בשבוע הקרוב תגיע כנראה המתקפה הרוסית על אוקראינה לשיאה. התחזית של גורמי ביטחון בקייב ושל המודיעין האמריקני, האמין בדרך כלל, היא התגברות של ההפצצות והפגזות הריכוך על שתי הערים הגדולות באוקראינה – חרקוב והבירה קייב – אולי אפילו, במטרה להכניע את האוקראינים, באמצעות הפצצות מהאוויר כמו שעשה הצבא הרוסי בבירת צ'צ'ניה בשנת 2000.
אבל סביר יותר להניח שבנוסף להפצצות וההפגזות המסיביות, הצבא הרוסי יניע את כוחותיו כדי להטיל מצור על קייב. הכוחות הרוסיים ינועו כנראה בשלושה צירים עיקריים מצפון-מזרח כדי לכתר את החלק המזרחי של קייב שנמצא ממערב לנהר הדנייפר, וטור השריון שבא מצפון והתקדם ממערב לדנייפר יכתר את קייב ממערב. כך ששני חלקי קייב, שהדנייפר חוצה ביניהם, יהיו נצורים. סימנים לכך כבר החלו ביום שישי כשההפגזות על הפרברים הצפוניים של קייב, אירפין ובוטצ'ה, הלכו ונעשו תכופות. בבוטצ'ה, שנמצאת בשוליים הצפון-מערביים של קייב, כבר נראו טנקים רוסיים שהתקדמו לעבר הבירה משדה התעופה אנטונוב.
מהלך נוסף של הצבא הרוסי שהחל כבר בסוף השבוע יתפוס תאוצה כנראה גם בשבוע הקרוב. הרוסים מנסים להשתלט על הנמלים של אוקראינה בים השחור ובים אזוב, ומה שהרבה יותר מדאיג הוא שהצבא הרוסי כנראה הציב לו למטרה להשתלט על כל או אפילו מרבית הכורים הגרעיניים להפקת חשמל שאוקראינה מפעילה. 50% מהחשמל של הארץ הענקית הזאת מופק באמצעות כורים גרעיניים. הכוחות הרוסיים השתלטו כבר על הכור הגרעיני בזפוריז'יה ועכשיו מתקדמים לעבר כור גרעיני נוסף הנמצא במרחק כמה מאות קילומטרים משם, במערב אוקראינה.
הסיבה היא רצונם של הרוסים להחזיק את היד על השאלטר כאמצעי נוסף לשבירת רוחם של אזרחי אוקראינה בחורף הקפוא הזה. השבוע כנראה הטמפרטורות יירדו לרמה של 7-6 מעלות מתחת לאפס, והאיום הרוסי להפסיק את ייצור החשמל הופך לאיום ממשי. בהקשר למזג האוויר, חשוב לציין שביום חמישי, במקביל לצניחת הטמפרטורות, השמיים צפויים להתבהר - וזה יאפשר לחיל האוויר הרוסי להיכנס להפצצות הריכוך בעוצמה רבה. כרגע חיל האוויר הרוסי מוגבל בגלל העננות הנמוכה.
הרוסים ימשיכו לפתוח מסדרונות הומניטריים ולהכריז על הפסקות אש כדי לאפשר לאזרחים בערים שהותקפו ואלה שעוד יותקפו, לצאת כדי שאירופה תוצף בפליטים. זה יהיה מנוף לחץ נוסף, אבל עם זאת הולך ומתברר שככל שהסיפור מתמשך, הסיכויים של האוקראינים להחזיק מעמד בקרב הזה השתפרו מאוד, מפני שהתנגדות דעת הקהל ברוסיה ובעולם רק הולכת ומתחזקת.
אלפים מיהודי אוקראינה נמלטו מהמדינה שנמצאת תחת אש, וכפי שצפו גורמי העלייה בישראל, הביקוש לעלות ארצה עלה ככל שהלחימה בין הרוסים לאוקראינים התעצמה והתמשכה. ערב המלחמה היו עשרות בודדים שהגישו בקשות לעשות עלייה, ובתוך כמה ימים המספרים הוכפלו.
כ-300 עולים חדשים מאוקראינה יעלו ביום ראשון לישראל במבצע משותף של משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, הקרן לידידות, ובסיוע תרומות של הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה וקרן היסוד.
המבצע קיבל את השם "ערבות ישראל" ובמסגרתו יצאו שלוש טיסות שונות – שתי טיסות עולים מוורשה שבפולין וטיסה נוספת מקישינב שבמולדובה. טיסה מרגשת נוספת, בחסות חב"ד, תצא מיאסי שברומניה ועליה כמאה יתומים.
עד כה עלו מפרוץ הלחימה כ-180 עולים חדשים מאוקראינה ובשבוע הקרוב צפויים לנחות בישראל עוד כאלף עולים חדשים, שישוכנו תחילה בדיור זמני בבתי מלון.
נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל ימריאו ביום רביעי לביקור היסטורי בטורקיה, שמסמל את החזרת היחסים בין המדינות לפסים נורמליים, אחרי שנים של מתיחות.
הטורקים יוצאים מגדרם כדי להביא להצלחת הביקור הזה. ארמונו של ארדואן יקושט בדגלי ישראל, והנשיא הרצוג יתקבל בקבלת פנים ממלכתית עם חיילים, פרשים, ירי תותחי כבוד ונגינת ההמנונים – כבר שנים רבות לא נשמעה באנקרה "התקווה".
8 צפייה בגלריה
הרצוג וארדואן. הטורקים יוצרים מגדרם כדי שהביקור יהיה מוצלח
(צילום: אבי אוחיון לע"מ, AP)
הביקור הזה חשוב מאוד לטורקים דווקא בעיתוי הנוכחי של המלחמה המשתוללת באוקראינה. הם רוצים להראות לעולם שבשעה שיש מלחמה באוקראינה הם הולכים בדרך השלום ומדברים עם ישראל.
יש הרבה סיבות מדוע ארדואן רוצה את ההתחממות הזאת דווקא עכשיו. יש לו בחירות בעוד פחות משנה וחצי ומצבו בדעת הקהל הטורקית לא טוב, הוא רוצה לחזק את היחסים עם ממשל ביידן וסבור שהתקרבות לירושלים תסייע לו, גם חיזוק הקשרים הכלכליים עם ישראל חשוב למדינה.
הציפייה בישראל היא שביקור הנשיא בטורקיה יניע שני תהליכים – החזרת השגרירים, כלומר העלאת דראג היחסים בחזרה לדרג שגרירויות, והמשך המגמה הקיימת שבה טורקיה מצרה את צעדיהם של פעילי חמאס שיושבים במדינה.
עם זאת, יש לא מעט גורמים בישראל שחוששים מהביקור של הרצוג בטורקיה, בעיקר חוששים ממלכודת שארדואן אולי טומן לישראל. לשיטתם, תמיד במאני טיים ארדואן מתגלה כאנטי-ישראלי ואפילו אנטישמי.
בית המשפט העליון ידון השבוע בערעור של עמירם בן אוליאל, הנאשם המרכזי בפרשת דומא, שהורשע ברצח שלושת בני משפחת דוואבשה בכפר הפלסטיני דומא. בן אוליאל מרצה כעת שלושה מאסרי עולם ועוד 20 שנות מאסר.
מדובר באחת מהפרשות שהסעירו את המדינה. בית המשפט המחוזי קבע כי בן אוליאל היה זה שהשליך את בקבוק התבערה לעבר בית המשפחה בשעת לילה וגרם למותם בשריפה. הוא הורשע גם בשתי עבירות של ניסיון רצח, שתי עבירות הצתה ובקשירת קשר לביצוע פשע ממני גזעני. עם זאת, הוא זוכה מאשמת חברות בארגון טרור.
בן אוליאל הודה בחקירה, ואפילו שחזר את המעשה, אבל אז חזר בו וסנגוריו טענו שדין ההודאות להיפסל כי נגבו תוך שימוש ב"אמצעי חקירה מיוחדים" שהופעלו על ידי שב"כ, עינויים כהגדרתם.
ביוני 2018 הסתיים "משפט הזוטא" שדן בקבילות הודאות הנאשמים בתיק. השופטים פסלו את ההודאות שהתקבלו באותן "חקירות מיוחדות" של שב"כ. מנגד, הם אישרו את שאר העדויות של בן אוליאל, אלה שלא הושגו באותו היום שבו הופעלו "החקירות המיוחדות".
לאורך כל המשפט הכחיש בן אוליאל את האישומים נגדו, אולם סירב להעיד והורשע לבסוף פה אחד. לערעור בבית המשפט העליון הוא גייס לצדו את הסנגור הבכיר אביגדור פלדמן ובכיר הפרקליטות לשעבר יהושע רזניק.
בין החגיגות ברשויות המקומיות, לסיילים המפנקים והמיתוג הוורדרד והמנצנץ ניתן להתבלבל ולחשוב שיום האישה הבינלאומי, שיצוין השבוע ברחבי העולם, הוא חגיגה – אבל זה רחוק מלהיות המצב. הפערים בין גברים לנשים רק הלכו והתרחבו בשנתיים האחרונות בצל הקורונה, שרק הרחיקה אותנו מהחלום האוטופי על שוויון חברתי.
הנתונים מדברים בעד עצמם. דו"ח מרכז אדוה ומרכז "יודעת" במכון ון ליר בירושלים, שבחן את השפעות המגפה על הנשים בישראל, מצא שהקורונה רק העמיקה את הפערים בין גברים לנשים.
8 צפייה בגלריה
הפערים בין גברים לנשים רק התרחבו בצל הקורונה. למצולמים אין קשר לכתבה
(צילום: מוטי קמחי)
לפי הדו"ח, גם כיום נשים עובדות בבית, בטיפול בילדים ובקרובי משפחה, פי שלושה מגברים. העובדה הזו התרחבה עוד יותר בחודשי הקורונה נוכח היעדר או תפקוד משובש של מערכת החינוך והיכולת המוגבלת להיעזר במסגרות בלתי פורמליות כמו צהרונים וחוגים, בשירותים בתשלום ואף בבני משפחה אחרים.
מהדו"ח עולה כי שיעור הנשים שהפסיקו לעבוד בתקופת הסגרים כדי לטפל בילדים עמד על 11%, לעומת רק 2% מהגברים. בקרב הורים לילדים עד גיל 14 שעבדו לפני משבר הקורונה – אחת מכל שש הפסיקה לעבוד עקב פיטורים או הוצאה לחל"ת.
ההסבר ברור. כשהשכר החודשי הממוצע של גברים גבוה באלפי שקלים יותר משל נשים, וצריך לעשות בחירה מי מבני הזוג יוותר על מקום עבודתו, מן הסתם הבחירה הטבעית תהיה בבן הזוג שמרוויח פחות.
בהרבה מובנים הקורונה שמה זרקור על עיוותים חברתיים, וזהו אחד מהם. יום האישה השנה יצוין ברקע דעיכת הגל החמישי של המגפה. דווקא עכשיו, כשאנחנו נכנסים שוב לשגרה זהירה, יש מקום לתקן, לעשות שינוי כדי שאולי בשנה הבאה נוכל לציין את היום הזה באוויר קצת יותר אופטימית.
השבוע ימלאו שלושה עשורים לפטירתו של מנחם בגין ז"ל, האיש שהביא את המהפך בשנת 1977 והעלה את הליכוד לדרגה המכובדת של "מפלגת שלטון", שחייו לוו בחתירה נגד הזרם ובמאבק תמידי להכרה.
המהפך האישי שלו, מפליט נרדף שחי במחתרת למנהיג מוביל החשוף לאור הזרקורים, הייתה רצופת כאב ועוגמות נפש, ולמרות הצלחתו הסוחפת כנואם בכיכרות, הוא נכשל בתרגום האהדה הציבורית לשפת הכוח האלקטורלי ובמשך שש כנסות נחל שורה של הפסדים.
כתינוק שהוחתם בטבעת הפליטות, כבן למשפחה יהודית נרדפת בבלארוס, כילד ששינן פסוקים בחיידר בפולין והוכה על ידי חבריו בבית הספר לאחר שסירב לטעום מבשר חזיר, כנער שנשבה בקסם הביתר"י, כסטודנט שתר בהתמדה אחר פתרונות של קונפליקטים קיומיים עבור משפחתו ועמו, כאסיר בגולאג שנעצר על ידי הסובייטים בעוון פעילותו הציונית ונענש בעבודות כפייה של סלילת כבישים, או כחתן גאה שלצדו ניצב השושבין זאב ז'בוטינסקי, בגין תמיד מצא את עצמו בצד של המיעוט הנרדף.
אחוות המדוכאים היא שהניעה אותו להושיט את ידו לציבור המזרחי. בגין, שחווה על בשרו את חוסר ההכרה, וחושיו אכן לא הטעו אותו, הושיט את ידו לעולים ממדינות האסלאם - והם הושיטו לו את ידם בחזרה והעניקו לו את המנדט לניצחון. אולי זה מקרי, אבל השבוע נציין 60 שנה לעליית יהודי מרוקו, ובחשבון פשוט זה אומר שהם המתינו 30 שנה בממוצע עד שהגיע הראשון שיכיר בסבלם.
הקרע שגרם בליכוד עם החזרת שטחים בתמורה להסכם השלום עם מצרים, האינפלציה הדוהרת של תחילת שנות ה-80 ומלחמת ה"יש ברירה" בלבנון, האפילו על הישגיו המדיניים ועל תוארו החדש כחתן פרס נובל לשלום. ובגין, שהתאלמן מרעייתו עליזה הלך ושקע לתוך דיכאון. זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו שלא נותר בו כוח למאבקים, בנאום פומבי ואחרון הוא הודה בגלוי: "איני יכול עוד", וב-1983, בעיצומה של הקדנציה השנייה שלו, פרש מתפקיד ראש הממשלה והסתגר בבית עד מותו.
בדמותו הטרגית, המעוטרת בשלל ניצחונות לאומיים, צבאיים, חברתיים ומדיניים, מסמל בגין יותר מכל את תהפוכות הנפש היהודית שבעת הרדיפות והנדודים, שמתגלגלת לבסוף לכדי ישות לאומית ממשית. פרישתו האצילית מהכיסא אליו טיפס כל חייו, והודאתו כי ניגף בפני אויב פנימי של ייאוש ודכדוך, היא מורשת מפוארת לא פחות מכל ההישגים שרשם בתקופת כהונתו, ואולי החשובה מכולן.
