השתתפה בהכנת הכתבה: נועה לביא
הכלב דיינג'ר שיושב עליי ברכב שנוסע בין כביש מופצץ אחד לשני באוקראינה, בדרך מהבירה קייב לחזית המזרחית הבוערת מקרבות, מתחיל פתאום לרעוד בכל גופו. זה לא בגלל הקור. כלומר קר בחוץ, משהו בין מינוס חמש למינוס שבע כל היום, אבל בתוך הרכב די חם, ובכל זאת דיינג'ר הפודל רועד ממש. "הוא יודע לקלוט את האנרגיות שמסביב", מסביר הבעלים שלו, מארק. "הוא מבין שאנחנו דואגים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
דיינג'ר הפודל אולי לא מסוכן, אבל הוא בהחלט מזהה סכנה. זו שעת צהריים ביום ראשון שעבר. נסיעה מוטרפת, במהירות, בשני רכבים, בתוך החבל שבו מתרחשת הלחימה העזה ביותר, ובראשה הקרב על באחמוט, העיר בה אנו נמצאים כעת. הנהג מנסה לזגזג בין הבורות שנפערו בכבישים בגלל הפגזים והרקטות, כשאנחנו בדרך, כך אומרים לנו, לעוד מקלט שבו מסתתרים אזרחים שלא עלו אל מעל פני האדמה מאז אוגוסט, אז התחיל הסיוט הפרטי שלהם, פרק בתוך חלום הבלהות הכללי של אוקראינה בשנה האחרונה.
רונן ברגמן וזיו קורן בדונייצק
(צילום: רונן ברגמן וזיו קורן, צילום סטילס: זיו קורן, תסריט ועריכה: תמר אברם)
לרגע אנחנו לא בטוחים באיזה צד של הקווים אנחנו, ואולי חצינו בטעות לצד הרוסי. "נראה לי שאנחנו באזור פחות טוב", אומר אחד מהנוסעים ברכב, באנדרסטייטמנט של השנה. שאר הנוסעים נדרכים. דיינג'ר רועד בכל גופו ומשמיע גניחות קטנות של מצוקה.
אוקראינה היא אזור הלחימה הקטלני והמסוכן ביותר בעולם היום. בתוך אוקראינה, מחוז דונייצק, שבותר כבר ב-2014 בין כוחות רוסיים לאוקראיניים, הוא זירת הלחימה הרותחת ביותר, ובמחוז הזה - המאמץ הרוסי העיקרי בימים אלה מוטל על באחמוט וסביבתה.
באחמוט היא אולי לא שם נישא בכל פה במערב עד השבועות האחרונים, אך מבחינה צבאית היא נקודה אסטרטגית החולשת על הצירים המרכזיים מהאזור לעבר הערים המרכזיות שנכבשו בתחילת המלחמה, ושחלקן שוחררו, או שלא נכבשו והרוסים כנראה עדיין חושבים שיצליחו לרמוס תחת שרשרות הטנקים שלהם. במאי, מעודדים מהצלחות שלהם במקומות אחרים, החלו הרוסים בהפצצה אדירה על העיר והביאו לבריחת רוב תושביה. מאז מדובר בגיהינום עלי אדמות.
חמישה ימים קודם לכן בקייב, ישב דיינג'ר נינוח ומפויס על הברכיים של זיו בפגישה עם פקיד שלטון אוקראיני בכיר.
"אז לאן אתם ממשיכים מכאן?" הוא שאל.
"אנחנו בכיוון באחמוט", עניתי, "מבינים שהמקום בסכנה רצינית ליפול ממש בקרוב בידי הרוסים".
קשה היה להחמיץ את המבט על פניו של הבכיר. "באחמוט? אתם השתגעתם לגמרי? יש שם מלחמה מבית לבית. אני לא יודע כמה זמן העיר תחזיק מעמד. יש ימים שמוציאים משם ומקו הלחימה שמסביב גם 300 פצועים ועשרות הרוגים. אל תיסעו לשם. זה טירוף מוחלט. לפחות תיזהרו לא לחצות את הקווים לצד הרוסי. זה עלול להיות מאוד מבלבל שם".
זיכרון הדברים שלו במהלך הנסיעה ברחובות באחמוט לא הוסיף לתחושת הביטחון. אבל התברר כי שמרנו על הצד הנכון של החזית המקומית.
"ברור לנו שהקרמלין ומשרד ההגנה במוסקבה נתנו הוראה לכבוש את העיר, בכל מחיר, כדי להראות איזשהו הישג במלחמה", אומר איש ממשל אוקראיני הנוגע מתוקף תפקידו לאיסוף מודיעין על רוסיה, "וכשראו שהמלחמה בתוך העיר, בהתנגשות ישירה עם הכוחות, לא מביאה את התוצאות מספיק מהר, הם עושים מאמץ לתקוף משני צדדיה, כדי לכתר אותה ולהביא כך לנפילתה".
המאמץ הזה התחיל באוגוסט והוא הביא כבר, להערכת אותו גורם, למותם של כ-2,000 חיילים אוקראינים ולפחות פי חמישה מהמספר הזה - חיילים רוסים. בעוד שיש לגורם אינטרס ברור להקטין מספר אחד ולנפח את השני, הרי שגם גורמי ביון מערביים מוסרים מספרים דומים על הרוסים שנהרגו, ואף טוענים כי זו הערכת־חסר. המודיעין הבריטי מעריך כי בסך הכל, עד עתה, נהרגו בין 80 ל־90 אלף חיילים רוסים בקרבות. לכל אלה מצטרפים עשרות אלפי פצועים משני הצדדים.
החשיבות שהרוסים החלו לייחס לבאחמוט חוללה בצד השני את אותו תהליך, וגם האוקראינים עושים מאמץ, מאמץ נואש אולי, להציל את העיר. הנשיא זלנסקי מזכיר את באחמוט כמעט בכל נאום שלו בשבועות האחרונים. אחרי התלבטות עמוקה בתחילת השבוע שעבר, ולמרות המלצות חלק מגורמי הביטחון שלא לעשות כן, הוא אף החליט לצאת לביקור בזק של כמה שעות, כדי לעודד את רוח הלוחמים. "באחמוט היא מופת השמירה על המולדת והגבורה של החיילים האוקראינים", הוא אמר מול פלוגה בנאום שנשא במתחם חשאי בעיר.
לאוקראינה הגענו זמן קצר אחרי הפלישה הרוסית, ובמהלך מרץ וחלק מאפריל שהינו במה שהיו אז אזורי הלחימה, בעיקר ערי הלוויין סביב קייב, והחזית כמה מאות קילומטר מזרחית לה. לצד ההרס הנורא ופשעי המלחמה באירפין ובבוצ'ה, היו גם רגעים של התעלות רוח בקרב הכוחות האוקראיניים הלוחמים שהבריחו, ממש כך, את האימפריה הרוסית. אפשר היה לרגע לחשוב ברצינות כי התבוסה המקומית אך הסמלית הזו של כוחות פוטין תביא סוף קרוב למלחמה. יותר מזה - האמנו כי ראינו את הגרוע ביותר במערכה הארורה הזו, שהמזוויע ביותר, השטני ביותר, כבר מאחורינו.
בשבועיים האחרונים שבילינו בחזית שהתרחקה מזרחה, בתופת של מחוז דונייצק, גילינו בצער עמוק עד כמה טעינו. בין באחמוט לטארני: סיור כתובות בגיהינום.
אנחנו מתחילים במקום שבו הפסקנו עם גדוד 112, במפקדה שלו, בפאתי קייב, במשרד של פטרו קוז'יק, האב המייסד של הגדוד, לשעבר סגן ראש עיריית קייב. ליווינו את הגדוד הזה, ואת כוח הקומנדו שלו, "כוח ג'ורג'" במלחמה בתוך אירפין. הכוח צבר הצלחות רבות, ויצא מזרחה. שם הדברים נראו כבר הרבה פחות טוב. "הרוסים למדו מהשגיאות הקשות של עצמם, שינו טקטיקה והתחושה הטובה שלנו התחלפה בהלוויות", סיפר פטרו. ביוני התקשר מישהו מהחזית להגיד שג’ורג’, מפקד הכח, שהציל בחושי הסייר החדים שלו את חיי רבים מהחיילים וכנראה גם את חיינו, נהרג בלחימה העיקשת במחוז דונייצק. יחד איתו, אומר פטרו, כמעט חצי מהכוח הלוחם של הגדוד, נהרג או נפצע.
ביום חמישי לפני שבועיים, אחרי כמה ימים בבית, פטרו נערך לחזור לזירת הקרב בבאחמוט. בינתיים במשרד מרצד ברקע אחד מסרטי "מלחמת הכוכבים", "מדע בדיוני שאני מחבב במיוחד". מכל עבר פרוסים אינספור כלי נשק, רובים בעיקר, ופטרו מסביר בפירוט על כל אחד מהם ומה יעשה איתו כשיחזור ללחימה.
יוצאים לדרך.
אוקראינה מרוצפת מחסומים שהופכים את התנועה בה, המתחייבת להיות קרקעית - כי האווירית-האזרחית מושבתת מאז תחילת הפלישה, למסובכת. הבדיקות במחסומים קפדניות, נטולות הומור או גמישות. צ'פחה על הכתף של מישהו לא תעזור. האוקראינים במחסומים חמושים, עצבניים ולא נחמדים. בנוסף על האישורים של משרד ההגנה, כדי להגיע לאזורים הצבאיים הסוגרים את החזית המזרחית ומפרידים אותה משאר המדינה, יש לקבל סט נוסף של אישורים המיוחדים לכל אזור ואזור.
אבל דווקא במחסום האחרון לפני העיר בקושי בודקים אותנו, בטח חושבים שאם מישהו מספיק משוגע כדי להגיע לכאן אז שיהיה בריא ומה הטעם לבדוק אותו.
לפטרו יש נהג והוא ישן כל הדרך. אנחנו מחליפים נהג לפני הכניסה לבאחמוט. הנהג-מאבטח שלנו חושב שעד פה זה די והותר. “זו לא הקציצה שלו”, מסביר מארק נביאז’סקי. הוא ורומן גולדמן הם שני ישראלים יהודים שחזרו לקייב זמן קצר אחרי תחילת הקרבות, וייסדו שם את “פרידה - חילוץ והצלה״, “מתוך שליחות לעזור לאנשים שנשארו בשוליים, באזורים הכי מסוכנים בכל רחבי אוקראינה”. פרידה הוא ארגון מתנדבים מכל העולם, המפעיל צוותים רפואיים ומיון קדמי לאורך קווי הלחימה, מחלק תרופות, עזרה הומניטרית ואוכל, ומחלץ פצועים וחולים קשים מתוך האש לבתי חולים עורפיים.
קצין מודיעין אוקראיני: "אנחנו רואים את זה הרבה. חיילים רוסים שאין להם ממש קשר לצבא, שאין להם אימונים, שאין להם מוטיבציה, שהבטיחו להם טיול בפארק, מוצאים את עצמם בסיטואציה של קרב קשה ומר, ובשלב מסוים פשוט מאבדים את הרצון לחיות ומחכים, אפתיים לחלוטין, שנהרוג אותם"
בחלק גדול מהמבצעים הללו, שסייעו עד היום ליותר מ-30 אלף אוקראינים, ושרומן ומארק מקפידים שדגל ישראל יונף מעל כל אחד מהם, נוכח דיינג’ר, הפודל חסר הפחד, שהפך לקמע של המתנדבים הפועלים תוך סיכון גדול ותחת אש.
מיד בכניסה לעיר אנחנו מתחילים לשמוע את היריות והפיצוצים. מתוך 1,000 ק"מ של חזית בין הכוחות האוקראיניים לרוסיים, "זה האזור היחיד שבו הם מנסים לפרוץ קדימה, ובכל הכוח", מסביר פטרו, "בגלל ריכוז המאמץ הם ביתרון מוחלט עלינו, גם באנשים, גם בכלי נשק".
10 צפייה בגלריה
''פוגשים אנשים שלא קיבלו טיפול רפואי כמעט שנה''. רומן גולדמן ומארק נביאז׳סקי, מייסדי ''פרידה - חילוץ והצלה''
(צילום: זיו קורן)
“הרוסים ניסו לפרוץ בתחילה ישר קדימה, אל תוך העיר, אבל נבלמו”, אומר פטרו, "וכשהבינו שזה לא ילך, הם התחילו לנסות ולאגף את העיר מכל הצדדים. וכשהם לא מסתערים, הם תוקפים אותנו בארטילריה ובכוחות קטנים, משהו כמו עשר פעמים ביום, ולפעמים אפילו יותר". בסך הכל איבד הגדוד של פטרו 44 לוחמים, וספג למעלה מ-200 פצועים - כמעט מחצית מהכוח הלוחם. "הם עושים הכל כדי להתיש אותנו, ולייאש אותנו שניסוג, העיקר להראות שיש להם הישג כלשהו".
“מצד שני”, הוא אומר, "אנחנו הורגים אותם בלי הפסקה". הוא שולף סלולרי ומראה לנו את עצמו, הולך ומצלם בשדה פתוח מחוץ לבאחמוט תוך כדי שהוא מצביע על הגופות וסופר, "הנה אחת, הנה השנייה, פה שלוש וארבע מונחות צמוד, הנה השרידים של מה שהיה פעם טנקיסט - חמש", וכך הלאה.
פטרו מספר שהנשק והציוד שהגיעו מארצות-הברית, בעיקר מערכות ירי הרקטות "הסודיות מאוד וטובות מאוד", אף שינו את פני המערכה בחלק מהמקומות. "אבל", הוא אומר, אולי בהשפעת סרטי המדע הבדיוני שהוא כה אוהב, "לא סתם הם משתמשים באות Z. הם כמו הזומבים ב’משחקי הכס’, לא משנה כמה אנחנו הורגים אותם, הם ממשיכים להגיע, פשוט רצים קדימה כי באמת אין להם מה להפסיד".
המרחבים האדירים הם חלק משמעותי מהסיפור. "זו מלחמה מסוכנת מאוד, כי בשטח פתוח אתה חסר הגנה לגמרי", אומר פטרו וחוזר על מה שאומר גם גורם במודיעין האוקראיני: את המלחמה באזור באחמוט מנהלת "קבוצת וגנר", ארגון צבאי פרטי לכאורה של שכירי חרב בבעלות מקורב לפוטין. חברי הארגון משרתים בתפקידים מיוחדים את המודיעין הרוסי בכל רחבי העולם, לרבות ובמיוחד במקומות אליהם רוסיה פולשת. אם אנשי קבוצת וגנר נלכדים, העובדה שהם אינם חיילים "רשמיים", מאפשרת לקרמלין להכחיש כל קשר אליהם. "בבאחמוט הם המפקדים, וראשי הכוחות. את תפקיד בשר התותחים הם משאירים למישהו אחר", הוא אומר.
לפי ידיעות שונות שהגיעו מרוסיה, הנשיא פוטין הציע - עד כמה שזאת בכלל הצעה שאפשר לסרב לה - לכ-40 אלף אסירים שנשפטו בגין העבירות החמורות ביותר - אונס, אלימות קשה, רצח וסמים, עסקה - לצאת לשדה הקרב. מי שיילחם וישרוד יזכה לחנינה מלאה. מי שניסה לערוק, נורה מיד.
לא קשה לשכנע את ויקה להצטלם. קצת יותר קשה להבין מדוע משאירים אותה וילדים נוספים שם, בעיקר אם מביאים בחשבון את ההערכות של רבים, שתוך זמן לא ארוך האנשים האלה יהיו בסכנה של קרב השמדה חסר רחמים, ואחריו כיבוש רוסי שלא חסרות הוכחות מה התוצאות שלו
לפני שבועיים פירסם “הניו יורק טיימס” תחקיר גדול שעסק בטעויות הפטאליות של פוטין, שמתברר שאינו הטקטיקן הגאון שכולם חשבו שהוא. בכתבה נחשפו למשל מקרים שבהם נשלחו חיילים ללא אימון ועם הדפסות של עמודים מוויקיפדיה על איך לתפעל נשק. תמונה דומה מצטיירת ללוחמים בחזית באחמוט - מנות קרב שפג תוקפן לפני שנים רבות, מפות שאמורות להוביל אל היעד, איזשהו יעד, אבל הודפסו בשנות ה-60 או ה-70 ועימן ניסו הכוחות הרוסיים לפעול כיום.
"חלק מהם בכלל לא מבינים מה זה קרב", אומר לנו אחד מקציני המודיעין של בריגדה 81, הכוח הלוחם המרכזי המגן על באחמוט. " לפעמים ההלם פשוט משתק אותם". הוא מראה לנו את המידע שמתקבל מרחפן של יחידת המודיעין של הבריגדה שטס לא רחוק מאיתנו, מעט אחרי סוף השטח הבנוי של העיר, ומציג תמונה מדהימה. אזור של ביצורים רוסיים, כשהוא סופג הפצצה מדויקת וכבדה במיוחד, וכל מי שהיה שם מת, הגופות מוטלות לכל צד, זולת חייל אחד אחר, שמודיעין הבריגדה טוען שגם הוא אסיר משוחרר, שפשוט יושב בתוך השוחה שלו ומעשן סיגריה, כאילו הוא לא באמצע גשם של אש, כאילו לא סביר שהוא יהיה הקורבן הבא. "והוא פשוט יושב שם, מחכה למותו", אומר הקמ"ן. "ואנחנו רואים את זה הרבה. חיילים שאין להם ממש קשר לצבא, שאין להם אימונים, שאין להם מוטיבציה, שהבטיחו להם טיול בפארק, מוצאים את עצמם בסיטואציה של קרב קשה ומר, עניין שהם לא מורגלים אליו, ובשלב מסוים פשוט מאבדים את הרצון לחיות ומחכים, אפתיים לחלוטין, שנהרוג אותם".
כל מי שנכנס לבאחמוט רואה עיר רפאים, נטושה, הרוסה, עגומה מאוד, אבל גם מבין מיד - הוא בתוך האש עם תנועה מתמדת, לפעמים תזזיתית, לפעמים ברוורס, של כמויות אדירות של רכבים צבאיים, הרבה יותר ממה שראינו בכל הערים שבהן ביקרנו במלחמה הזו - טנקים, נגמש"ים, רכבים ממוגנים.
הלחימה לא רק נראית אלא גם נשמעת. בכל דקה יש פיצוצים, רעשי נפילות פגזים, שעטת טנקים וכשהקרבות ממש מתקרבים - גם נשק קל.
אנחנו מגיעים למקלט המשמש כנקודת "אל-שבירה". הנקודות האלה, שכמוהן הוקמו עד היום כ-1,000, הן פרויקט מיוחד עליו הכריז הנשיא זלנסקי ובמסגרתו יוקמו בכל אזורי הלחימה נקודות ממוגנות ככל הניתן, אליהן תושבים מקומיים שנותרו באזורים המופצצים יכולים להגיע וליהנות מכמה מצרכים בסיסיים - חימום, טלוויזיה, אינטרנט, wifi (בדרך כלל סטארלינק, שהמשמעות שלו למלחמה הזו הפכה ברורה מאוד כשהגענו לחזית), הטענה למכשירים הניידים, מקום לשבת ובמקרה חולשה משמעותי גם לשכב, אוכל ותרופות בסיסיות מאוד.
בנקודה הראשונה בבאחמוט, שהופעלה כמה ימים קודם, היה מלא עד אפס מקום, בקושי אפשר לעמוד. האינטרנט לא יכול היה להכיל את המבקשים להתחבר אליו, גם לא המפצלים ומפצלי-המפצלים את המכשירים הצמאים להטענה, ובכל פעם שמישהו שם ארגז עם אוכל - התנפלו עליו התושבים המקומיים כאילו זו תקוותם האחרונה לכיכר לחם. סבטלנה (שם בדוי), תושבת שבאה לאסוף קצת אוכל, מזהה את מגן הדוד ומבקשת טלפון להתקשר לבת שלה בישראל.
דניאל, מתנדב מדנמרק: "הבחנו במל"ט שמתצפת עלינו. הפצצה פגעה ברכב תוך כדי הנסיעה, וחלק מהשמשה של החלון נעקר ממקומו, הוריד לזה שלידי את האף ונתקע לי בראש". אחרי הפציעה הוא חזר לשטח: "אי-אפשר פשוט לשבת בכורסה הנוחה בבית ולהגיד 'איזה עולם אכזר'"
המראות קשים באמת. אבל לא קשים כמו הפנים של האנשים האלה, שנותרו מאחור - מבטים עמומים, אטומים, אדישים או מבוישים, כאילו מכה גדולה פגעה בהם. הריח בתוך חלל המבנה הוא כמו של הרבה מאוד אנשים, שהרבה מאוד זמן לא פגשו במקלחת חמה. מתוך למעלה מ-80 אלף תושבים, נותרו בה כעשרת אלפים.
יש בהם מי שמסבירים שהם נשארים כי זה ביתם וזו אדמתם, חלקם לא מוכנים לעזוב את בעלי החיים שלהם, אבל ממראה פניהם של הרוב, משיחות עם מתנדבים של ארגוני סיוע, ומשיחות עם האנשים עצמם אנו מבינים כי מדובר בעיקר באוכלוסיות שהיו מוחלשות מאוד גם לפני המלחמה - קשישים, רובם עריריים, חולים במחלות כרוניות, מכורים לסמים, מכורים לאלכוהול. או כאלה, כמו סבטלנה שלא יכולה להחזיק את הדמעות כשהיא מדברת עם הבת שלה בפתח-תקווה ומתביישת להצטלם, עם יכולת כלכלית קטנה מאוד שבטוחים שלא יצליחו לקיים עצמם כפליטים, ושזה פחות מסוכן להישאר מאשר לברוח.
אנחנו מובלים למסדרון ארוך, שבסופו עוד מערכת חדרים נסתרת, ושם, במחנק ובסירחון, אנחנו מגלים את המשפחות שמצאו מקלט מהתופת שבחוץ. וגם את ויקה, שהיא בת תשע, יפהפייה מלאת ביטחון עצמי, ומראה לנו בגאווה איך דיגמנה לשער של שבועון אופנה מקומי אך זמן קצר לפני פרוץ המלחמה.
לא קשה לשכנע את ויקה להצטלם. קצת יותר קשה להבין מדוע משאירים אותה וילדים נוספים שם, בעיקר אם מביאים בחשבון את ההערכות של רבים, כולל בשלטון, בשיחות שלא לייחוס, שתוך זמן לא ארוך האנשים האלה יהיו בסכנה של קרב השמדה חסר רחמים, ואחריו כיבוש רוסי שלא חסרות הוכחות מה התוצאות שלו.
אנחנו מבינים שחלק מהאנשים שאנחנו פוגשים, אולי גם ויקה, בסבירות גבוהה ייפצעו או ייהרגו בשבועות הקרובים.
הרוסים הציבו יעד סמלי ללחימה בבאחמוט: לכבוש את העיר עד 1 בינואר. ממדי ההרס של דצמבר ממחישים עד כמה הסכנה לעיר כבדה: כ-90 אחוז מהמבנים בעיר נהרסו בהפצצות, ולדברי מושל מחוז דונייצק פאבל קירילנקו אין איך לספק ל־12 אלף התושבים שנותרו בעיר שירותים מינימליים. עם זאת, בצד האוקראיני אומרים שהעיר מבוצרת ושהעמדות מוגנות.
בדרכנו חזרה מ"נקודת אי-שבירה 2" חלף על פנינו רכב ולרגע אנחנו חושבים שאנחנו הוזים. "ראית את זה?" אנחנו שואלים אחד את השני, "יכול להיות שזה היה רכב מקושט לחתונה ובתוכו סנטה קלאוס?"
התעלומה נפתרה מהר ונשמנו לרווחה. המכונית המדוברת עשתה כמה סיבובים, ובסוף פגשה אותנו ליד המקלט שבו מקבלים המתנדבים של פרידה מטופלים. הקישוטים, כמו סנטה קלאוס, הם לכבוד חג המולד. ואת הכוכב עצמו מגלם ניקיטה, סמל בבריגדה העשירית. עם גלימה כחולה ארוכה וזקן לבן וצח כשלג. למרות המלחמה הקשה מסביב, הוא עולץ, שמח וקופץ, ולא נותן לאיש להתחמק ממנו ומשלל המתנות שהרכב הצבאי פורק בכמויות גדולות. "זה דווקא כן התפקיד שלנו", הוא עונה לשאלות הטורדניות שלנו. "זה שטח צבאי סגור, אף אחד זולתנו לא יכול ולא רוצה להגיע לכאן כבר חודשים, אז מי יכול להיות סנטה קלאוס שיעניק לאנשים כאן כמה דקות של אושר?"
והחיילים הם באמת האנשים היחידים שהאומללים האלה, שנותרו מאחור, רואים מאז אוגוסט. זה כמובן עד שהם פגשו את המתנדבים של פרידה, והציוד של IsraAID.
"המשימה שלנו בפרידה היא להגיע לכל המקומות שזה אך שוחררו מהרוסים, כדי לטפל בכל האזרחים שנשארו מאחור", אומר מארק נביאז׳סקי, אחד משני המייסדים של העמותה הישראלית-אוקראינית. "חלק מהאנשים שבהם אנחנו מטפלים היו עשרה חודשים תחת כיבוש רוסי והפגזות ומחסור ומתח בלתי פוסק, ואוכלוסיות כאלה זקוקות לרופאים גם בזמן שלום, שלא לדבר על תלאות המלחמה. חלק מהם לא זכו לטיפול רפואי ממש מהתחלה, כמעט שנה בלי שראו רופא".
והיום זה הביקור ראשון של פרידה בבאחמוט, שהוא הביקור הראשון בעיר של איזשהו צוות רפואי אזרחי, מכל מקום, מאז אוגוסט.
דרך התערוכה של סיקור המלחמה ומפעל איסוף הכספים למען אוקראינה, פרי הפקה של “ידיעות אחרונות”, ynet ומרכז פרס לשלום ולחדשנות, נוצר הקשר בין IsraAID, ארגון ההצלה הישראלי אליו הועברו הכספים, לבין פרידה, כך שגם האחרונה תוכל לרכוש בכספים הללו תרופות מצילות חיים שהועברו לקווי הלחימה ונרשמו וניתנו בידי הרופאים לעשרות אלפי הנזקקים. פרידה ו-IsraAid, ביחד ולחוד, היו מהבולטים שבארגוני הסיוע שפעלו באוקראינה ובקרב הפליטים האוקראינים במדינות שסביב לה.
פרידה מסונכרנת עם בתי החולים ועם העיריות. בבאחמוט הודיעו כבר לפני שבוע שסוף-סוף יגיעו רופאים, ותנועה ערה של פציינטים ניכרת בכניסה למקלט העצוב והמוזנח. בתוך המקלט נמצאים המתנדבים, שמגיעים מכל רחבי העולם. ג'ו, למשל, שוטר לשעבר מברוקלין, בודק את האק”ג של אחד מתושבי העיר. ד"ר בוגדן, שבימים כתיקונם מנהל מחלקת לב בבית חולים בקייב, מתרוצץ בין המטופלים. על פניו של דניאל, מתנדב מדנמרק, ניכרת צלקת משמעותית. עדות לפציעה לפני כמה חודשים. "היינו בתעלות ליד באחמוט", הוא משחזר, "ופתאום הבחנו במל"ט שמתצפת עלינו. במקום לקפוץ פנימה, נכנסו למכונית והתחלנו לברוח. הפצצה פגעה ברכב תוך כדי הנסיעה, וחלק מהשמשה של החלון נעקר ממקומו, הוריד לזה שלידי את האף ונתקע לי בראש". למול הסכנה הברורה שאורבת להם, בטח מול פציעת ראש, עולה השאלה, למה בעצם? למה הם מסתכנים במלחמה שאינה המלחמה שלהם? עבור רומן, מארק, דניאל, ג'ו ואחרים, התשובה ברורה. "אי-אפשר פשוט לשבת בכורסה הנוחה בבית ולהגיד, 'איזה עולם אכזר'", אומר דניאל.
בערב כולנו יחד מדליקים נר שני של חנוכה בכנסייה שבה הצוות לן, בנוכחות הכומר ובני משפחתו. מארק ורומן מסבירים לכולם את משמעות החג. ההקבלה כמעט ברורה מאליה.
כמו השעון של הקורבן לרצח המסתורי בסיפורים של אגתה כריסטי, כך עמד הזמן מלכת בבית עובדי הרכבת למדע וטכנולוגיה בלימן – היכל עירוני עממי שהוקם בשנות ה-20 בידי מערך הרכבות הסובייטי, שראה לעצמו חובה לדאוג גם לתרבות לאורכה ולרוחבה של האימפריה, וסיפק מאז במה ואכסניה מפנקת ועצומה לפגישות, ליצירה ולחזרות של אמנים מקומיים מפורסמים, למורים למוזיקה, תיאטרון ומחול, ללהקות זמר עממיות, לתערוכות אמנות פלסטית. והכל נעצר כשכוחות רוסיים שעטו לכבוש את לימן, ב-30 באפריל, בארבע לפנות בוקר, הפציצו בעוצמה את המקום, העלו אותו באש והחריבו אותו. רק בזכות התרעה חמה מהמודיעין האמריקאי, ידעו גורמי הצבא האוקראיני המקומיים להגיע למקום בבהילות ולחלץ ממנו 20 קשישים שהסתתרו במרתף שלו.
לימן עברה כמה פעמים במלחמה הזו מצד לצד. סמיכותה לקווי הלחימה מותירות אותה שטח צבאי סגור, המאפשר רק לאנשי מערכת הביטחון האוקראינית ולתושבים המקומיים שנותרו שם, או שהחליטו לחזור עם שחרור המקום, להיכנס ולחיות שם.
ממדי ההרס בעיר הזו הם קשים לתיאור, ובעיקר מרתיחי דם. לא מדובר עוד בפגיעה קשה בעיר לוויין קטנה של קייב, עניין מפלצתי לכשעצמו, אלא בהחרבה שיטתית של אזורים שלמים, בית אחרי חווה, בניין דירות אחרי בניין משרדים, מתקני ממשלה ומבני שוק ועסקים. גמאנו בשבועיים מרחק של כ־4,500 קילומטר, חלק גדול מהם לאורך החזית ממש, או לאורך מה שהיה חזית עד לא מזמן. מחלון המכונית נגלו אלינו פניה של ארץ שהייתה מרהיבה והפכה מצולקת ועשנה. ראינו, בלי שמץ של הגזמה, מאות בניינים חרבים, אם לא למעלה מכך.
האוקראינים הפתיעו את עצמם ואת העולם והחזירו מלחמה שערה, שוק על ירך, לקלגסים הפולשים, הוכיחו יכולת, נחישות, ולא מעט ערמומיות, וגם הראו לעולם כי הצבא השני בגודלו בתבל הוא בחלקו הגדול פסאדה לריקבון, לשחיתות ולאין-אונות. "פוטין, אנחנו נזיין אותך", נאמר בחלק משלטי הדרכים וליד תמונות של העריץ במחסומי הצבא. אבל הארץ ותושביה שילמו, משלמים ובעיקר ישלמו מחיר שלא ניתן לתפוס ולהכיל.
קשים ומקוממים במיוחד הדברים בכל הנוגע למכונת ההשמדה שהפעילו הרוסים נגד כל מה שקשור בסמלי ומבני תרבות, היסטוריה, אמנות ודת באוקראינה - תקיפה מכוונת, זדונית, שטנית של ערש התרבות והיצירה במדינה הזו.
ביום שני שעבר בצהריים, שוטטנו במקום הזה, הפתוח לכל נפש, ככל שהנפש הזו תרצה ותצליח בכלל להיכנס לעיר. במקום קולות להקת הזמר המקומית, משהו שממש מזכיר את הגבעטרון, נשמעו קולותיה של להקה אחרת - להקת כלבים נודדים, שהפכו מכלבי בית השייכים למשפחה זו או אחרת, לאסופה של כלבי פרא, כלבי אשמורת מזי רעב שרצים מצד לצד בחיפוש מזון.
בחדרים קפא הרגע שבו עזבו את המקום בחופזה: כאן אמצע שיעור פסנתר ותווים של שופן עדיין על הכן, וממש אפשר לדמיין את התלמיד השקדן שישב כאן, והמורה עם המנטליות הסובייטית מרביצה בו תורה, ואולי לא רק תורה, אם הוא לא מבצע נכון. ושם, מחסן תלבושות ששלפו ממנו כמה גלימות וכובעי סומבררו, ומחזה כלשהו שייתכן שהיו באמצע קריאתו. ובאולם שלישי - פרטיטורה לתזמורת שעצרה באמצע החזרות.
רק חלק מקירותיו, רצפותיו והתקרות של המרכז נותרו על תילם, ועדיין הגודל והממדים הותירו אותנו בהתפעלות עמוקה מהארכיטקטורה הסובייטית שהרימה כאלה מונומנטים. רק דבר אחד לא הצלחנו לפענח - בקומה השנייה נפערו חורים גדולים, והם הובילו לבניין ענק צמוד, זהה בקווי המתאר החיצוניים שלו, שקרס לחלוטין ומסילות פלדה ענקיות, שרופות לגמרי ומעוקמות מובילות מצד אחד שלו לצד השני. רק אחר כך, בחיפוש מדוקדק ברשת הבנו מה ראינו - זה היה אולם ההופעות העצום והמפואר, 850 מקומות בארבעה מפלסים, ששם נערכו המופעים החשובים, בית העם המרכזי של לימן.
אחרי בית התרבות החרב גילינו את בית החולים שספג הפצצה, וצמוד אליו בית החולים ליולדות, מקום ידוע ומוכר שאף סומן גם בחזית וגם בגג כבית חולים עם תחילת הלחימה. החיילים שאיתנו לא מאפשרים להיכנס פנימה מפחד נפלים שלא התפוצצו.
תוך כדי נסיעה ברחובות הבחנו בהתקהלות. הצבא, כך מתברר, הגיע לנקודת מפגש מוסכמת והביא למעטים שנותרו בלימן או חזרו אליה אוכל חם ולחם ובשר בסירים גדולים. עצם העובדה שהצבא מסייע לאוכלוסייה במשבר, כלואה בשטח צבאי סגור, תוך כדי לחימה קרובה שנשמעת היטב באוזן ולעיתים נקלטת בעין, בזמן שהוא לוחם פה ממש ליד, אינה חדשה במלחמה הזו. אבל בתור הזה לחלוקת מזון, כנראה בגלל החורף הקשה, אספקת החשמל שכמעט אינה קיימת ושיבוש נתיבי האספקה, הייתה התנפלות על האוכל. אנשים מורעבים ממש, שהסתערו על כל ארגז שנפתח וייתכן שאם לא היו חיילים באזור היו נלחמים זה בזה. מבטם הקהה, כמו זה שראינו בנקודת האל-שבירה בבאחמוט, מעלה מחשבה האם במקום זו הם הגיעו לנקודת האל-חזור.
יש מראות שייקח הרבה זמן לפרוק.
בקצה המסדרון של קומת הכניסה ישב חייל, שנדמה מרחוק כאילו רוכן מעל מה שנראה כמו סיר כלשהו כשהוא מביט בעניין בנעשה בתוכו. מרחוק היה נראה שהוא בדיוק חפף ראש ושיערו נוטף מים. זהו מסדרון אפרורי ואפלולי, מפאת אור הגנרטורים הקלוש, תוצאת ההפצצות הרוסיות על רשת החשמל של אוקראינה.
רק כשהתקרבתי ממש והעיניים התרגלו מעט לתאורה הדלוחה, הבנתי מה באמת ראיתי. הכלי היה סתם דלי, והוא היה מלא בפדים שהיו פעם לבנים, זה כמובן לפני שהפכו אדומים וספוגים, והחייל יושב שם לבדו, מרכין ראש מעל הדלי ואינו נוטף מים אלא מגיר כמויות של דם מפצע או פצעים בראשו. עוד ועוד פצועים מגיעים, ואף אחד לא בא לטפל בו.
קרמאטורסק היא העיר הכי קרובה לבאחמוט שלא נמצאת בטווח הארטילריה הרוסית, זו שמתחילת הפלישה לא מבחינה בין מעוז צבאי, לבית ספר, למרכז תרבות ולבית חולים, ולעיתים, כפי שהתברר לאוקראינים תמימים, דווקא מעדיפה את בתי החולים.
בית חולים 3 בעיר סופח לצבא, הפך למרכז הרפואי הקדמי של הבריגדה הלוחמת, ולמעשה למערך טראומה ענקי שאמור לתת שירות לזרם הבלתי פוסק של פצועים מהחזית.
זהו ללא ספק אחד המקומות העצובים ביותר שהיינו בו. פינוי הפצועים והבאתם לבית החולים נעשה בשקט ובסדר מופתי. אין על הרמפה צעקות, או מהומה, או הבעת רגשות, אלא עבודה חרישית וממוקדת. ואלה רק מדגישים את עוצמת האסון - פצועים מדממים, פצועים גוססים, פצועים שכבר קטעו להם איבר כזה או אחר להציל את חייהם בשדה הקרב, פצועים עטופים בנייר מתכת כתום-זהב כדי לחמם אותם, אבל אין שמיכות והם מושארים לפעמים במסדרון שהוא רק במידה מסויימת חם יותר מהכפור שבחוץ. הצוותים נאבקים על החיים של מי שאפשר, נאלצים לערוך סדר עדיפויות הנובע ממצוקת כוח האדם, בין מי שסביר להניח שניתן להציל למי שבתנאים האלה כבר נחשב לאבוד.
על אנטון, חייל בבריגדה, הם נלחמו. רסיס ריסק את עינו השמאלית והעור והבשר שמסביב מכסים על מה שהייתה פעם עין חיה ורואה. תחבושות מכסות חלקים אחרים של ראשו וצווארו שספגו רסיסים. אחרי כמה שעות אנטון הוכרז כמקרה קל, וקיבל באנחת מחאה הוראה לנסוע לבית חולים עורפי, מרחק גדול משם.
טורסקה הוא כפר קטן שנקלע לשטח ההשמדה הרוסי ולחילופי האש בין הצבאות. גם זה כפר רפאים, שדלתות קרועות חלקית מהצירים שלהם, מנפנפות ברוח, חורקות לכאן ולכאן. אנחנו נוסעים עם קבוצת חיילים ועם בוגדן, עוד בוגדן, קצין מודיעין יהודי מהחטיבה המקומית שמלווה אותנו.
החיילים עוצרים ליד ביתה של אישה קשישה. היא גרה פה לבד, מסביר בוגדן, אין לה אף אחד, ואין לה גם כוונה לזוז מכאן. אין כאן שירותים עירוניים, לא מי שיספק אותם ולא מנגנון שיאפשר אותם, אז הצבא לקח על עצמו. היא לא רוצה להצטלם, גם לא להזדהות. אבל ניכר שהיא חיכתה לחיילים, ושמחה מאוד, לחצה את ידם בחום ונראה כי רצתה גם לחבק אותם אבל היססה, כשהם הקישו על דלתה והביאו לה כיכרות לחם ומצרכים נוספים.
כמה עשרות מטרים משם, התרחשו לא מזמן קרבות קשים. הזירה משובצת כלי רכב, משוריינים, רכבים פרטיים, חלקי גופות, בגדים, שרשראות, הכל בערבוביה ענקית ודוחה. מכונית אזרחית מנוקבת כדורים ומרוסקת עם סימני דם ליד ההגה. הרוסים דאגו לא רק לרצוח את מי שהיה שם, אלא גם לקשקש Z באותיות קידוש לבנה על המנוע שלה ועל רכבים נוספים אחרים שהכניעו, הגיבורים. בחלק מהמקומות הספיקו כבר כוחות אוקראיניים לקשקש על הקשקוש בלבן, כדי למחוק את סימן ההיכר של הכובש. במקומות אחרים ניכר כי האוקראינים משתדלים שלא יישאר מהרוסים כלום, לא גופות אדם, לא פגרים של כלי רכב, לא שלטים, לא גרפיטי - לפנות את השאריות כמה שיותר מהר. טורסקה היא זירת לחימה ולכן הכל נשאר כמות שהוא, הופך את הניסיון לדמיין מה קרה כאן, לקל למדי.
ובכל זאת, קשה לדמיין מה עלה בראשו של המפקד הרוסי שנתן הוראה לירות צרורות ארוכים ממקלעים כבדים על אוטובוס צהוב של תלמידים, שנותר מעוקם, מפויח, נקוב צמיגים ומחורר באמצע הצומת?
טארני היא עוד עיירה שאיש מחוץ למחוז דונייצק לא שמע עליה מעולם והפכה בעל כורחה לקרקע עליה מעוצבת ההיסטוריה. היא כיום קו החזית בין צבאות אוקראינה ורוסיה, מצח אל מצח, גחון מול גחון, תעלות מול בונקרים, ואינספור כלי רכב, רובם משוריינים שנוסעים הלוך ושוב.
לאורך קו החזית, שבו שני הצדדים ממטירים האחד על השני אש ללא הפסקה, גילינו צבא אוקראיני מאורגן טוב יותר, מסודר יותר וחד יותר מאשר בתחילת המלחמה. בוודאי מצויד יותר. את חדרי הקשר המיושנים שפגשנו באירפין ובבוצ'ה באפריל - עשרות מכשירים עם חוטים סלולים לכל כיוון ושקעים ותקעים ותקווה כי מדובר אכן במשהו עם הצפנה כלשהי, יש היום לאוקראינים, גם בתנאים של אפס אינטרנט, מערכות פיקוד ושליטה מבוססות תקשורת מוצפנת ומערכות מתקדמות. הקמ"ן בוגדן מציג לנו בגאווה צג מפורט, אונליין, עליו מובאת תמונת מודיעין המתעדכנת בזמן אמת על כוחות שני הצדדים והמיקום להם.
שעות לאחר מכן נודע לנו כי בוגדן אושפז, כשהוא סובל מנזקים בראש ובאוזניים כתוצאה מההפצצות הקשות שפגעו באזורים שבהם היינו.
קבוצת חיילים מתחילה בפינוי הריסות בית ספר שהושמד בהפצצה. אנחנו עומדים איתם על מה שהיה גג בית הספר. החיילים ממש לא היו חייבים להעביד את עצמם עבודה פיזית קשה. אבל יותר משיש במעשה הזה תועלת מעשית, יש בו סמליות לקשר שבין הצבא לאזרחים, להיותו של צבא אוקראינה, כמו צה"ל, צבא העם.
אם יש משהו שמחבר את שני המסעות שלנו באוקראינה הוא חוסר הפקפוק, חוסר החרטה, לצד הביטחון בניצחון שבוא יבוא, וגם אם לא - שאין דרך אחרת. דיברנו עם אלפי אוקראינים, עניים, פליטים, פצועים, נכים, קטועי גפיים ומוחלשי נפש אחרי טראומת הקרב, כאלה שנותרו ללא קורת גג וכאלה שנותרו ללא משפחה ולעיתים אפילו בלי קבר לבכות עליו. שמענו וראינו סיפורים נוראיים ולא מעט בכי ועצב וסבל.
דבר אחד לא פגשנו ולו פעם אחת, לא במרץ ולא באפריל, וגם לא בשבועות האחרונים, למרות המחיר העצום הנוסף שהמדינה הזו שילמה מאז - לא היה ולו אחת או אחד שאמר שהיה צריך להגיע עם פוטין, להסדר, שהיו חייבים לתת לו את מה שדרש העיקר לא להגיע לעימות, שצריך להפסיק הכל מיד ולחתום על הפסקת אש בכל תנאי, שזה פשוט לא היה שווה את זה. שמענו רק מילים של נחישות ועוצמה שהסתיימו תמיד בשתי מילים: "סלאבה אוקראינה".
