מאמצי הממשלה להביא לסיומו של עידן בנימין נתניהו הגיעו בסוף השבוע שעבר לקליימקס. בסדרת ראיונות שנתן ראש הממשלה נפתלי בנט לכלי התקשורת הוא דיווח על הקמת "מחנה לאומי חדש". מי שנבחר לראשות הבית היהודי עם הסלוגן "משהו חדש מתחיל", ושנים לאחר מכן נטש כדי להקים את "הימין החדש" שהפך אחר לימינה, מתיימר כעת להוביל את כל המחנה.
באחד הראיונות הסביר בנט: "מוקם פה מחנה לאומי חדש שאינו מושתת על איש, אלא על דרך. כראש ממשלה אני מוביל את המחנה הזה. זה מחנה שלא מושתת על שלילת האחר, אלא על עשייה". הדברים נשמעים יפים, כמעט נוגעים ללב, אבל כשמביטים בקו המחבר של התמנון הקואליציוני שבראשו הוא עומד מגלים שהמחנה אולי לא שולל את האחר, אבל הוא בהחלט שולל את נתניהו.
בזו אחר זו מונחות על שולחנות הכנסת והממשלה הצעות שכל תכליתן היא להגביל את האפשרות שנתניהו ישוב ללשכת ראש הממשלה. ועדת חקירה לצוללות? אושרה. חוק הגבלת כהונה לשמונה שנים? קדימה. חוק להסרת תכנים בפייסבוק? בקנה. והנה כעת הונחה גם הצעה להכפלת הקלון על נבחרי ציבור משבע שנים ל-14. ייתכן שלנתניהו גנים משובחים במיוחד, הרי אביו חי עד גיל 102, אבל להרחקה בת 14 שנים באמצע שנות ה-70 לחייו בוודאי יהיה אפקט מצנן על שאיפותיו הפוליטיות.
המחנה הלאומי שורשי ובעל מסורת ארוכת שנים. יכול להיות שבנט עומד בראש מחנה רק-לא-ביבי, יכול להיות שקם מחנה פוליטי חדש, אבל זה בהחלט לא המחנה הלאומי
בנט כאמור אוהב חידושים, אבל לעיתים מוטב להביט אל העבר כדי להבין כיצד הגיעו הדברים להיות כפי שהם. המחנה הלאומי אמנם מתבצר בשנים האחרונות סביב נתניהו, אבל הוא התבסס במשך שנים על מנהיגים קודמים – זאב ז'בוטינסקי, שייסד את ההסתדרות הציונית החדשה, את תנועת בית"ר ואת אצ"ל. יורשו ומפקד הארגון, מנחם בגין, עמד בראש מפלגת חירות והוביל את המאבק למען ארץ ישראל השלמה, אך בתפיסת עולמו ובאישיותו המיוחדת רקם את המחנה הלאומי שהובל והונהג בידי הליכוד.
בספר "גבירותיי ורבותיי, מהפך" סקר ד"ר משה פוקסמן-שע"ל את הדרך שבה צירף בגין לחירות את הבורגנים הליברלים, איך חיבר בנימי נפשה של מפלגתו את יוצאי מדינות ערב והאסלאם, כיצד שכנע את החרדים להצטרף לממשלה לראשונה מאז 52' ואיך קשר את הברית עם הציונות הדתית. איזה מחנה לאומי יציג בנט בעתיד? איזה חיבור מיוחד יירשם לזכותו ברבות השנים? זה עם החבר הטוב יאיר לפיד? הברית המרגשת עם גדעון סער? או האמון ההדדי עם אביגדור ליברמן? בראיונות שנתן הוא העניק מעמד מיוחד רק ליו"ר מפלגת רע"מ, וציין שמנסור עבאס הוא המנהיג הערבי הראשון שמכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית.
בזמן שבנט מצהיר, השטח תוסס. בזמן שהממשלה מציבה את הטיפול בפשיעה במגזר הערבי על ראש שמחתה, מדי שבוע פורצות פרעות חדשות בנגב. בנט דיבר עם כלי התקשורת על המאמץ הרב שמשקיעה ממשלתו במאבק בארגוני הפשע, אבל דילג באלגנטיות על המהומות בדרום הארץ. פעם הגורם הוא נטיעות קק"ל סמוך לקרקעות אל-אטרש, פעם מדובר בפינוי עדר כבשים משטח אש צה"לי באזור מחנה צאלים. בינתיים מתפתחת תחושת חוסר ביטחון דומה לזו שחוו תושבים יהודים בערים המעורבות במהלך מבצע שומר חומות ואחריו. השגרה היא רק תעתוע שעלול להתהפך בכל רגע.
הסיבה שבגללה המחנה הלאומי נותר מחויב לנתניהו גם כאשר זה ניצב בפני קשיים משפטיים ופוליטיים רבים דומה לסיבה שבגללה המחנה לא אפשר לבגין לפרוש עד שהכריז כי אינו יכול עוד. המחויבות, בניגוד לדברי בנט, אינה לאיש – אלא לרעיון ולדרך.
ראש הממשלה צודק בכך שהערכים הם אלו שצריכים להכריע לגבי זהות מחליפו של נתניהו, אך שוגה באשליות באשר למיקומו ברצף ההיסטורי הזה. המחנה הלאומי שורשי ובעל מסורת ארוכת שנים. יכול להיות שבנט עומד בראש מחנה הרק-לא-ביבי, יכול להיות שקם מחנה פוליטי חדש, אבל זה בהחלט לא המחנה הלאומי.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com