פעמים רבות מאשימים אנשי תקשורת בחריצת דינם של חשודים בפרשות מין עוד לפני שמערכות אכיפת החוק עושה זאת, ולעיתים גם לאחר שהתיק נסגר משום שלא עמד ברף הפלילי הנדרש. החשיפה אתמול (רביעי) של העיתונאי אלמוג בוקר מחדשות 13, בנוגע להתכתבויות בין הכדורגלנים עומר אצילי ודור מיכה סביב הפרשה שבמסגרתה קיימו יחסי מין עם נערות בנות פחות מ-16 - שנתיים אחרי הפרשה ושנה אחרי סגירת התיק מ"חוסר אשמה" - מאפשרת דיון אמיתי ביחס בין הרף הפלילי לבין הרף הציבורי.
על פי סדר הדין הפלילי, מתחת לגיל 16 אין תוקף להסכמה של קטין או קטינה ליחסי מין עם בגיר. גם אם הייתה כזאת, מדובר בבעילה אסורה. בין גיל 16 ל-18 המצב שונה, ואם קטינה או קטין הסכימו לקיים יחסים עם בגיר, אין כאן עבירה של בעילה אסורה. כלומר, מיכה ואצילי נוקו באופן פורמלי מהחשד מאחר שמבחינתם (מאחר שהבנות שיקרו לגבי גילן) מדובר היה בבנות 17.
חוקרי המשטרה והפרקליטות השתכנעו בזמנו שהכדורגלנים לא ידעו את גילן האמיתי של הנערות והסכמתן התפרשה כהסכמה מדעת. אבל במסרונים שנחשפו אמש התברר שהם עצמם כינו אותן "ילדות", ומיכה אף פסק בידענות: "אפשר הכל, ילדות עושות סמים בגובה של שנינו". אצילי התייחס לסוגיית ההסכמה כשכתב: "אני מפחד פתאום יאכלו סיבוב". כלומר, הוא הבין שהסכמה של קטינה אינה מגובשת ולא אחראית.
ראשית יש להתייחס לטענת הסניגורים של הכדורגלנים שלפיה מדובר בפייק ניוז ושהמשטרה שסרקה את הניידים של השניים לא מצאה התכתבויות כאלה. אני מתקשה להאמין שגוף שידור עיתונאי ותיק לא בדק היטב את מהימנות המסרונים. מובן שאם הם מפוברקים יש מקום לתביעה נגד חדשות 13, אלא שעד כה לא הושמע איום כזה. לכן נעסוק בעצם העניין: הפער בין הפלילי לציבורי.
אז כן, התיק הפלילי נסגר. אצילי ומיכה שילמו מחיר זמני שכלל תהודה ציבורית והרחקה ממכבי ת"א, אבל מצאו את עצמם די מהר שוב משחקים כדורגל בליגת העל, ואצילי גם בנבחרת ישראל. אלא שחשיפת המסרונים המחישה עד כמה מחוררת המסננת של הרף הפלילי: כשרואים את המילים הכתובות, את השיח המבזה והמזלזל ואת ההבנה שהמעשה מפוקפק, קשה להתייחס רק לרף הפלילי. למעשה, אסור להתייחס רק לרף הפלילי.
גורמי אכיפת החוק יודעים מראש שיתקשו להעמיד לדין ולהרשיע במקרים כאלה. על אף הצחנה שעולה מהמעשים, הם נאלצים להרים ידיים ולסגור את התיק. אני משוכנעת שאין חוקר או חוקרת במשטרה ששוחחו עם אצילי ומיכה שלא רצו לבלוע גלולה נגד בחילה מול ההתנהלות של השניים, ובכל זאת לא היו יכולים לעשות דבר.
אז מה עושים? מצופה מההתאחדות לכדורגל, מהקבוצות השונות, מהאוהדים ומהתקשורת לעשות את שלהם. במקום שבו ידי המשטרה כבולות, הציבור יכול להגיב, כלומר "לשפוט", "להרשיע" ו"להעניש" את החוטאים. איך עושים את זה? היממה האחרונה היא התחלה טובה: ביקורת ציבורית, פוסטים ברשתות החברתיות, טורים בעיתונות. בהמשך תיתכן מחאה נגד שני הכדורגלנים, נגד הקבוצות שבחרו להעסיק אותם ונגד בעליהן – יעקב שחר ואלונה ברקת.
שרון כידוןאחרי שנים שבהן סופגת התקשורת - ובייחוד עיתונאיות ופעילות חברתיות – ביקורת על היותן "החוקר, השופט והתליין", המקרה של אצילי ומיכה הוא תשובה מדויקת לשאלה למה אנחנו ממשיכות לדון בהתנהלות של אדם שהחקירה הפלילית נגדו נסגרה. הטריבונל היחידי שקיים הוא הטריבונל הציבורי. כמו במקרה של אייל גולן, גם כאן התשלום הכבד הוא התשלום הלא-פורמלי, הכתם שנשאר.
אי אפשר להישאר אדיש נוכח ההתכתבויות המטונפות שנחשפו. אי אפשר לדבוק רק בחוק היבש. בדיוק כאן המקום לדרוש פעולה של מכבי חיפה והפועל באר שבע, וקל וחומר של ההתאחדות לכדורגל שלא תאפשר לשחקנים כאלה לשחק בנבחרת. הם לא ראויים לייצג אותנו. ובעיקר, הגיע הזמן להבין את החשיבות של המשפט הציבורי, כי כשלמערכות אכיפת החוק אין כלים להתמודד, הציבור הופך לגורם ההתרעה היחיד מול הפוגעים הבאים.
- שרון כידון היא עיתונאית ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
