כמורה להיסטוריה לעיתים שואלים אותי, ולעיתים קרובות יותר אני מספר גם בלי שישאלו, מהן התקופות האהובות עליי בהיסטוריה. התשובה היא שאני שבוי בקסמן של התקופות הרדיקליות: המהפכות, המרידות, העימותים הגדולים, הכוחות הקיצוניים, הרעיונות החדשים והמסעירים, חורבנם של סדרים הישנים ועליית חדשים. תקופות של מאבק ונכונות לקורבן שובות את הדמיון. אלו הזמנים שבהם, כפי שכתב אלתרמן בעיצומה של תקופה כזו, הוויכוח "הומה במוח" ו"מרתיח דם".
אני לא חושב שקיצוניות היא פסולה כשלעצמה. כל התפתחות היסטורית חשובה הייתה בראשיתה השקפה של קיצוניים - ההומניזם, הדמוקרטיה, שחרור העבדים, הציונות, הפמיניזם ועוד. לעתים הרדיקליות מהווה קפיצת דרך בהיסטוריה ולעיתים דרך הפשרה היא הנצחתו של העוול. התלמידים שלי יודעים שהעמודים האהובים עלי בספרי ההיסטוריה הם אלו שבהם יוצאים בני המעמדות הנמוכים נגד האצילים והמלכים ועושים בהם שפטים.
יש שעות שבהן רדיקליות היא הכרחית, אך זו איננה השעה הזו. צו השעה בישראל בשנת 2022 הוא מתינות ופשרה. והאחריות לכך איננה חלה רק על המנהיגים – היא חלה גם עלינו. הבחירות הקרובות מהוות פעם החמישית מ-2019 שבה האחריות לייצוב השלטון מועברת מהעם לכנסת ובחזרה. אכן, נבחרי העם לא הצליחו לייצב את השלטון, אך גם הבוחרים לא הצליחו לעשות זאת.
ביום שאחרי בחירות, מחנכים ומורים מתייצבים בכיתות ומציגים לתלמידים את התוצאות ואת משמעותן – מי ניצח, מה צפוי להיות הרכב הקואליציה ומי יהיה ראש הממשלה. בארבע הפעמים האחרונות עמדנו בכיתה ואמרנו "אין לנו מושג – העם לא החליט". גדל כאן דור שלומד שהכרעת העם הנפוצה היא לא להכריע. זה תהליך מסוכן ביותר שמערער את יסודות המשטר הדמוקרטי.
זו איננה תופעה ייחודית לישראל אלא חלק מתהליך עולמי. הבחירות האחרונות בארה"ב, בצרפת ובמקומות אחרים העלו את עוצמתם של כוחות קיצוניים מימין ומשמאל עד כדי משבר שלטוני. לכן מוטב שנלמד מניסיוננו ומניסיונם של עמים אחרים ונשנה ולו במעט את האופן שבו נהגנו בארבע מערכות הבחירות האחרונות כדי להשיג תוצאה שונה: ממשלה שתייצג רוב בעם, תישאר יציבה לאורך 4-3 שנים, תקדם מדיניות ותתמודד עם האתגרים העצומים שניצבים תמיד לפתחה של ישראל.
שתי הממשלות האחרונות - ממשלת גנץ-נתניהו וממשלת בנט-לפיד - היו ניסיונות ליצור קואליציות של פשרה, כאלה שהדבר היחידי שהן היו טובות ממנו היו האלטרנטיבות. הן נשענו על ההכרה בהכרח להתפשר ובנכונות להושיט יד לחלקים אחרים בעם. בסופו של דבר הצליחו כוחות הפירוד לגבור על הנכונים לפשרה, אבל זה לא אומר שהרעיון נכשל. הפעם המתונים צריכים להקצין את מתינותם ולהעצים את פשרנותם.
מתינות איננה ההיפך מאומץ. בישראל 2022 היא דווקא הביטוי המובהק לו. בזירה הנוכחית, שבה השוליים כה קיצוניים ואלימים, אין דבר בטוח יותר מלחסות בצילם. דווקא מי שנכון לפשרה עם הצד האחר מסתכן באובדן תמיכה, בהוקעה ציבורית, בהרס חיי משפחתו ואף בסיכון פיזי. האמיצים באמת הם אלו שהיו נכונים לשלם מחיר אישי ופוליטי כדי למצות את הסיכוי לשותפות ולפיוס.
כישלונם של נבחרי הציבור לשאת באחריות ולקיים את ממשלות הפשרה לתקופה משמעותית מחזיר שוב את האחריות לציבור. הפעם עלינו לעמוד במשימה שהדמוקרטיה מטילה עלינו. השמאלני צריך לקחת צעד אחד לשמאל המתון, הימני לימין המתון, כך גם הדתי וכך הערבי. צריך לדחות את מקסם השווא ואת הפתרונות המוחלטים והחד-משמעיים של הרדיקלים. זהו זמנם של המתונים, האחראים, האפרוריים והשקולים, אלה שיודעים להתפשר ונכונים - ואף מעדיפים - לשתף פעולה עם יריבים פוליטיים. הם אלה שאף אחד לא נרשם לחוג להיסטוריה כדי ללמוד עליהם, אבל השעה ההיסטורית הזו היא השעה שלהם.
טל טבשילא מדובר רק ביום הבחירות הכלליות, מדובר גם בבחירות המקדימות. בארבע מפלגות לפחות יתקיימו פריימריז ובאחרות קיימים מנגנונים אחרים לקביעת הרשימות. כל מי שיש לו מעמד כלשהו בתהליך חייב להכיר באחריותו - מחבר המפלגה, דרך חבר הוועידה ועד למנהיגים. שיקול המתינות צריך להיות ראשון במעלה בבחירת המועמדים, עם עדיפות לשקולים והפרגמטיים, אלה שמעדיפים שגרה שלטונית אפורה על עצרת בחירות סוערת.
אם נאמץ את צו המתינות, אולי שוב נזכה לממשלה רגילה שאף אחד לא ממש אוהב. כזאת שלפעמים תפתיע לטובה ולרוב תאכזב. שוב נשאל את עצמנו איך ההוא נהיה שר ואיך היא בכלל בכנסת. ממשלה שבה הבטחות הבחירות יישכחו ושהכרעות יתקיימו בהתאם לסחר-מכר פוליטי ולנסיבות המשתנות. בקיצור, ממשלה קואליציונית רגילה שנהיה תקועים איתה כמה שנים, עד הבחירות הבאות. בנסיבות הקיימות - גם זה משהו.
- טל טבשי הוא מורה להיסטוריה ובעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
