אחד הנזקים הקשים של ארבע שנות הכאוס שפוקדות את ישראל הוא אובדן היכולת לאבחון חד של המציאות. כל אתגר אסטרטגי המתפתח מבית או מחוץ אינו מנותח עניינית, אלא מתויג מיד כהישג מרשים של צד פוליטי אחד או כעדות לכישלון קולוסלי של הצד האחר. במקום גיבוש מענה הולם, מנוכסים האירועים כ"כלי נשק" במסגרת חילופי המהלומות בין המחנות היריבים.
חידוש היחסים בין איראן לסעודיה מספק המחשה לאותו ליקוי. הפוליטיקאים הישראלים הזדרזו לנצל את ההסכם כדי לנגח אלה את אלה ולהטיל זה על זה את האחריות לאירוע: לפיד הגדיר את ההסכם כ"כישלון גמור ומסוכן של מדיניות החוץ של ממשלת ישראל" הנובע מהעיסוק "בטירוף המשפטי"; ובתגובה, הטיל נתניהו את האחריות על ממשלת בנט-לפיד והאשים כי לא נקטו עמדה תקיפה מספיק כשהחלו המגעים בין הצדדים לפני כשנה (כל זאת, אף על פי שסבב השיחות הראשון בין שתי המדינות התקיים למעשה כחודשיים לפני כניסת ממשלת השינוי לתפקידה).
בפועל, ההסכם אינו נובע מהתנהלות ישראל אלא מהתפתחויות אזוריות ובינלאומיות רחבות. סעודיה מבקשת להיחלץ מהביצה שאליה נקלעה בתימן ולהפיג את המתיחות מול איראן, שבשיאה תקפה האחרונה את מתקני הדלק בממלכה ב-2019. המשטר האסלאמי חותר להפיג את הלחץ הבינלאומי עליו ולהביא להפסקת התמיכה הסעודית בערוץ הטלוויזיה "איראן אינטרנשיונל" ששימש כלי מרכזי נגדו בגל המחאות בחודשים האחרונים. סביר כי ללא קשר לזהות ראש ממשלת ישראל, היה המהלך הסעודי-איראני מתגבש בסופו של דבר לכדי הסכם.
ברקע, משקף ההסכם את כישלון ממשל ביידן כלפי סעודיה בפרט ואת דימויה הירוד של וושינגטון במזרח התיכון בכלל, וממחיש את השפעתה האזורית הגוברת של סין שמילאה תפקיד מפתח בתיווך בין שתי המדינות.
גם בסוגיית הגרעין ממשיכים פוליטיקאים בישראל להטיל אלה על אלה את האחריות לכישלון האסטרטגי. לאחרונה ביטאו בכירים בירושלים שביעות רצון מההתקרבות בין עמדות ישראל וארצות הברית נוכח המשך התקדמות איראן לעבר הסף הגרעיני הצבאי. לעומתם, לפיד ממשיך להציג את כישלון המו"מ לחזרה להסכם הגרעין כ"הצלחת ממשלתו". גם במקרה זה, ה"קרדיט" למבוי הסתום שאליו נקלטו שיחות הגרעין נזקף בעיקר לזכות טהרן שעמדותיה הסרבניות מנעו ברגע האחרון חתימה על ההסכם המחודש, ושהחלטתה למכור אמצעי לחימה לרוסיה והדיכוי הברוטלי של גל המחאות עוררו זעם במדינות המערב והביאו להחרפת הלחץ המדיני והכלכלי עליה.
נתניהו מדבר על שלום עם סעודיה, שעות לפני שנחתם ההסכם
(צילום: איתי בית-און / לע"מ)
ביטוי לשיח הרדוד הרווח בישראל במישור האסטרטגי ניכר בסוגיות נוספות: ההאשמות ההדדיות לגבי הצלחות וכישלונות במיגור הטרור (הן בממשלות נתניהו והן בממשלת בנט-לפיד פרצו גלי הסלמה הנובעים ברובם ממגמות עומק במערכת הפלסטינית ולא ממדיניות ממשלה כזו או אחרת); ההתייחסות לקידום הנורמליזציה עם מדינות האזור, הנובעת גם היא ממגמות גאו-פוליטיות ולא מזהות הממשלה בישראל; ומערכת המב"מ נגד איראן ושלוחיה בחזית הצפונית, שבמסגרתה כל צד מתעקש כי הביאה לשיאים תוך הפגנת תעוזה תקדימית. כל אלה מעניקים הוכחה עדכנית לאמירתו מהעבר של הנרי קיסינג'ר שלפיה "לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים".
ארבע שנות הכאוס גזלו מישראל זמן יקר שנועד לדיון באתגרים אסטרטגים קיומיים, לגיבוש מדיניות סדורה לטווח הארוך ובעיקר לקבלת הכרעות גורליות: החל מהגרעין האיראני, עבור דרך עתיד היחסים עם הפלסטינים, וכלה בהסדרת הקשר הטעון שבין האזרחים הערבים והמדינה. בחלק מהסוגיות ישראל מתקרבת, או כבר הגיעה, לנקודות אל-חזור, ובחלק האחר מתעצמים האתגרים וסופם שיתנפצו בהפתעה בפני המדינה בעודה ניצבת בעמדת נחיתות פסיבית.
מדי יום נוספות סיבות שליליות הממחישות את חיוניות עצירת "בליץ החקיקה" ותחילת דיאלוג לאומי בנושא המשפטי - החל מהסדקים במערכות הביטחון, עבור דרך האיומים הניצבים על המשק, וכלה בסיפוק שחשים אויבי ישראל נוכח מה שנתפס בעיניהם כפגיעה תקדימית ברכיבים שהיוו בעבר מקור לחוסן של ישראל. הנזק לשיח האסטרטגי הוא חמור במיוחד. ישראל החלה כבר לשלם בעבורו מחיר, וזה צפוי להיות כבד עוד יותר אם יימשך או אף יחריף השבר הפנימי.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן.
ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ובמרכז אליאנס ללימודים איראנים באוניברסיטת תל אביב.
