1 בספטמבר מתקרב בצעדי ענק. השיח על אודות המחסור במורים, תחקירים על קבלת כל מי שזז/ה לעבודה כמורה, גם אם אין לה או לו כישורים מינימליים נדרשים, והידיעה לפני יומיים ב"כלכליסט" על כך ששיעור המורים החדשים אשר עוזבים את המערכת קפץ בשלוש השנים האחרונות ב-59% - אמורים להדיר שינה מעיני כל מי שעתידה של מדינת ישראל יקר לו.
הסתדרות המורים ומשרד האוצר מנהלים מו"מ שבשלב זה נראה כשיח עקר בין איגוד מקצועי שכל מטרתו היא להגן על עובדיו הוותיקים, לבין מי שמנסים להביא לשינויים נדרשים שחבל שלא נעשו כבר לפני שנים. לתלמידים ולהורים אין כל פתחון פה בדיון, או נכון יותר בסכסוך המתמשך הזה, אף שבהם, בתלמידים, עסקינן, ולהוריהם יש ודאי עניין וגם דעות ברורות.
מי שאמור להיות מודאג מאוד מהמצב הוא משרד החינוך והעומדת בראשו, השרה יפעת שאשא-ביטון, שכפי שנראה נותנים גיבוי לאיגוד המקצועי - הסתדרות המורים, הנאבקת יותר למען תוספת שכר נכבדת למורים הוותיקים, במקום לדאוג לתוספת שכר משמעותית למורים החדשים כדי שלא יברחו מהמקצוע. המורים החדשים משתכרים בממוצע בשנה הראשונה לעבודתם 5,500 שקל. זאת משום שהם מועסקים בדרך כלל בשנים הראשונות בחלקי משרה ואין להם עדיין ותק, שהוא מרכיב חשוב בסולם השכר.
וזה במקום שנטפח את המורים הצעירים, ונגרום לכך שכוח אדם איכותי ירצה להצטרף לנבחרת ההוראה ולהישאר מבלי לברוח; במקום שבתקציב הגדול שיש היום למערכת החינוך, והוא גדול, נמצא את הדרכים לשפר את המערכת, לייעל, ולהכניס כלים עדכניים; במקום שהמערכת תדע לתת למורים יותר תשומת לב - החל מקפה שלא יצטרכו להביא מהבית כפי שמעידים מורים רבים, ולא פחות חשוב, פינות עבודה אישיות עם מחשב אישי לכל מורה, בכל בתי הספר.
במקום שלכל תלמיד יהיו תוכנות לימוד, והמערכת תדאג לרכוש מחשב לתלמיד שיד הוריו אינה משגת, ובימים מורכבים אלה של יוקר מחיה, שתהיה מערכת משוכללת של הזנה; במקום לוודא שבימים הקשים שאחרי שתי שנות הקורונה, תלמידים שסבלו, שהפכו שקופים למערכת, שעברו וחלקם עדיין עוברים תקופה לא קלה, תוגדל מכסת היועצות והקב"סים, והמנהלים והמורים יקבלו הדרכה לראות כל ילד וילדה ממש כאילו היו הילדים שלהם בביתם הם.
במקום כל אלה, אנחנו נידונים לסבבים חוזרים ונשנים של איומים בהשבתות, סופרים את הימים שנותרו עד ליום פתיחת או השבתת שנת הלימודים.
אין לי ספק שמשרד החינוך עובד, אבל אני לא מצליחה להבין את התמיכה בדרישות יפה בן-דויד ואת חוסר התמיכה בהצעות האוצר. מדוע לא להתאים את ימי החופשות, למשל? מדוע להתנגד לכל שינוי? נראה שאור הזרקורים מוצא חן בעיני יו"רית הסתדרות המורים. התוצאה גורמת נזק גדול לתלמידים, נזק להורים, נזק לחברה הישראלית.
- לימור לבנת כיהנה כשרת החינוך מטעם הליכוד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il