בחודשים הראשונים לאחר חטיפתו של שלמה מנצור (86), בתו מושית בחרה לא לספר על כך לילדיה, אורי (9) ורוני (7). "קיוויתי שכשאספר להם מה קרה – הוא כבר יהיה איתנו", היא מסבירה, "לא האמנתי שנגיע למצב הזה". אולם אז הגיע יום הולדתה של רוני, והיא נפגעה מאוד מזה שסבא לא הגיע לחגוג איתה. "איזה חוצפן הוא", אמרה הילדה.
משפחות חטופים מציינות בכנסת את יום ההולדת של שלמה מנצור ושל דורון שטיינברכר
(צילום: מטה משפחות החטופים)
כשאורי הלך לבית הספר וראה את תמונות החטופים על שלט הקורא להשיבם, סיפרה לו מושית שסבא מצולם כנציג תושבי עוטף עזה, והוא התרגש והתמלא גאווה. אבל אז הילדים כבר חזרו למסגרות והשאלות החלו לצוץ. מושית נאלצה לספר להם "שהיו אנשים שלא התנהגו יפה ולקחו אנשים אחרים. כתבתי את כל השאלות שהם העלו והבטחתי שכשסבא יחזור – הם יוכלו לשאול אותו הכול".
היא מספרת: "אבל כל התהיות מעסיקות אותם עד היום, ועדיין אין לי אף תשובה. מאוחר יותר הם גילו שגם הרביצו לו. כל פעם נגלה להם חלק נוסף של הסיפור. הם לוקחים איתם את החששות והפחדים. לא חסרים לנו לילות עם צעקות מתוך שינה. בפורים הם בחרו להתחפש ללוחמים, עם רובים ומסכות. הם מציירים, שרים ומשחקים את הפחדים שלהם - הם חיים את זה. סבא ממש חסר להם כאדם וכסימן של חזרה לשפיות שנלקחה מהם. אין לי דרך להרגיע אותם – כי גם אין לי איך להרגיע את עצמי. הראש כל הזמן עסוק, אין סגירה של הסיפור".
על שלמה
מנצור הוא החטוף המבוגר ביותר המוחזק ברצועה, היחידי בשבי מקיבוץ כיסופים. אחרי ששרד את פרעות הפרהוד, הוא עלה ארצה מעיראק בשנת 1951 עם משפחתו. בגיל 16 היה ממקימי כיסופים. הוא אב לחמישה ילדים וסבא ל-12 נכדים. ב-17 במרץ ציין את יום הולדתו ה-86 בשבי ומוקדם יותר באותו החודש, ב-1 במרץ, אמור היה לחגוג עם מזל, אשתו, 60 שנות נישואים.
7 צפייה בגלריה
הרעיה מזל, הבת מושית והנכדים אורי ורוני. "אין סוף רגעי משבר בכל יום"
(צילום: הרצל יוסף)
"זה בן אדם שרוכב על אופניים ונוהג ברכב, מטפח גינה מושקעת מלאת יצירות, עבד כל חייו בלול ובמפעל משקפיים, למד תכשיטנות ונגרות", מספרת מושית, "מלא מרץ, תמיד בחיוך ובנתינה, הוא איש אשכולות ובעל מוסר עבודה. יודע לתקן ולעשות כל דבר. הוא ממלא אותי בגאווה, הוא עבר שתי שואות, כשהשנייה ביניהן התרחשה במדינה שלו, בבית שלו, המקום שבו אמור היה להרגיש הכי מוגן".
7 באוקטובר
באותה שבת אמורים היו מושית וילדיה לנסוע לבית הוריה, אבל במקום הם התעוררו לצלילי האזעקות שנשמעו במרכז הארץ. "קמנו בבהלה ונכנסו לממ"ד. ברגע של הפוגה הדלקנו את הטלוויזיה וראינו שיש התרעות בלתי פוסקות בכיסופים. התקשרתי לאבא שלי לשאול לשלומם. הוא כבר חיכה שנגיע אבל הבין ישר את המצב, ואמר לי: 'שינו לנו את התוכניות'", מספרת ביתו. "הספקתי לעשות איתו שתי שיחות נוספות. השיחה האחרונה הסתיימה בשעה 7:24, והוא הבטיח לי במהלכה ש'יהיה בסדר'".
7 צפייה בגלריה
שלמה ומזל היו אמורים לציין 60 שנות נישואים. "היום היא יושבת וסורגת בקצב המחשבות והדאגות"
כמה דקות אחר כך, המחבלים פרצו את דלת ביתם של שלמה ומזל. "אמא שלי התחננה על חייה", מספרת מושית, "הם הוציאו את שניהם באלימות מהבית, אזקו את אבי והרביצו לו. אמא שלי ביקשה שיפסיקו ואמרה להם 'הוא מבוגר, הוא לא עשה כלום'". בדרך לרכב שלהם מזל זיהתה הזדמנות לברוח, רצה לביתה של השכנה והסתגרה שם בממ"ד עד החילוץ תחת אש ב-02:00 לפנות בוקר. המחבלים הציתו שריפה כדי לגרום להן לצאת החוצה, אבל באורח פלא היא כבתה. "אבל אנחנו לא יודעים מה קרה לאבא מאז אותו יום. היה לנו ברור שמשהו לא טוב קרה, אבל לא הבנו מה - המוח לא יכול בכלל לתאר דבר. נכנסנו לתוך לילה לבן, ניסינו להבין מאמא מה קרה לאבא. שעות של הלם וחרדה", הוסיפה בדמעות.
על מצבו בשבי
"אנחנו יודעים כלום ושום דבר", אומרת מושית. לאורך כל הימים שבהם מוחזק שלמה בשבי, לא התקבל ממנו אות חיים. גם לא התקבל מידע על אודותיו מצד החטופים ששוחררו. "זו לא היעלמות טבעית, יש פה מחדל עצום. הכעיס אותי שעסקת שחרור החטופים הופסקה בטענה שחמאס לא עמד בהסכם. זה ארגון טרור", היא מדגישה, "אסור היה לעצור את התהליך - צריך היה לקחת כל מה שחמאס הסכים לתת ורק כשהוא עוצר מצידו לעבור לפתרונות אחרים".
רגעי המשבר
"יש אין סוף רגעי משבר בכל יום. השאלות לא עוזבות אותי: איך זה קרה ולמה לא עושים הכול כדי להחזיר את כולם. לאבא יש רמת ערכים כל כך גבוהה, שמבחינתי מייצגת את המדינה – השורשיות, עבודת הכפיים, אהבת המולדת והזולת. ב-7 באקטובר משהו במדינה קרס, וגם הערכים שלה אבדו יחד עם אבא. האמון שלנו במערכת נשבר, הדאגה היא אינסופית, הגעגוע אליו נוכח כל הזמן. כל דבר הוא טריגר – הוא חלק מאיתנו בכל רגע", משתפת מושית בכאב.
"החיבור עם הילדים שלי, הנכדים שלו, מאוד חסר עכשיו. בכל פעם כשהיינו באים לכיסופים הוא היה מקבל אותם בהתרגשות בכניסה לקיבוץ. בונה להם משחקי עץ, עולם ילדים שלם במיוחד בשבילם בגינה. לא נח לרגע, נתן קשב ואהבה אדירה לכולם, בכל הגילים. תמיד כשהגיעו אליו ידעו שיקבל מה שירצו".
מזל, אשתו של שלמה, פונתה למלון בים המלח ומחכה למעבר למגורי הקבע בעומר. "בימים האלו היא יושבת וסורגת בקצב המחשבות והדאגות, מתגעגעת לנוכחות שלו ומייחלת לחזרתו של מי שחלק איתה חיים 60 שנים", מספרת מושית.
רגעי התקווה
"אני יודעת שיש ניסים, אני מחכה לאחד כזה. זו התקווה שלי. במהלך החיים שלי ראיתי ניסים, אז אני מחכה לנס הפרטי שלי".
את המפגש עם נכדיו של מנצור אנחנו מסיימים בגלידה, הקינוח המועדף על סבא. "אהבנו לנסוע איתו על הקלנועית, או ללכת לבריכה, והכי אהבנו לאכול יחד גלידה", מספרים אורי ורוני. "זה הפך להיות כמו מסורת במפגשים המשפחתיים, מן טקס קבוע שבו הגלידה נשלפת מהמקפיא בבית או שהולכים לבחור אותה בכלבו של הקיבוץ, הוסיפה מושית. "סבא קיבל סטירה מהמחבלים, את יודעת? חלמתי שהוא חוזר הביתה ואני מחבק אותו, אבל אז התעוררתי", אורי נזכר. "סבא הו סבא חבק אותי, ולעולם לא ניפרד", שרה רוני.
