ממשלת השנה האחת התחילה את חייה במופע אלגנטי, מפרגן מקצה אל קצה, וסיימה את חייה במופע לא פחות אלגנטי, לא פחות מפרגן. נפתלי בנט ויאיר לפיד ביקשו להוכיח לישראלים שאפשר לעשות פוליטיקה אחרת. המאמץ ראוי לכל שבח, אבל אסור לטעות: לא כך התנהלה ממשלתם בשבועות האחרונים ולא כך תתנהל מערכת הבחירות שבפתח. נחמדות ופוליטיקה לא הולכות יחד, אפילו לא בדנמרק. בנחמדות לא מנצחים בחירות.
ארבעת החודשים שלפנינו יהיו אכזריים, זדוניים, מעוררי קבס. המפלגות בגוש נתניהו רעבות לשלטון. המפלגות בקואליציה היוצאת יילחמו גם על חלקן בשלטון וגם על עצם הישרדותן. מי שיש לו קיבה חלשה מוטב שיתרחק בתקופה הזאת מפוליטיקה.
לפיד ובנט הציגו אמש את הישגי ממשלתם. ההישגים משמעותיים, בעיקר בהשוואה לממשלת השיתוק הקודמת. זה לא מפריע לבנימין נתניהו לקבוע שזאת הייתה "הממשלה הכושלת ביותר בתולדות המדינה", משפט שלקח בשלמותו מהתעמולה נגדו בעבר. העובדות, כמו שנתניהו היטיב להסביר בעדותו במשפט שהוא מנהל נגד אהוד אולמרט, לא משחקות תפקיד בתעמולת בחירות.
הוויכוח על הישגי הממשלה היוצאת הוא המשחק המקדים. מלחמת הבחירות תתמקד כנראה בשני צירים אחרים. האחד, יהודים מול ערבים. הליכוד יטען שצירוף של מפלגה ערבית לקואליציה הוא חטא בל יכופר, בגידה במולדת. הסוקרים שלו מזהים בציבור היהודי שנאה ותאוות נקם כלפי המגזר כולו. בעיקר פחד, מוזן בפיגועים שהיו ובשטיפת המוח ברשתות. מה שטוב לימין הקיצוני באמריקה ובאירופה טוב לימין גם בישראל.
הגוש הנגדי יציג ממול את איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'. בסוף הוויכוח יסתכם בשאלה פשוטה: ממי אתה מפחד יותר, ממנסור עבאס או מבן-גביר. למאבק הזה יהיו השלכות לא רק בציבור היהודי אלא גם בחברה הערבית. אחוז הצבעה נמוך במגזר עובד לטובת גוש נתניהו. הצבת הערבים במרכז עשויה להעלות את אחוז ההצבעה.
הציר השני הוא נתניהו. בניגוד לציפיות, השנה שחלפה מאז הסבב הרביעי לא הפחיתה כהוא זה את המרכזיות שלו בשיח הפוליטי. שמו עובד לטובת שני הצדדים: נתניהו מעלה אנרגיות ומביא קולות גם לגוש שלו, גם לגוש שפוסל אותו.
(צילום: נויל האריס)
המאבק בין הגושים גורלי, אבל בחירות בישראל לא מתנהלות כמאבק בין שני גושים. ראשית, הקואליציה היוצאת איננה גוש אחד. היא מונה שמונה מפלגות יריבות. מרצ והעבודה עומדות על פרשת דרכים: או שיקיזו זו את דמה של זו או שיתמזגו. מרב מיכאלי רואה את עצמה כיורשת של יצחק רבין, ואת בני גנץ כיריב העיקרי שלה בקלפי. גם בחזית מול גנץ יוקז דם. הבוחרים של מרצ והעבודה עשויים לדלג על שתי המפלגות וללכת ללפיד: ראש הממשלה המיועד הוא היחיד בגוש שהתחזק בשנה הזאת, ויתחזק עוד יותר בחודשים הבאים.
הדבר הראשון שיעשה, בחוכמה, כראש ממשלת מעבר, הוא לקחת את השיירה המאובטחת שלו למתחם בלפור ולהתנחל שם. בנט שגה כשנשאר ברעננה. לפיד צפה מהצד והפיק לקח.
זה לא יפטור אותו מלהתמודד עם גנץ. השניים יצטרכו להסביר לבוחרים מדוע כל אחד מהם עדיף על עמיתו. בנט יצטרך להחליט אם הוא רץ בבחירות או פורש לביתו. גדעון סער יצטרך להחליט אם הוא מתאחד עם מה שיישאר מימינה. ההכרעה כורכת בתוכה כסף, כוח ואגו. מנסור עבאס יתמודד עם קמפיין ייצרי של המשותפת.
גוש הימין סר למרותו של איש אחד – נתניהו. זה יתרון גדול בקמפיין בחירות. הרחוב החרדי איתו, והפוליטיקאים והרבנים הולכים אחרי הרחוב. בכל זאת, הגוש פחות אחיד מהדימוי שלו.
העימות הראשון – ש"ס מול עוצמה יהודית. בש"ס הבינו שבן-גביר, לא אריה דרעי, אפילו לא נתניהו, הוא האליל של הצעירים שחורי הכיפה בעיירות הפיתוח, ביישובים החרדיים המזרחיים, בשכונות בערים. דרעי נבהל ושלח את הרב הראשי הספרדי יצחק יוסף להשתלח בבן-גביר. הפופולריות של הכהניסט חודרת גם לחצרות החסידיות האשכנזיות. היא משתלבת במגמה הלאומנית שעוברת כשריפה בשדה קוצים בכל המגזר החרדי. לא במקרה הפוליטיקאים האשכנזים מתעקשים לכנות את המחנה "הגוש האמוני". הכינוי שאימץ הליכוד, "המחנה הלאומי", לא יושב להם טוב.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקיאתמול הקפידו הגברים בסיעת הליכוד לבוא לכנסת בחליפה העסקית הכי טובה שלהם ובעניבה מהודרת. ריח השלטון, ריח הלשכות העתידיות, הפמליות, הלוביסטים, ריח הכוח לתת ולקבל, עלה באפם. הם מתגעגעים.
אם גוש הימין יגיע ל-61 המנדטים המיוחלים, יטיב נתניהו לעשות אם יקים ממשלת 61 מייד לאחר הבחירות, ויעביר בכנסת את החוקים שיחלישו את בית המשפט העליון ומערכת המשפט כולה וישחררו אותו מצרותיו המשפטיות. אחר כך יפנה לסיעות האופוזיציה בהזמנה להצטרף לממשלתו. תצילו אותי מסמוטריץ' ובן-גביר, ילחש נתן אשל, השליח הנצחי שלו. המדינה בסכנה. והם יקשיבו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
