גנץ מדבר על הצעת הסיוע ללבנון
(צילום: חן גלילי, INSS)
"לבנון הפכה לאי של אי-יציבות. אזרחיה אינם אויבים שלנו, לכן הצעתי השנה ארבע פעמים סיוע ללבנון, כולל בשבוע האחרון בפנייה שהועברה למפקד יוניפי"ל", כך אמר אתמול (יום ד') שר הביטחון בני גנץ בנאום בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב. הצעה מעניינת, אין ספק, אפילו חשובה, בעיקר כשמדובר במדינת אויב שמשטחה מתבצעות פעולות איבה כלפי ישראל; מדינה שבה פוליטיקאים מכל קצוות הקשת מסרבים לקבל את נוכחותה של המדינה היהודית במרחב המזרח-תיכוני, ושהגורם הדומיננטי ביותר בשטחה הוא ארגון טרור שחרט על דגלו את ההתנגדות לישראל. אם כך, מה בכל זאת הניע את שר הביטחון להעלות את הצעת הסיוע?
נראה שגנץ מעוניין לשמור על התדמית ההומניטרית של ישראל, שמבחינה בין הממסד הלבנוני לבין האזרחים שסובלים ממציאות קשה שמחריפה מדי יום ומביאה רבים לכדי עוני ורעב. כבר שנים רבות שוקעת לבנון במשבר כלכלי-פוליטי-חברתי-ביטחוני, וביתר שאת בשנתיים האחרונות. הממשלה לא מסוגלת לספק לאזרחים שירותים בסיסיים כגון אספקה סדירה של מים וחשמל, פינוי אשפה והגנה מפני פשיעה ואלימות ברחובות, ובמקביל הלירה הלבנונית צונחת מול המטבעות הזרים והאינפלציה גואה.
ישראל כבר הראתה במקרים אחרים נכונות לסייע בעת משבר לאוכלוסיות באזור, כולל במדינות אויב. רק בשנים האחרונות, במסגרת פעילות "שכן טוב", היא העניקה סיוע לאוכלוסייה האזרחית מהצד הסורי של הגבול בגולן. אבל המקרה הלבנוני קצת יותר מסובך. בניגוד לסוריה של אותן שנים, שהייתה נתונה במלחמת אזרחים שבמסגרתה נותרו אזורים רבים ללא שלטון מרכזי, לבנון עדיין מתנהלת כמדינה. לפחות ברמת הנראות.
וממילא, אין בלבנון אף גורם פוליטי שיסכים לקבל סיוע מישראל, ודאי שלא באופן פומבי. גם בלי האיסור הרשמי על יצירת קשר עם ישראלים, קשה לראות גורם שיהיה מוכן לשתף פעולה או לקבל סיוע, עכשיו או בעתיד הנראה לעין. קל וחומר בימים שבהם כל המערכת הפוליטית בלבנון מצויה בקמפיין לקראת הבחירות הצפויות לפרלמנט במאי.
סכנת הקריסה של הצבא
זוהי לא הפעם הראשונה שבה גנץ מציע באופן פומבי סיוע ללבנון. הפעם הקודמת הייתה אחרי אסון הפיצוץ בנמל ביירות בקיץ 2020. אז הציעה ישראל לממשלת לבנון סיוע הומניטרי דרך יוניפי"ל, האו"ם וצרפת, כולל שליחת ציוד רפואי וקליטת פצועים בארץ. גם אז נותרה היד הישראלית המושטת באוויר, ללא מענה מהצד הלבנוני.
"באופן ממוקד אנו מבקשים לסייע לצבא לבנון, שסובל ממחסור באספקה בסיסית ואיבד יותר מ-5,000 חיילים שעזבו אותו בתקופה האחרונה, מול התחזקות של חיזבאללה בתמיכה ישירה של איראן", אמר גנץ בנאום והצביע על אחד האתגרים המשמעותיים של השכנה מצפון. כבר לפני כמה חודשים השמיע מפקד צבא לבנון ג'וזף עאון קריאות אזהרה מפני המשבר חסר התקדים שעמו מתמודדת המדינה ושמחלחל גם לארגון שבראשו הוא עומד.
"אנחנו עושים את הבלתי אפשרי כדי להקל על הסבל ועל המצוקה של החיילים שלנו. אנחנו נאלצים לפנות לבעלות הברית שלנו כדי להבטיח שיגיע סיוע, ואני מוכן ללכת עד סוף העולם כדי להשיג סיוע שיאפשר לצבא להמשיך לעמוד על הרגליים", אמר עאון בכנס מקוון לגיוס תרומות לצבא הלבנוני, שנערך בהשתתפות 20 מדינות, בחסות צרפת ובתמיכת האו"ם.
הוא הזהיר: "המשך ההידרדרות של המצב הכלכלי בלבנון יגרום לבסוף לקריסת מוסדותיה ובהם גם הממסד הצבאי - וכך תהפוך המדינה כולה לחשופה מבחינה ביטחונית. הצבא הוא המוסד האחרון שמחזיק מעמד, והוא גם הערובה לביטחון וליציבות בלבנון ובאזור. כל פגיעה בו תגרום לקריסת היישות הלבנונית ולאנרכיה".
אין מחלוקת שצבא לבנון לא מבצע באופן מיטבי את משימתו לשמור על הגבול הדרומי המשותף עם ישראל מפני הפרות סדר או פעילות עוינת, אבל גם בישראל מבינים שקריסה מוחלטת שלו עלולה להחריף את המציאות הקשה ממילא.
לבנון בין איראן למפרציות
מעניין שאת ההצעה לסייע ללבנון בחר גנץ להשמיע דווקא בעת ביקורו בבחריין, הראשון מסוגו של שר ביטחון ישראל בממלכה המפרצית. בשבועות האחרונים נמצאים יחסיה של לבנון עם מדינות המפרץ במשבר, ולא בפעם הראשונה, על רקע התבטאות של שר ההסברה הלבנוני נגד הלחימה שמנהלות סעודיה והקואליציה הצבאית בהובלתה נגד המורדים החות'ים בתימן. כמה מדינות במפרץ, בהן סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין החזירו את שגריריהן מביירות והטילו מגבלות על תנועה בין המדינות.
מאז הספיק השר הלבנוני הסורר להתפטר בניסיון ליישר את ההדורים ולמזער את הפגיעה בלבנון, ובסוף השבוע שעבר הגיע לביירות שר החוץ של כווית עם יוזמת פיוס. לפי הדיווחים, אחת הדרישות שלו הייתה שלבנון תפסיק להתעלם מהמקום שחיזבאללה תופס בחיי היום-יום במדינה ושייקבע לוח זמנים לפירוק "המיליציות" מנשקן.
רגישות היתר של מדינות המפרץ בכל הנוגע ללבנון נובעת בעיקר מהמעורבות של חיזבאללה בניהול ענייני המדינה. לטענת חלקם מדובר בפועל בשליטה של ממש של הארגון הפרו-איראני בקו המדיני-פוליטי של המדינה. נשיא לבנון מישל עאון וראש הממשלה נג'יב מיקאתי טוענים שלארגון אין בלעדיות על המדיניות הלבנונית, אבל זה לא מפריע לחיזבאללה להניח פעם אחר פעם "מטעני נפץ" בציר שבין לבנון למדינות המפרץ הסוניות. חלקם מתפוצצים ופוגעים בסיוע הפוטנציאלי שניתן לקבל מהן.
גם אזרחי לבנון מבינים שחיזבאללה מחבל ביחסי החוץ של המדינה ופוגע במאמצים לחלץ אותה מהמשבר העמוק, ושהוא עושה זאת מאינטרסים זרים, איראניים, שאינם מתכתבים עם העתיד שהם רבים למדינה. קולות הביקורת שלהם נשמעים יותר ויותר ככל שחולפים הימים.
