עוד כשהיינו צעירים היה דיבור כזה של "בואו ניקח את החבר'ה שלנו ונלך מפה". ישראלים, בעיקר מחתך חברתי מסוים, חלמו בקול על קולוניה עם ישראלים אחרים, אבל רק כאלה שחושבים וחיים כמוהם. אף אחד לא לקח איתו, במציאות או בפנטזיה, לניו זילנד או קוסטה ריקה, אנשים שונים ממנו בהשקפתם על דת ומדינה, עתיד השטחים או סתם טעם במוזיקה. עוד כשהיינו צעירים, ויהונתן גפן ז"ל כתב שהוא "שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה", הרבה מאוד ישראלים הגיעו למסקנה שהם והאנשים שלא דומים להם לא יכולים לחיות כאן יחד. אלא שמה שפעם היה קיטור, חינני יותר או פחות, על זה שאנחנו לא "מדינה מתוקנת", הפך בחודשים האחרונים לכמעט בון-טון של דיון ציבורי, בהבדל אחד: לפחות מעל פני השטח, הוא לא עוסק בעזיבת הארץ אלא בחלוקתה.
מלחמת הזהויות הישראלית לקחה השבוע פסק זמן לטובת עוד סבב של לחימה בעזה, אבל תיכף היא תחזור. ובעיקר בצד של המחאה נגד המהפכה המשפטית היא לובשת עכשיו צורה שמגולמת במילים קסומות כמו "קנטונים" או "פדרציה". כמו הסיפור של חוקה או חתימה על מגילת העצמאות, מוצב כאן פתרון טכני שאמור לחתוך בסכין את הדילמות של חיינו: כל אחד יחיה כאן, אבל על פי הכללים שלו, על חשבונו ובלי צורך להתפשר. נתכנס סביב כמה בעיות של הכלל, ובראשן ביטחון, ובשאר הזמן איש לאוהליו ישראל, ושמי שלא חושב כמוני על בית המשפט העליון או בית הכנסת ימצא במחילה אוהל אחר.
ד"ר שגיא אלבז מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. את "יציאת חירום", ספרו שיצא עכשיו, החל לכתוב כבר לפני שנתיים, הרבה לפני שיריב לוין הצית את התודעה והרחובות בישראל. בספר הוא מציע לחלק את ישראל לפי מבנה פדרטיבי, שהקו המפריד בין הקנטונים השונים הוא ענייני דת ומדינה: תחבורה ציבורית בשבת, דיני אישות ושאר נושאים, שבהם הוא לא רואה שום דרך לגשר בין השקפת העולם הליברלית לזו השמרנית-דתית.
הוא מוסיף לכך כמה דברים: עצמאות מסוימת בהיבט המשפטי, שתאפשר לשכך את המחלוקות סביב התערבותה של מערכת המשפט בניהול החיים, ובעיקר גם עצמאות מסוימת בחלוקת המסים, שהוצאתם תתבצע על ידי ממשלת המחוז ולא על ידי הממשל המרכזי. זה עובר כמובן במיוחד לאוזן החילונית, שכן המסר העיקרי ששומעים גם בפלג זה של המחאה הנוכחית הוא "שיחיו כמו שהם רוצים, רק לא על חשבוננו".
אלבז עצמו מודה שיש עוד דרך ארוכה עד שהרעיונות שהוא מפרט יהפכו מעשיים, ויש המון שאלות לא פתורות בקשר לחלוקה, או ליחסי השלטון המרכזי עם מחוזות עצמאיים במדינה קטנה, צפופה והטרוגנית כמו שלנו. אבל כמו לא מעט אנשים אחרים, הוא פשוט לא רואה ברירה אחרת.
"אין ברירה", זה היום ההסבר שנותנים כל מי שתולים במחאה תקווה שתשנה את העולם, ואם לא אז איש לאוהליו. אין ברירה כי החרדים (והערבים, אבל הם לא באמת בדיון) מתרבים ולא מוכנים לשנות את הרגלי האי-עבודה שלהם, ולפי הנתונים של פרופ' דן בן-דוד ואחרים קרוב היום שהמערכת הכלכלית תקרוס. אין ברירה כי אי אפשר להגיע להסכם עם המתנחלים על העתיד המדיני (אף שלא אלבז ולא אחרים לא מציעים לפרק את המדינה לפדרציה על בסיס חילוקי הדעות האלה) או להחיל משילות על הבדואים.
לטיעונים האלה, שאלבז מפרט בשיחה בינינו, יש כמובן בסיס במציאות. רק שגם הוא יודע שההשוואה למדינות היא לא ממש רלוונטית. ארה"ב היא יבשת שנוסדה כפדרציה של מדינות, ובשווייץ יש תרבות חברתית ופוליטית שההסכמה טבועה בה כתנאי יסוד - אין בה ממשלת רוב, למשל, וכל חקיקה דורשת הסכמה של כמה מפלגות, שלא לדבר על משאלי עם. קשה יותר לחשוב על מבנה פדרטיבי במדינה שבה כל ויכוח פוליטי חייב להסתיים בהכרעה של אפס או מאה, והקהילות שלה מעורבות זו בזו באופן כה הדוק.
יש דברים שאפשר וצריך לעשות, כמו להעניק הרבה יותר סמכויות לשלטון המקומי, כולל בענייני הפרהסיה הציבורית והניהול השוטף, שנתון היום בידי שלטון מרכזי כושל ונגוע. ויש דברים שחייבים לדבר עליהם כל הזמן, כי השיח עליהם יותר חשוב מפתרון שלא יגיע. הפופולריות החדשה של רעיונות ההפרדה מובנת, אבל בעיניי היא בעיקר מעידה לאיזה מקום לא טוב הגענו.
