בנגב קיימת בעיית משילות קשה: אנרכיה. פשיעה ואלימות, השתלטות על חצי מיליון דונם מאדמות המדינה, 85 אלף מבנים לא חוקיים, תופעה נרחבת של גביית דמי חסות, העלמת מס וכלכלה שחורה בהיקף של מיליארדים, שיעור נמוך מאוד של תשלום ארנונה, תופעה נרחבת של גניבת מים וחשמל, פריצות וגניבות מבסיסי צה"ל, ונדליזם ומעשי חבלה, פוליגמיה והכנסת שב"חיות פלסטיניות, נהיגה פרועה ומסכנת חיים, הצקה לנשים יהודיות - ובסך הכול תחושה של חוסר ביטחון לאזרחים הנורמטיביים.
כ־270 אלף בדואים חיים בנגב, רובם אזרחים שומרי חוק. עם זאת, חלקם של הבדואים בפשיעה גדול בהרבה מחלקם באוכלוסייה. ואי־אפשר להתחבא מאחורי תירוצים סוציו־אקונומיים - יש עוד יישובים בארץ שדירוגם הסוציו־אקונומי נמוך, ולא רואים שם כזאת אנרכיה.
טיפול דחוף בבעיית המשילות בנגב הוא לא בבחינת אפשרות, אלא כורח. אם האנרכיה בנגב לא תודבר, לא רק שנאבד אותו - היא תמשיך ותתפשט בכל הארץ
הסיבה העיקרית לחוסר המשילות בנגב היא לאומנית. חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה הבדואית שם, ולבטח החלק שקובע את הטון, אינו רואה עצמו כחלק מהמדינה. הוא לא מזדהה איתה, לא רוצה בטובתה, ואינו מכיר בה, בסמליה ובחוקיה. גם אם הרוב אינו כזה, הוא שבוי וחי בפחד מפני הלאומנות שהתפתחה. ניסיון להוריד רכבת מהפסים, חבלה במתקני תשתית, זריקת אבנים על אוטובוסים ומכוניות, ירי לעבר תחנות משטרה, או חסימת תנועה ליהודים בכבישים - אלו פעולות שאין רווח בצידן, ואין בהן דבר מלבד מניע לאומני עוין - טרור. כך, מבעיה מקומית, הפכה בעיית היעדר המשילות בנגב לבעיה אסטרטגית לאומית חמורה.
היום אחר־הצהריים נערוך בדימונה, חברי ראש העירייה בני ביטון ואני, כנס שבו נדון ב"תוכנית החירום להצלת הנגב". התוכנית מורכבת משלושה חלקים, שחייבים להתבצע במקביל. ראשית, גיוס אלפיים שוטרים נוספים לנגב, שיגיעו בכוחות גדולים כדי לאכוף את החוק. כוחות קטנים מותקפים על ידי העבריינים, קרוביהם ושכניהם, ועסוקים בלחלץ את עצמם. עד שלא יחזור הכבוד והמורא מפני החוק, יש צורך בכוחות גדולים ונחושים, שימנעו פשיעה ויאכפו את החוק.
שנית, צריך להביא לכך שהפשיעה לא תשתלם כלכלית - לגרום לעבריינים פגיעה כספית קשה. לכן, לכל כוח משטרתי יתלוו נציגי רשויות המס, שיטילו קנסות על פולשים, על מעלימי מס ועל מי שמרמה את הביטוח הלאומי, ויגבו ארנונה ממבנים לא חוקיים. מי שלא ישלם את הקנסות, יקזזו לו מתשלומי הביטוח הלאומי, ובאמצעות חילוט כלי רכב וכסף מזומן.
ושלישית, הבדואים כולם יחויבו להתיישב ביישובים הוותיקים או ביישובי המועצות האזוריות הבדואיות, על פי תוכניות המתאר הקיימות. המדינה צריכה להיות חסכנית באדמה, אבל נדיבה במתן זכויות בנייה. תושבי הפזורה שיעברו למגרשים מוסדרים יבנו לגובה ולא לרוחב. בתים בבנייה רוויה, יפתרו את הבעיה לשנים ארוכות קדימה. צריך להשקיע ביישובים המוסדרים, ובעיקר בחינוך לאהבת המדינה, עידוד גיוס לצה"ל או לשירות לאומי ותמיכה מוגברת בחיילים בדואים משוחררים, שבחרו לקשור את גורלם בגורל המדינה, ולהעדיף אותם בשירות הציבורי בכלל, וכמורים לילדים הבדואים בפרט.
החזרת המשילות בנגב תיטיב גם עם הבדואים עצמם. הם צריכים להרגיש חלק מהמדינה, ובשביל זה צריך בראש ובראשונה לכבד אותה ואת חוקיה. טיפול דחוף בבעיה הוא לא בבחינת אפשרות, אלא כורח. אם האנרכיה בנגב לא תודבר, לא רק שנאבד אותו - היא תמשיך ותתפשט בכל הארץ. זה כבר קורה. מה שניתן לעשות היום באמצעות כוחות משטרה גדולים, יצריך בעתיד כוחות צבא.
הממשלה הנוכחית, שתלויה באחים המוסלמים, רק מחריפה את המצב. הלאומנות הקיצונית מתודלקת בתקציבי עתק ומרימה את ראשה. השבת החוק והסדר לנגב לא תהיה קלה, אך היא בהחלט אפשרית. ובעיקר, אין לנו ברירה.