בין מטחי ירי להפגזות, בחוסר ודאות כמעט מוחלט וכשבאחריותם 60 ילדים - עשה צוות בית היתומים מהעיר ז'יטומיר באוקראינה את הדרך לקלוז'-נאפוקה שברומניה. "מהר מאוד הבנתי שאין ברירה אלא להתפנות עם הילדים. לא ידענו לאן ללכת. אנשי חב"ד הדריכו אותנו בדרך לפי מצב ההפצצות, כשהמטרה העיקרית שלנו הייתה לשמור על בטיחות הילדים", סיפרה מלכי בוקיעט, מנהלת הפנימייה היהודית וחברת חב"ד בז'יטומיר. היא לא מגדירה עצמה גיבורה, אבל הילדים שגדלים בחסותה, רובם ללא משפחה - בהחלט יעידו עליה ככזו.
המלחמה באוקראינה – כתבות נוספות:
• דקה אחר דקה: עדכונים שוטפים מהמלחמה
• בנט המתווך: מאחורי הקלעים של הטיסה החשאית למוסקבה
• אוקראינה זקוקה למטוסים וטילים: "הבטחתם 'לעולם לא עוד'? זה הזמן לקיים"
• קייב מתכוננת ל"אם כל ההרעשות"
• מי נגד מי במשבר באוקראינה? מדריך
• נמצאים באוקראינה או בגבולותיה? רוצים לדווח ולצלם? לחצו כאן
שעות ארוכות ומתוחות עברו עד שהוציאה מלכי את הילדים ואת צוות בית היתומים מכלל סכנה. "הדרך שלנו ארכה 15 שעות. הפקק היה אינסופי, אלפים מנסים לברוח לגבולות. לאנשים נגמרו הגז, האוכל והמים. חלקם היו שלושה ימים ויותר בכבישים, והסתתרו מפני פצצות ורקטות בשטחים הפתוחים כי לא יכלו להגיע למקלטים".
היא גילתה תושייה ועשתה הכל כדי להרגיע את הילדים שהולכים אל הלא נודע. "אנחנו חמישה מבוגרים על כמעט 60 ילדים, כאשר שניים עם צרכים מיוחדים. היה מצב לא קל", היא הודתה. "הבנתי שאני צריכה עזרה. אספתי את הילדים הגדולים בגילי 14-15 והסברתי להם שאני צריכה שהם ישמרו על הקטנים. כולם קיבלו תפקיד חשוב, והם עשו עבודה נפלאה. הכרזנו שסיסמת המצב היא 'כולם לפני כולם', והילדים באמת פעלו לפי העיקרון הזה".
רוב ילדי הפנימייה רחוקים מהוריהם. חלקם יתומים, ואחרים הם ילדים להורים שלא יכולים לגדל אותם בשל מצבם הכלכלי, הבריאותי או הנפשי. כשמלכי החליטה לעזוב עם הילדים, הקטן ביותר בן 4 והגדול בן 17, היא יצרה קשר עם ההורים של הילדים שחיים בנפרד מהם, וחלקם הצטרפו למסע ההימלטות המורכב.
אחרי דרך ארוכה ומייגעת, עשרות הילדים מבית היתומים היהודי, אנשי הצוות המלווים ובני משפחותיהם יגיעו היום לישראל בשעות הצהריים בטיסה מהעיר קלוז'-נאפוקה שברומניה. למבצע ההימלטות הזה, שנעשה כשלרבים מהילדים אין את המסמכים הדרושים כדי לצאת מאוקראינה, סייעו הקרן לידידות, הסוכנות היהודית, בית חב"ד ומשרד החוץ.
רוב בני הקהילה היהודית בז'יטומיר, המונה כ-3,000 איש, נמלטו מהעיר אחרי שספגה הפגזות ונחרבו בה מבנים רבים. מלכי אינה יודעת האם בית היתומים שרד את ההפגזות, וגם העתיד שלה ושל הילדים בישראל עדיין לא ברור לה. כשיגיעו לארץ הם יתארחו במרכז שדה של קק"ל "נס הרים", אך טרם ידוע מה יקרה עם כל אחד בהמשך - האם חלקם יאומצו, האם יישארו יחד כמשפחה או שחלקם יחזרו לאוקראינה בסוף המלחמה. "אנחנו מקווים שבחודש הקרוב יקבלו החלטות בנוגע לכל ילד וילדה. העיקר שנגיע לחוף מבטחים", אמרה מלכי.
"העובדה שהמבצע הזה הצליח היא נס של ממש. מלבד כל האתגרים של הלוגיסטיקה, הייתה בעיה של דרכונים. לא לכל הילדים היו דרכונים אמיתיים וניירות רשמיים שמתירים להוציא אותם", אמרה מלכי, ובאנחת רווחה הוסיפה כי "עכשיו אנחנו בטוחים. כל הילדים כאן ברומניה ובקרוב מאוד ננחת איתם בישראל. גדלנו על עיקרון האחווה היהודית - כל יהודי יקר לי. וכמובן שפחדתי, אבל דאגתי לכל ילד כאן כאילו הוא ילדי שלי".
הטיסה שעליה תעלה מלכי עם הילדים היא אחת מתוך שלוש טיסות מיוחדות שייצאו מרומניה, פולין ומולדובה, ובהן כ-400 יהודים פליטים מאוקראינה. מיד לאחר נחיתתם בנתב"ג, ייקלטו העולים בישראל על ידי משרד העלייה והקליטה. אנשי המשרד יפנו את העולים לפתרונות דיור מידיים וזמניים בבתי מלון, שאותם הכינו מבעוד מועד כחלק מתוכנית החירום לקליטת יהודי אוקראינה.
בימים הקרובים יעלו לישראל גם בני משפחת קרבצ'ינסקי שחיו בקהילה יהודית בקייב. הם החלו לתכנן את עלייתם כבר באוקטובר, אבל לא ציפו שזה יקרה כל כך מהר, לפני שהם מוכנים. המלחמה אילצה אותם פשוט לעזוב. ההורים אנדריי ואירה ארזו מזוודות והחלו במסע הבריחה עם שלושת ילדיהם הקטנים אל מחוץ לקייב המופצצת, כשהם משאירים מאחור באוקראינה חיים שלמים שמהם לא הספיקו להיפרד.
אולפן ynet: רון בן ישי מדווח מאוקראינה
"עם פרוץ המלחמה עזבנו. ארזנו בגדים לילדים, צעצועים וכסף, מה שהצלחנו להוציא. לעצמי לא ארזתי כמעט שום דבר, יש לי רק את הבגדים שעליי. כל הדברים שלנו נשארו בדירה, לא לקחנו כלום כי לא היה זמן או מקום", סיפר אנדריי.
בכל יום שעבר, כשהכוחות הרוסיים השתלטו על עוד ועוד ערים ומוקדים, ההבנה שהמלחמה הזאת רחוקה מלהסתיים התחדדה אצל אנדריי ואירה, והם קיבלו החלטה מהירה: את העלייה שתכננו לעשות לישראל בעתיד - הם חייבים לעשות עכשיו. "מקייב נסענו לבני משפחה שגרים 80 קילומטר צפונה, וגם שם לא היה בטוח - תחנת כוח קרובה למקום שהיינו בו פוצצה בידי הצבא הרוסי, והבנו שאי אפשר להישאר באוקראינה", אמר האב אנדריי, שסיפר על התחושות במהלך הנסיעות האחרונות עד שיצאו מהמדינה. "זה היה מפחיד, הרגשתי שאנחנו כמו מטרה ניידת. שמתי לכל ילד בכיס המעיל את הדרכון שלו למקרה שיקרה לי או לאשתי משהו, כך שיהיו להם מסמכים ויוכלו להסתדר בלעדינו".
הבכור מבין הילדים הוא דימה בן ה-13, שעל אף שפחד מאוד בעצמו עזר לאחיו הקטנים להירגע עד שיצאו מכלל סכנה. לבסוף הגיעו בני המשפחה לבית מחסה בקישינב, שהושכר על ידי הקרן לידידות והג'וינט ויועד ליהודי אוקראינה שברחו מהמלחמה. שם, במולדובה, הם מסדירים את המסמכים האחרונים שיאפשרו להם לעלות ארצה, ובימים הקרובים משפחת קרבצ'ינסקי תעלה על מטוס ותתחיל חיים חדשים בישראל. חלק ממשפחתה של אירה נשארה באוקראינה. "כואב לי לעזוב כשהם כאן וחייהם בסכנה, אבל אני מאמינה שבישראל יהיה לנו טוב יותר", אמרה.
בתוך כך, אלפי ישראלים עדיין נמצאים באוקראינה, בזמן שהכוחות הרוסיים משתלטים על עוד ערים וזורעים בהן הרס ופוגרום. אך אלה שמרכז חייהם נמצא בישראל כבר עשו את דרכם אל מחוץ לגבלות המדינה שנמצאת תחת אש. כדורי שקד, מאחרוני הצברים שנשארו בקייב, נשבר אחרי שבוע של לחימה לנוכח הבקשות של משפחתו וחבריו לצאת מקייב, העיר שבה הוא חי בשנה וחצי האחרונות.
"עד הרגע האחרון לא האמנתי שפוטין יעשה את הדבר הזה, ממש לא", סיפר שקד, שנמצא כעת בבית מלון בקישינב, בירת מולדובה, אליה הגיע מקייב. לפני שפרצה המלחמה יצא כדורי לחופשה קצרה במצרים, וכשחזר - כל מה שהכיר ואהב בעירו השתנה. "כשיצאתי זו הייתה קייב אחת, וכשחזרתי היא הייתה אחרת לגמרי", סיפר. "לא האמנו למה שאנחנו רואים. המדינה נכנסה לסחרור, אנשים התחילו להקים בריקדות בכל רחוב, אנשים מפוזרים בכל מקום ומוכנים להגן על המדינה שלהם בכל מחיר. אני חושב שזה דומה למה שהיה בישראל בעבר וזה ראוי להערכה".
כמו פליטים רבים, גם עבורו הדרך מקייב למולדובה הייתה ארוכה ומייגעת. "כל כמה קילומטרים יש מחסום, אתה פעם אחר פעם מציג את המסמכים ועונה על שאלות. הרבה ברחו, פשוט ברחו מהמלחמה" שיתף כדורי, ואמר גם שהרבה מתושבי העיר בחרו להישאר. "זה היה מחזה מרתק בעיניי, ההקרבה שאנשים מוכנים לעשות כשברור שאין להם סיכוי מול הצבא הרוסי. הסולידריות הייתה מדהימה". בתום המלחמה הוא מקווה לחזור לאוקראינה. "אני חי בקייב, שם מרכז חיי כרגע. לא רציתי לצאת גם כשהעיר הייתה תחת הפצצות. אני מקווה שיהיה לי לאן לחזור וגם שהאוקראינים יוכלו להמשיך את החיים שלהם אחרי הדבר הזה", סיכם.
