"בכל תמונה של הדס יש חיוך, היא תמיד הייתה שמחה"
בתמונה שנבחרה לפרויקט נראית הדס לצד אחותה הקטנה שקד (23) שהתגייסה בעקבותיה למג"ב כדי לשרת במקום שהדס אהבה. "כשאני מסתכלת על תמונות של הדס במדים אני מרגישה שהיא העבירה דרכן מסר", מספרת שקד. "התמונות שלה מהשירות עוצמתיות, חזקות, מחויכות. ככה גם אני רציתי. התמונה האהובה עליי היא התמונה שבחרתי לפרויקט, שהיא עומדת בשער שכם עם חיוך. בכל תמונה יש חיוך, וזה מלווה אותנו ומחזק. הדס תמיד הייתה שמחה והאמינה בלקחת הכול באופן הכי טוב שאפשר.
"ההפרש בינינו היה שש שנים. היא הייתה האחות גדולה הכי טובה שיש. בתקופה של הצו הראשון שלי ההורים שלי לחצו שאלך למודיעין, ואני לא רציתי. הדס אמרה להם 'תנו לה לעשות מה שהיא רוצה', ואז קרה מה שקרה. ואני עדיין רציתי ללכת בעקבותיה. התעקשתי עם ההורים שלי שנה שלמה. רציתי לשרת בירושלים, אבל ההורים ביקשו שאשרת רחוק מאזורי החיכוך, והסכמתי. נכנסתי למשפחת מג"ב דרום, ובסוף שירתי ביחידת לכיש שהדס גם שירתה בה לתקופה. כל בוקר לבשתי את המדים, ואמרתי לעצמי שבשביל המדים האלה הדס נפלה.
"יום הזיכרון בשבילי זה כל יום. עכשיו אני בת 23, וזה הגיל שהיא נפלה בו. חשוב לזכור שהם נפלו בשבילנו, כדי שאנחנו נעמוד כאן. יום הזיכרון הוא יום להתלכד בו, והכאב חייב לחבר אותנו. כשאני רואה את הצעירים שמתגייסים בעקבות הדס, ששולחים לי הודעות ואומרים שהתגייסו בזכותה, זה ממלא קצת מהחסר".
רס"ר הדס מלכא ז"ל
נולדה ב-16.1.1994 באשדוד, ילדה שלישית להוריה גאולה ודוד ואחות לתמיר, גיא, שקד, נטע וגפן. ב-2012 התגייסה לצה"ל והוצבה בחיל הים כמש"קית תיאום ימי, ומשם התקדמה לפיקוד. שלושה חודשים אחרי שהשתחררה קיבלה הצעה לשוב לשירות קבע במשמר הגבול, וב-22.3.2016 התגייסה בשנית ושירתה כמפקדת צוות ביחידת סיירת מג"ב. ב-16.6.2017 נתקל כוח לוחמים ולוחמות של מג"ב באירוע חבלני סמוך לשער שכם. בעודם מתקדמים למקום האירוע הגיח מחבל נוסף שתקף את הדס. היא נאבקה במחבל ונפצעה באורח אנוש. הדס פונתה לבית החולים הדסה בהר הצופים, שם נקבע מותה.
"התמונה של לירן במדים מחייך למצלמה מלווה אותנו לכל מקום"
"לירן היה ילד שכולו נתינה" מספר האב ציון (67). "אבל הצניעות הייתה התכונה הכי בולטת שלו. הרבה דברים גילינו רק אחרי שהוא נהרג מהחיילים והחברים שלו. לירן היה ספורטאי ותלמיד מצטיין. הוא אהב ציור ובמיוחד קומיקס. בגיל 13 היה לו טור במקומון של קריית שמונה. הוא היה כותב לילדים, ובתחתית הדף מצייר קומיקס.
"חודש אחרי שלירן שלנו נהרג הלכנו למארגנים של פסטיבל הקומיקס בסינמטק שהוא היה הולך אליו כל שנה, והם החליטו לעשות תחרות לזכרו. באוגוסט האחרון היא התקיימה בפעם ה-16. יש טקס לזכרו ומקבלים פרסים.
"כשלירן התגייס הוא רצה לעשות את הטוב ביותר והגיע לסיירת אגוז. בסוף מסע הכומתה, בצומת גולני, הוא קיבל מצטיין מופת פלוגתי וקיבל את הכומתה מהמח"ט. אחרי שנתיים בצבא, המפקד שלו קיבל פלוגת טירונים ואמר שהיה לו ברור שהוא יהיה המ"כ שלו. וכך היה. המ"פ שלו סיפר שהיה צריך לבחור מ"כ מצטיין, ורוב הסגל בחר בלירן.
"את הידיעה על מותו של לירן לא קיבלנו בצורה הרגילה של דפיקה בדלת. שבוע לפני שפרצה המלחמה והכול היה שקט נסענו לתאילנד, אני ואשתי. כשקרה המקרה כולם ידעו שלירן נהרג מלבד המשפחה שלנו. הקונסולית הגיעה למלון שלנו וסיפרה לנו.
"התמונה שבחרנו של לירן צולמה באחד מסופי השבוע כשהוא שיחק עם האחיינים שלו אצלנו בחצר, והיא מלווה אותנו לכל מקום, לירן עם מדים מחייך למצלמה. הקמנו מצפה לזכרו ממש מעל קריית שמונה. אני מקבל שם קבוצות חיילים ותלמידים, מספר מור"קים על לירן. זה נותן לי כוח להמשיך להנציח אותו".
סמ"ר לירן סעדיה ז"ל
בנם הבכור של מיכל וציון. נולד ב-29.4.1985 בקריית שמונה, אח להדר, ירדן ואביב. התגייס ב-2003 ושירת כקשר בסיירת "אגוז". במהלך השירות עבר קורס מ"כים, שימש מדריך טירונים וקיבל תעודת הצטיינות פעמיים - כחניך וכמ"כ. שלושה חודשים לפני השחרור חזר לאגוז. ב-20.7.2006 נהרגו ארבעה חברי כוח של הסיירת, בהם לירן, מאש חיזבאללה בכפר מרון א-ראס. עם לירן נפלו רס"ן בנג'י הילמן, סמ"ר נדב באלוה וסמ"ר רפאל מוסקל.
"היינו חייבים לחזור לחיים כי זו הצוואה של אודי"
בתמונה מבה"ד 7 נראה אודי חבוק עם אביו מרדכי. "כשחלמתי על ארץ ישראל בתור עולה ממרוקו, הוא היה הדמות שמחכה לי פה", מספר מרדכי. "צעיר ארץ-ישראלי, אוהב את הארץ. אודי היה חניך בבני עקיבא וייסד את הסניף ברמות. בסוף י"ב הוא החליט להתגייס והיה הסנונית הראשונה של נוער בני עקיבא שהגיע לקצונה. הוא הלך לפלחי"ק צנחנים, יחידה משותפת לצנחנים ולחיל התקשוב. גם בצבא החיוך המדהים שלו לא ירד לרגע.
"אודי הוא אהבת חיינו. אמא שלו, ז'ורז'ט, אומרת שכשהוא היה מפתיע אותה בעבודה בירושלים הם היו יוצאים מהחדר שלה, כי הוא היה קטן מכדי להכיל את האהבה שלה אליו. הוא היה מדריך מצטיין בחיל הקשר, שלא ויתר על אף צוער. יום אחד הוא בא ואמר למפקדים שלו 'עשיתי את שלי בתחום החינוך' וביקש לחזור לשטח. היה להם קשה לוותר עליו, אבל נתנו לו.
"קצת אחרי שהוא חזר, הייתי עם ז'ורז'ט בהצגה. בערב הזה, בפעם הראשונה היא אמרה לי 'מרדכי, קום, אל תשאל שאלות, אני רוצה הביתה'. הופתעתי מאוד והלכנו. שתי דקות אחרי שהגענו הביתה קצין העיר דפק בדלת. התחננתי שיבדקו אם הוא פצוע, אבל הם אמרו שאין מה לעשות. והלכנו להלוויה.
"ביום השבעה כתבתי לעצמי איך אני רוצה שחיי ייראו מעתה, וכתבתי מדוע אני והמשפחה חייבים לחזור לחיים, כי זו הצוואה של אודי. ככה נוכל להשאיר אותו חי. חלפו 28 שנים מאז, וכל שנה יש קייטנות של בני עקיבא והצופים ביחד על שמו. זה מה שהוא הביא, הילד שלי, את אחדות העם, במיוחד בימים כאלה קשים".
אודי יהודה אלגרבלי ז"ל
נולד ב-8.7.1972 בירושלים, בן לג'ורג'ט ולמרדכי ואח ליובל, אופיר ומיכל. ב-1991 התגייס לצנחנים, ובספטמבר 1993 סיים קורס קציני קשר כחניך מצטיין. אחרי שמונה חודשים כמדריך קצינים בבה"ד 7, התנדב אודי להתמנות כסמ"פ בפלוגת הקשר של הצנחנים. ב-6.7.1994 הותקפה השיירה שהוביל בדרך למוצב ריחן בלבנון. אודי עלה לצריח הנגמ"ש והורה לחייליו לתפוס מחסה וכך, בעודו חשוף לאש התופת, נפגע ונהרג.
"דני היה צעיר כשנפל, אבל השאיר הרבה אנשים שאהבו אותו"
דפנה דניאלה (39) נולדה אחרי שאחיה, דניאל (דני), נפל במלחמת לבנון הראשונה, וכל חייה עברו לצד האובדן של אחיה. "אני קרויה על שמו של דניאל וכמו רבים מבני המשפחה גם אני שירתי בגדוד שלו, 202", היא מספרת. "הרגשתי שאני סוגרת מעגל עבורי ועבור ההורים והמשפחה. ב-202 לא היו יותר מדי תפקידים לבנות ובכל זאת בחרתי להיות פקידה פלוגתית.
5 צפייה בגלריה
סמל דניאל דיין ז"ל, שנפל במלחמת לבנון הראשונה, עם אחותו דפנה דניאלה ואחייניתו לירון
(באדיבות המשפחה)
"לא הכרתי את דניאל אבל אני לגמרי מרגישה שכן. אני יודעת עליו הכול, החברים שלו חברים שלי. כל הפלוגה מלווה את אמא ואבא בשמחות, בחגים, וכמובן באבל. האורחים הראשונים שהזמנתי לחתונה שלי זה הם. דני הוא חלק מהחיים של כל המשפחה. אנחנו בוחרים לא להתמקד באבל ובשכול אלא במורשת ובהנצחה. חשוב לנו להזכיר אותו ולדבר עליו. הוא היה מאוד מחובר לדת, וההורים הקימו לאחר מותו בית כנסת גדול ויפה במושב, שקרוי על שמו.
"דני אמנם היה צעיר כשנפל, אבל השאיר אחריו הרבה אנשים שאהבו אותו. הוא היה מתנדב, תורם, עובד עם אבא בחקלאות. אלה היו הערכים שלו – לעבד את האדמה, לעבוד קשה ולהעריך את מה שיש לך. אחרי מותו גילינו שהוא תרם את הכסף שהרוויח. דברים שהיו מובנים מאליהם עבורו הפכו לאבני דרך עבורנו.
לירון כהן דיין (21), בתה של דגנית, אחות נוספת של דניאל, התגייסה גם היא לצנחנים בעקבותיו. "התחלתי את הצבא כמש"קית ת"ש בבא"ח צנחנים", היא מספרת. "הדרך של דני הייתה חשובה לי והלכתי אחריו, כמו כל המשפחה. היום אני קצינת ת"ש בחיל הים. כל החיים אני חיה לצד השכול ושומעת סיפורים מהמשפחה. אין חייל שהכיר אותי ולא מכיר את הסיפור של דני".
סמל דניאל (דני) דיין
נולד ב-10.9.1962 במושב תלמי אליעזר, בן לבתיה וליעקב. דני היה תלמיד מצטיין בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, ועסק הרבה בספורט במטרה להתגייס בבוא היום לצנחנים. בנובמבר 1980 התגייס, עבר קורס צניחה וקורס מ"כים וצורף כמקלען מאג לפלוגת "דרגון". ב-9.6.1982 נפל בקרב בלבנון כשהסתער לבדו על חוליית מחבלים. הוא הותיר הורים, אח ושלוש אחיות.
