"מכל הכישרונות המוענקים לבן אנוש, שום דבר אינו יותר יקר ערך מאשר אמנות הדיבור. למי שמחזיק בה, יש כוח עמיד יותר מזה של מלך חזק" (וינסטון צ'רצ'יל).
חמישה חודשים חלפו מאז יריית הפתיחה של המלחמה העקובה מדם באוקראינה, בקייב מזהים בדיוק את מה שחששו ממנו: העולם עבר להתעסק בחדשות אחרות. את הדיווחים הדרמטיים על מצב הקרבות ומסרי התמיכה המרגשים באוקראינה החליפה אדישות מסוימת והבנה ספק עגומה־ספק מתבקשת שמדובר במלחמת התשה ארוכה, וסופה לא נראה באופק. הקטסטרופה האוקראינית נשכחת לאיטה, וגם הנשיא זלנסקי מבין שהוא בצומת דרכים. הוא כבר לא נואם כל יום מול פרלמנטים וסטודנטים דרך המסכים למדינות המערב. הוא כבר לא האיש שכולם אהבו לאהוב.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
נכון, האמריקנים והאירופאים ממשיכים לחמש באינטנסיביות את צבא אוקראינה עם נשק כבד ומדויק, ומסתכנים בעימות ישיר מול הרוסים. אבל בשטח, בסופו של דבר, אין (עדיין) שינוי אמיתי של המשוואה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
למאמץ לתפוס את תשומת לבם של מנהיגים ברחבי העולם, ולשכנע אותם להמשיך לסייע לאוקראינים בהדיפת כוחותיה הפולשים של רוסיה, גויסה לאחרונה גם אולנה זלנסקה, הגברת הראשונה של אוקראינה – שבחודשיים הראשונים של המלחמה שהתה במחבוא. אחרי שבשבוע שעבר ביקרה בוושינגטון ונפגשה עם הנשיא ג'ו ביידן ורעייתו, ואף נאמה בפני הקונגרס האמריקני וביקשה תחמושת, השבוע היא מככבת על שער מהדורה דיגיטלית מיוחדת של מגזין "ווג".
"בשבועות הראשונים למלחמה היינו פשוט בשוק. אחר כך הבנו שזו מלחמה שמכוונת להשמיד את כולנו", אמרה זלנסקה בריאיון. "בכנות, אני לא חושבת שמישהו יודע איך החזקנו מעמד עד כה מבחינה רגשית. אין לנו ספק שננצח. זה מה שמחזיק אותנו".
7 צפייה בגלריה
וולדימיר זלנסקי עם אשתו אולנה בצילומים ל''ווג''. עוררו באזז וביקורת
(צילום: מתוך האינסטגרם)
על צילומי הפקת האופנה, על רקע הריסות, שקי חול ולוחמים בקייב, הופקדה הצלמת האגדית אנני ליבוביץ. גם זלנסקי עצמו מבליח בכמה מהתצלומים - למשל בחיבוק זוגי דביק או כשהשניים אוחזים ידיים על השולחן במשרדו. התמונות יצרו באזז ברשתות החברתיות, כאשר משתמשים רבים כינו את הכריכה הדיגיטלית "יפה" ו"עוצמתית". אחרים, לעומת זאת, מתחו ביקורת על בני הזוג שהצטלמו למגזין בתקופה שבה ארצם נהרסת במלחמה. "אתה יורה ביריב שלך או נורה (מצולם – באנגלית)... על ידי ווג", הגיב משתמש בטוויטר. "אני בטוח שהחבר'ה בשוחות מעריכים את המאמץ שהזוג זלנסקי משקיעים בעצירת המלחמה. שער ווג יעזור, בוודאות", צייץ אחר.
ביקורת שכזו בוודאי לא החליקה בקלות בגרונו של הנשיא האוקראיני, שמפגין אגרסיביות גוברת כלפי מי שמעז לבקר אותו מבית. כבר לפני חודשיים הוצאו אל מחוץ לחוק מפלגות האופוזיציה. יותר ויותר דיווחים פורסמו על מעצרים והתנכלויות נגד מי שנחשב פרו־רוסי או ביקורתי מדי כלפיו. מי שמבקר אותו, מצויר אוטומטית על ידי אנשיו כבוגד.
זלנסקי, יש לציין, עדיין רושם לעצמו אחוזי תמיכה גבוהים, גם בארצו וגם מחוצה לה. אבל ככל שמתבהרת יותר התמונה, יותר ויותר אוקראינים שואלים את עצמם מה עומד מאחורי ההבטחות וההצהרות שלו. הוא אומר שהמלחמה תסתיים עד סוף השנה, אבל שום סיום לא נראה באופק. הוא אומר שאוקראינה כבר שייכת דה־פקטו לאיחוד האירופי, אבל גם כאן יש יותר סימני שאלה מתשובות. לצד הצהרות לגבי הצלחות צבאיות, אוקראינים רבים כבר נכנסים לחודש השישי שלהם במרתף או בבונקר. בתי הקברות כבר מלאים עד אפס מקום, כך שהקברנים צריכים לחפור קברים חדשים. המצב הכלכלי מתחיל להכביד. יש הרס מכל עבר, מוות, מיליונים כבר עזבו את המדינה, חלקם חוזרים רק כדי למצוא את מותם. גם הלכידות הנחושה שאפיינה את הממשלה ואת העם בחודשים הראשונים של המלחמה מתחילה להתפוגג. מכונת הכתישה הרוסית הרסה את אוקראינה בגופה ובנפשה.
השינוי קרה מהר. רק בחודש פברואר האחרון הוזנק זלנסקי למעמד סלב עולמי, לא פחות: הוא הוזמן ואירח ראשי מדינות, בן סטילר בא לבקר אותו, ג'ורג' קלוני מעריץ אותו, חוקרים פולנים קראו לשושנת ים מאובנת על שמו. כותבים השתפכו עליו וצייניו, עם קריצה למוצאו היהודי, כי זלנסקי הוא דוד המודרני המתייצב מול גוליית. זלנסקי הפך לפניה של ההתנגדות האמיצה, האיש שבחר להישאר בקייב המופצצת ולהיות שומר הסף של הליברליות הדמוקרטית מול המנהיג הטוטליטרי שמאיים לשנות את הסדר במערב.
הוא הושווה פעמים רבות לוינסטון צ'רצ'יל בזכות היכולת הרטורית שלו לאחד את העם האוקראיני ולשמור על שורותיו תחת תופת סובייטית מתמשכת. הוא לקח את יכולת המשחק שלו, בתור מי שהגיע לפוליטיקה מעולם הבמה, והשתמש בה עד תום: צילם סלפי ליד הלוחמים ובמדי לוחם, ונשא הודעות לעם האוקראיני בכל ערב בווידיאו כדי לעודד את הלוחמים והאזרחים.
אבל אחרי יותר מ־150 ימי לחימה, הסדקים במנהיגות הכריזמטית של זלנסקי בלתי ניתנים עוד להסתרה. הוא החליף חמישה שגרירים, בין היתר מהונגריה, מגרמניה ומנורווגיה, השעה את ראש השירות החשאי איבן בקאנוב ואת התובעת הראשית אירינה ונדיקטובה, והעביר את מפקד אזור דונבאס מתפקידו.
זה לא הכול. השבוע פורסם ברשתות האוקראיניות מסמך, לכאורה מטעם הנשיא, לפיו הוא שולל את אזרחותם האוקראינית של כתריסר אנשים, בהם בכירים יהודים בעלי אזרחות ישראלית. הבולט שבהם - האוליגרך היהודי־ישראלי איגור קולומויסקי, שקידם את זלנסקי להיות נשיא והיחסים ביניהם התערערו מאז. בנוסף לו, במסמך צוינו גם גנאדי קורבן – ראש ההגנה הטריטוריאלית של מחוז דנייפרו, שמפקד על רבבות חיילים – והישראלי וודים רבינוביץ, שנחשב לגדול האופוזיציונרים של זלנסקי ולמי שמותח עליו ביקורת באופן תדיר. כל זאת בזמן שחוקת אוקראינה אוסרת על שלילת האזרחות של אנשיה או על מניעת כניסתם למדינה.
הסכם יצוא התבואות אומנם נחתם, אבל מיד אחריו הפציצו הרוסים את הנמל באודסה, ושר החוץ הרוסי לברוב גם הצהיר השבוע במפורש כי המטרה של ארצו היא החלפת השלטון "האנטי־אוקראיני והאנטי־היסטורי". דמיטרי מדבדב, נשיא רוסיה לשעבר, טען שאוקראינה יכולה להיעלם מעל המפה העולמית. נשיא בלארוס אלכסנדר לוקשנקו אף איים במלחמה אטומית.
זלנסקי כינה את התנהגות הרוסים כברברית ואת רוסיה כמדינת טרור, טען שהיא עורכת על ארצו ניסוי כלים לפני התקפה על אירופה, והמשיך במנטרה לפיה הדבר החשוב ביותר הוא איחוד בעם שיביא להתנתקות מרוסיה והשתלבות באיחוד. הוא ניסה להפיח שוב אופטימיות קוסמת, אבל ההפצצות הרוסיות הכבדות והכתישה האינסופית, לצד הצעדים שאותם נקט, העלו גם שאלות האם המלחמה מתחילה לתת את אותותיה הפסיכולוגיים על זלנסקי.
בשבועות האחרונים נערכים הכוחות האוקראיניים למתקפה חוזרת על העיר חרסון וסביבתה. 44 ערים כבר נכבשו במתקפה הזו, שמוגדרת עד עתה כהצלחה וכוללת גם את ריכוך הכוחות הרוסיים במהלומות ממיטב כלי הנשק המועברים לצבא האוקראיני מהמערב. מדובר ביעד אסטרטגי חשוב: הסגת הכוחות הרוסיים ומרכזי השליטה תביא לבעיות לוגיסטיות קשות לצבא הרוסי ותגביל את יכולתו להפציץ יעדים אזרחיים באוקראינה. הצלחה שם תביא לחיזוק המורל בקרב העם האוקראיני. שני שלישים מ־300 אלף תושבי העיר כבר נמלטו ממנה. מי שנשאר גר כבר חמישה חודשים במרתפים או בבונקרים.
אבל חרסון היא לא רק יעד אסטרטגי, אלא סימבולי. היא העיר הראשונה שנפלה בידי הרוסים בתוך פחות משבוע מאז תחילת הקרבות. הכוחות הרוסיים השתלטו על האזור ועל קו החוף של הים השחור, השתלטות שהבליטה את אוזלת היד של השירותים החשאיים המקומיים: מפקדים שלא הופיעו, אחרים שברחו, חוסר היכולת לפוצץ את גשר אנטונובסקי המוביל לעיר (או גרוע מכך: נטרולו מחומרי נפץ על ידי בוגדים), ולאחר מכן שורה של עורקים ומשתפי פעולה, ביניהם גם כמרים, שכיוונו את הרוסים למטרות אוקראיניות, הזהירו אותם מפני שדות מוקשים, החביאו אותם ונשאו דרשות בשם רוסיה.
מפקד הכוחות החשאיים (SBU) מאז עלייתו של זלנסקי לשלטון ב־2019 הוא איבן בקאנוב. בקאנוב הוא חבר ילדות מעיר הולדתו של זלנסקי. גם הוא, כמו זלנסקי, עורך דין שהגיע יחד עם רבים אחרים מאנמסבל הבידור של הנשיא, והיה גם ראש מטה הבחירות שלו. "זו לא הייתה בחירה של כישורים, אלא בחירה של אמון ואמון בלבד. הכישרון היחיד של בקאנוב היה החברות שלו עם זלנסקי", מסביר אנדראש ראץ, חוקר עמית במכון הגרמני ליחסי חוץ ומומחה לרוסיה ואוקראינה. "התקווה הייתה שבקאנוב ינהל את המקום ולא יצטרך להוכיח כישורי מודיעין או צבא אמיתיים, ובאמת בשנים הראשונות שלו בתפקיד הוא נחל הצלחות מרשימות, בעיקר בלחימה בשחיתות. ואז פרצה המלחמה, ובמלחמה, ראש שירותי הביטחון החשאיים צריך סט לגמרי אחר של כישורים".
כשהתבררה אוזלת ידו של בקאנוב, הזכירה האופוזיציה לעם כי היא הזהירה מלכתחילה שאי־אפשר להצניח איש כזה לתפקיד כל כך חשוב ורגיש. סריי פורסה, מנתח כלכלי בבנק האוקראיני "דראגון קפיטל", כתב בחשבון הטוויטר שלו: "המלחמה בשחיתות של בקאנוב והרפורמות שערך כדי להתקרב לאיחוד עמדו בעוכריו. הרבה אנשים בשירות החשאי ובתביעה היו נגועים בשחיתות ויצאו נגד הרפורמות שערך, והרבה מהם מתחברים לרוסים עכשיו. המלחמה הזו לימדה אותנו שאיש מושחת הוא תמיד החבר הכי טוב של פוטין".
מרגלים ומשתפי פעולה רוסים תמיד היו בקרב האוקראינים, אבל החדירה לתוך ארגונים קריטיים, כמו גם עומק והיקף החדירה, הכו את האוכלוסייה באוקראינה בתדהמה - וגרמו לרבים לתהות לגבי קבלת ההחלטות של זלנסקי, לגבי ההתאמה שלו למנות אישים בכירים לתפקידים כה חיוניים, ואם יש לו את הכלים למנות בכירים אחרים תחתיהם.
זלנסקי, במהלך שזיכה אותו בנקודות זכות על כך שלא החביא את הנתונים, חשף מעל 650 מקרים של עריקה ושיתוף פעולה בדרגות ובמחלקות שונות (ועוד למעלה מ־800 בקרב אזרחים). 28 עובדים מהשירותים החשאיים פוטרו (ביניהם ראש סניף הביטחון באזור חרסון, ראש האגף הכללי לביטחון פנים וראש שירות הביטחון האוקראיני בחצי האי קרים). גנרל אחד ברח ערב הפלישה לסרביה עם כמעט מיליון יורו במזומן ותכשיטים: זלנסקי הסיר את דרגותיו ואת הדרגות של עוד גנרל במחוז חרסון וכינה אותם "אנטי־גיבורים". עוד התגלה כי 60 עובדים מהשירות החשאי והתביעה הראשית נשארו בשטחים הכבושים ועברו לעבוד עם הרוסים.
בקאנוב הוא אומנם חבר ילדות ואיש המעגל הפנימי של זלנסקי, אבל ההשעיה שלו הייתה עניין של זמן (זלנסקי ביקש לפטרו מיידית, אבל הוא זקוק לאישור הפרלמנט). המקרה של ונדיקטובה הוא הרבה יותר מעניין ובעייתי. היא לא הייתה חלק מהמעגל הקרוב לנשיא, אבל ייעצה לו משפטית. היא אישה עצמאית שנלחמה בשחיתות והייתה הרוח החיה מאחורי המאמץ להביא את הרוסים למשפט בעוון פשעי מלחמה. השעייתה נתפסת בצורה שלילית בציבור האוקראיני, וזלנסקי נתפס כמי שסימן אותה בגלל שלא אהב את עצמאותה ואת הפופולריות הגואה שלה. רבים בציבור גם ראו בהשעיה שלה ניצחון של האוליגרכים השנואים שנגדם נלחמה.
גם בקאנוב וגם התובעת הושעו לפי צווים נשיאותיים (סעיף 47 לחוקת הביטחון, המאשים אותם כי חוסר יכולתם גרם לאבידות בנפש ולתוצאות גרועות אחרות): לא כבוגדים, אלא כמפקדים ומנהלים שלא הביאו את התוצאות המקוות, שעצמו עיניים ולא טיהרו את שורותיהם מבוגדים. זלנסקי הגדיר את שיתופי הפעולה עם הרוסים כפשעים נגד שורשי הביטחון הלאומי.
"אנשי ביטחון הועמדו שוב ושוב במבחנים ושירותי הביטחון החשאי נכשלו, וחלק מהאנשים הללו הוא בחר. יש בזה גם אלמנט אישי. זו אחריותו", אומר ראץ. "הממשלה של זלנסקי הייתה מאוד לא יציבה עד המלחמה והתייצבה והתלכדה מסוף פברואר. עכשיו הוא מרגיש שהמצב התייצב ולכן הוא יכול לבצע שינויים, אבל זה יכול להיתפס גם כחוסר אמון וכהודאה בכישלון".
"יש הרבה רומנטיזציה לגבי זלנסקי במערב", אומר עוד מומחה בצוות חשיבה על אוקראינה. "הוא הלוחם על החופש הליברלי והדמוקרטי נגד פוטין הטוטליטרי, אבל הוא הלוחם היחיד. המערב נותן לו נשק וכסף, אבל האנשים שלו מתים. יש בפולין היום מספר פליטים אוקראינים ששווה למספר הפולנים בוורשה. זה פצע עמוק. חמישה חודשים של הפצצות הם מכה פסיכולוגית שאי־אפשר לתאר אותה. זלנסקי הוא אמן בלדבר, הוא אמן בהבטחות על כניסה לאיחוד האירופי ועל סוף למלחמה עד סוף השנה, אבל ההתייחסות שלו למערב היא כמעט דו־קוטבית, בין ארוחת הבוקר לארוחת הצהריים.
"כאוקראיני אתה לא רואה שום אור בקצה המנהרה הזו, וככה גם האמונה של הציבור שם במה שזלנסקי אומר הולכת ופוחתת, למרות שהתמיכה בו יציבה. אחרי כל העידודים, המחוות והביקורים, הם אלה שצריכים כל יום לחיות את המלחמה, את הקורבנות, העצב. זו התשה. מה שהאזרחים האוקראינים חווים כרגע, זו המציאות. לא האופוריה של תחילת ההגנה נגד הרוסים, אלא חמישה חודשי מלחמת התשה רוסית אלימה, אכזרית, בלתי פוסקת. ועכשיו הם מגלים שיש להם גם אויבים רבים מהבית".
זלנסקי הפך במלחמה לריכוזי יותר בהשוואה לשנתיים הראשונות שלו בתפקיד. רודף כוח, בקושי ישן. ההחלטות האחרונות שלו אינן נובעות מפרנויה: הכוחות הרוסיים מגייסים אזרחים פרו־רוסים תוך הבטחה למשרות עתידיות. זלנסקי היה חייב את הניקיון הזה לפני המתקפה הגדולה על חרסון. הרוסים כבשו את המקום והתחילו להתקדם לכיוון אודסה, אבל נעצרו במיקולאייב. כעת זלנסקי רוצה להסיג משם את עמדות השליטה הרוסיות ולפגוע בלוגיסטיקה שלהם, ולהביא להתרוממות רוח בעם שלו.
"זלנסקי אומנם מופיע בכל מקום ובחזית ומרים את המורל", אומר ראץ, "אבל תושבי לביב כבר רואים שחופרים שם קברים מחוץ לשטח בית הקברות, כי נגמר המקום". חמישית משטח המדינה כבוש. האוקראינים צריכים עכשיו דחיפה מורלית יותר גדולה מסרטי הווידיאו הליליים של הנשיא האמיץ או מהפתיחה המחודשת של בית האופרה באודסה.
"זלנסקי נבחר ברוב עצום של 73 אחוז מהקולות ב־2019. היו לו את כל הכלים לעשות מהפכה בדיוק כפי שהבוחרים ציפו ממנו. והוא היה פוליטיקאי רע, גדוש בסקנדלים, רב עם אוליגרכים, ירד ל־30 אחוזי תמיכה בסקרים. הנתון הנמוך הזה גם גרם לרוסים למהר לפלוש ולחשוב שהאוקראינים ייכנעו תוך שבוע, ואז הגיעה המלחמה. המלחמה הייתה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לזלנסקי", מנתח ראץ. "היסטוריה עושה דברים מאוד מוזרים לאנשים, והמלחמה הראתה שזלנסקי היה המנהיג שאוקראינה הייתה צריכה".
ומה יקרה כשתיגמר המלחמה, הוא יחזור להיות הפוליטיקאי הרע?
"צ'רציל סיים את המלחמה והופרש. אבל קודם שהמלחמה תסתיים. בניגוד לפוליטיקאים שנכנסים לפוליטיקה כדי להתפרסם, זלנסקי כבר היה מפורסם. חשבו שהוא יתקפל מהר, ואז הוא הוכיח להם שאיש אחד עם אומץ יהיה הרוב בין אלף פחדנים. אוהבים אותו במערב כי הוא אוהב ומכבד את המדינה שלו, כי הוא מבין שתפקיד המשטר הוא לשמור על זכויות הפרט. הוא היה בשטח ונתן דוגמה אישית, והוא מבין טוב מאוד את הסימביוזה בין מילים למעשים ומה התפקיד שלו בסימביוזה הזו. הוא הצליח לשמור על הארץ שלו מתפקדת. בשבילי, הוא צ'רצ'יל של עולם הטיקטוק. בהתחלה היה נראה שיש פה רודן שפולש לארץ שבה שולט ליצן, ואז הליצן אמר: 'תראו מה קורה כשנותנים לליצן כוח'. זלנסקי הוכיח בשנה האחרונה שהוא שחקן במשחק השחמט העולמי, שהוא לא רק עוד פיון על הלוח".
7 צפייה בגלריה
עם יו''ר הכנסת מיקי לוי בנאום בזום. ''היו לו ציפיות גבוהות והמציאות טפחה על פניו''
(צילום: ערוץ הכנסת)
לזכות זלנסקי אפשר לרשום בין היתר ביטול חוקים שעזרו ללוגיסטיקה של שינוע אוכל, הורדת מסים ופטור מתשלומים למי שידו אינה משגת. ועדיין, השבועות האחרונים חושפים את הליאות על פניו ואת האנרגיות הירודות שלו. "הכוח של זלנסקי תמיד הגיע מהאנשים", אומר וולודימיר ירמולנקו, עורך המגזין הפוליטי "אוקראינה וורלד", "והאנשים התחילו להתעייף. הנרטיב והדרמה שלו ניצחו בקרב על התודעה את מוסקבה, אבל אולי זה לא מספיק".
"כולם זוכרים את תחילת המלחמה ואת האמירה 'אני צריך תחמושת, לא טרמפ החוצה', או את 'יה טוט' ('אני כאן' באוקראינית). אלו רגעים מפוארים בתולדות האומה. או את היכולת שלו כשחקן לקלוט מה אנשים רוצים לשמוע, או לזקק תמונה מטושטשת", אומר החוקר שמבקש לשמור על עילום שם, "אבל בתת־מודע שלהם, האוקראינים גם יודעים שהם לא יכולים לנצח במלחמה הזו, אלא אם כן נאט"ו ייכנס פנימה, ונאט"ו עסוק בשמירת הגבולות של הברית שלו. הוא לא ייכנס פנימה. האופטימיות של תחילת המלחמה היא נייר לבן שכל יום מתפשט עליה כתם שחור של פסימיות. היכולת הרטורית של זלנסקי, עם כל הכבוד לצ'רצ'יל, היא לא מערכת הגנה אווירית נגד טילים".
"זלנסקי הוא כוח רענן שלא הגיע מהפוליטיקה ואף אחד לא לקח אותו ברצינות בענייני כלכלה, חוץ וביטחון", אומר צבי מגן, חוקר INSS באוניברסיטת תל־אביב, לשעבר ראש ארגון נתיב ושגריר ישראל באוקראינה וברוסיה. "כשהתחילה המלחמה התברר שהצבא וכוחות הביטחון מאורגנים היטב ומוכנים. אז התברר גם עד כמה הוא אשף הדימוי והתודעה: בהופעה חיצונית, בבגדים, באיך לדבר לקהל, בכל הכישורים שלו כשחקן. הוא הצליח לחבר בין החזית לעורף. אפילו הרוסים הודו שהוא גאון במישור התודעתי וההתגייסות המורלית. מצד שני, הוא מייצג לבדו בשטח את נאט"ו מול הענק הרוסי. הוא מביא את הסחורה, אבל הוא לא יכול להחליט על מו"מ וסיום הלחימה. הוא תלוי לחלוטין בנאט"ו. הוא רוצה להתפשר, אבל נאט"ו לא מאפשרים לו".
גם יחסיו עם ישראל ידעו עליות ומורדות. "זלנסקי לא כועס על ישראל אך יש אצלו אכזבה גדולה מאיתנו", אומר גורם בכיר שמעורה ביחסי ישראל־אוקראינה. "היו לו ציפיות מאוד גבוהות והמציאות טפחה על פניו. למה הציפיות היו גבוהות? כי ישראל נתפסה כמדינה מאוד קרובה לאוקראינה, מדינה אחות, גם בגלל שיש הרבה יהודים בצמרת האוקראינית, וכנראה גם באופן אישי, כיהודי בעצמו. הוא מאוכזב מהתמיכה המאוד מצומצמת שלנו באוקראינה, כולל אי הצטרפות לסנקציות ואי אספקה של נשק. לאחרונה לא היו מגעים בין זלנסקי להנהגה הישראלית. השיחה האחרונה הייתה במאי, בין שר החוץ לפיד לשר החוץ האוקראיני. הייתה גם שיחה בין אשת הנשיא הרצוג לאשתו של זלנסקי. אבל לא יותר מזה".
על שלושה דגלים נבחר זלנסקי לנשיאות: ביעור השחיתות ושיפור כלכלי, התקרבות למערב וסיום המלחמה בדונבאס. בשלושתם, נכון להיום, יש סטטוס־קוו או החמרה. זה לא סרט, אמר זלנסקי במהלך המלחמה. וכנראה גם סוף טוב לא יהיה פה.
