ הדגיש שהוא לא מתעמק בסוגיה בשל סד הזמנים הדוחק. לצד התזכורת שאסור לספק שירותים או לחלק אזורים על פי מין, הוא העיר שיש לקחת בחשבון שלרשות המקומית יש הבנה והיכרות עם צורכי התושבים שלה. סביר להניח שבפסיקה עתידית ייקבע מה בדיוק המשקל שראוי לתת לאוטונומיה של הרשות המקומית. כל פסק דין תמיד ניתן בנסיבות קונקרטיות, כאן הוא ניתן בעקבות שאלה ספציפית על כיכר דיזנגוף והוא ומחייב את הצדדים לו באופן ישיר. לצד זאת, פסק דין של בית המשפט העליון הוא הפרשנות המוסמכת של הדין. לכן, יש חובה כללית על כל הרשויות במדינת ישראל לפעול בהתאם לו.
מעשית, התשובה מורכבת. השאלה התחדדה וקיבלה תשובה משפטית מפורשת רק ממש לפני החג. ברור שהרשויות המקומיות לא הספיקו להידרש למשמעות של פסק הדין. אז אין מה להיבהל, עדיין לא מדובר בזלזול בחוק או בניצני משבר חוקתי. טוב שהתעוררה המודעות הציבורית לכך, ויש לוודא שהפסיקה תיושם מכאן והלאה. הכוח לוודא זאת הוא לא בידי בית המשפט, שאין לו ארנק או חרב (תקציב או כוחות שיטור). האחריות היא בידינו.
מה הלאה: הבירור והחידוד המשפטי של הסוגייה הוא היבט קטן של הנושא, וגם לא החלק הכי חשוב - ואני אומרת זאת כמשפטנית. כפי שנכתב בפסק הדין: "טובה הסכמה רחבה מפסק דין... טוב היה אילו לא נדרשנו למחלוקת שהובאה לפתחנו, אך משהובאה, איננו יכולים להתנצל מחובתנו לדון ולפסוק".
ד"ר יופי תירושצילום: ישראל הדריאין להשלים עם השתלטות על מרחבים ציבוריים שאיננה מתואמת עם השלטון המקומי ועם רשויות מוסמכות ובכל מקרה אין להשלים עם הפרדה כפויה במרחב הציבורי שנקודת המוצא לגביו שהוא פתוח לכל. בלי קשר לכבוד שרבים ובהם אני רוחשים למסורת התפילה ביום הכיפורים, אזרחיות ואזרחים שדעתם איננה נוחה מקיומה של הפרדה פיזית בין גברים לנשים בשכונתם, רשאיות ורשאים, ולדעתי צריכות וצריכים, לבטא את עמדתם.
כדי שלרשויות מקומיות תהיה סמכות להתיר הצבת מחיצות שמפרידות בין גברים לנשים במרחב הציבורי יהיה עליהן להרים נטלים משפטיים כבדים. ועם זאת, זו תהיה טעות קשה מצד שוחרי השוויון והדמוקרטיה להביא את הסוגייה לפתחם של בתי המשפט (למשל להציף את בתי המשפט בעתירות לקראת אירועי סוכות). האחריות היא עלינו. הפסיקה של העליון ברורה. עכשיו צריך לאכוף אותה במעשים, דרך פנייה לרשות המקומית לוודא שהיא מגנה על תושביה מפני אפליה, וגם באמצעות מחאה אזרחית בדרכי שלום וללא אלימות.
- ד"ר יופי תירוש היא סגנית דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, חברה בפורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה, ועמיתת מחקר בכירה במכון שלום הרטמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
