הייתי השבוע בשתי פגישות עם בכירים במערכת הביטחון. באחת נכנס מישהו עם פתק. פניו של הבכיר אורו. "נו יופי", הוא אמר. מה קרה, שאלתי. חוסל מפקד מרחב הצפון של הג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה, הוא השיב. בשנייה, נכנס קצין צעיר עם האייפד הצבאי - נקרא לו כך - שעליו אפשר לראות את תמונות הלחימה. הבכיר היה מרוצה ממה שראה. ביקשתי לראות גם. זו הייתה תמונה בשחור-לבן: ארבעה כלי טיס בלתי מאוישים מסודרים יפה על מרפסת פתוחה בבית בדרום לבנון. דקה אחרי הצילום, טיל ישראלי פוצץ אותם. 36 שעות אחרי הפגישה הזו, דווח כי טיל ישראלי אחר חיסל בביירות את סאלח אל־עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, מרכז הפעולות הצבאיות ביהודה ושומרון ואיש הקשר עם טהרן.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
זה היה כנראה השבוע הטוב ביותר לצה"ל ולמערכת הביטחון מאז 7 באוקטובר. עד מועד סגירת טור זה, ברצועת עזה נהרגו פחות לוחמים, בהשוואה לכל השבועות הקודמים. בצפון, צה"ל המשיך בפגיעות מדויקות וכואבות נגד חיזבאללה. ישראל העבירה לעצמה, בתקיפות האחרונות, את היוזמה. נכון לאתמול בבוקר, חיזבאללה מגיב אליה - ולא ההפך. העבודה שנעשית בפיקוד הצפון יסודית: מושמדים בונקרים, מתחמים מבוצרים, מחסני טילים, מטות צבאיים, מתקני תקשורת ותשתיות שהושקע בהם זמן וממון רב. אזורים עם סבך צפוף בצד הלבנוני, על הגבול, עלו באש וחשפו חלק מביצורי חיזבאללה. אם בשבוע הראשון למלחמה, חיזבאללה החזיק ביכולת של הסתערות קרקעית על מדינת ישראל, בסדר כוח של כ-2,000 לוחמים, כמעט ללא התרעה, בצה"ל סבורים שכעת אין לו עוד יכולת לפעול בהתרעה אפס. היא נפגעה אנושות בגלל תקיפות חיל האוויר.
בביירות חוסל כאמור אל-עארורי, ואיתו דרג הביניים שאחראי לשיגורי הרקטות של חמאס מדרום לבנון. החיסול התרחש בדאחייה, בצורה כירורגית; אל-עארורי הניח שישראל או אחרים לא יעזו להכות שם, ושהם לא יודעים על הבניין שבו שהה. זו הייתה טעות כפולה שעלתה לאסטרטג של חמאס בחייו. החיסול הזה מצטרף לזה של קצין משמרות המהפכה הבכיר רזא מוסאווי האיראני; הוא לא האיראני הראשון שנהרג אחרי 7 באוקטובר, וספק אם יהיה האחרון.
נהוג לומר שצבאות מתכוננים למלחמה הקודמת. המלחמה הקודמת שישראל לחמה בה, בהיקף נרחב, הייתה מלחמת לבנון השנייה ב-2006. מאז, צה"ל הסיק מסקנות והתכונן למלחמה הבאה עם חיזבאללה. במקביל, השתרשה הקונספציה ההרסנית: עזה איננה איום, חמאס מורתע, צריך "לכסח את הדשא" של הטרור שם, והכול בשליטה.
אחת מהסיבות שמערכת הביטחון לחצה לפתוח במתקפת מנע בצפון ב-11 באוקטובר - לפי פרסומים - אותה המתקפה שהקבינט ונתניהו לא אישרו, היא האמונה בתוכניות שצה"ל הכין. במודיעין, וביכולת לבצע. האמונה הזו לא השתנתה בשלושת החודשים האחרונים; למעשה, היא גברה. 7 באוקטובר היה כישלון צבאי מזעזע וחסר תקדים בהיסטוריה של ישראל. אך אחריו תוכניות צה"ל לפעולה קרקעית בעזה הצליחו. נבואות הזעם ("עזה כולה ממולכדת", "זו מלכודת") התבדו.
המערכה נגד חמאס תימשך, ולכן חיזבאללה, לשיטתו, ימשיך לירות נ"ט ולשגר רקטות לאורך הגבול. זה מצב בלתי נסבל. גם אם נסראללה יחליט חד-צדדית לחדול את האש מחר בבוקר, ברשותו עדיין 10,000 טילים ורקטות רק בדרום לבנון; מאות בונקרים ותוכניות מבצעיות לחולל 7 באוקטובר - פי כמה. לאור המסקנות ממתקפת חמאס, ישראל לא יכולה להשלים עם זה. בשלב מסוים, יהיו הסכמות בינלאומיות עם לבנון - או שתהיה מלחמה.
אם תהיה מלחמה, במטכ"ל מאמינים שלא יהיה מנוס מתמרון קרקעי בשטח לבנון. בצה"ל מקווים שהפעולות של השבועות האחרונים, והחיסול בדאחייה בראשן, מחזקות את ההרתעה מול חיזבאללה; ממחישות שהכול השתנה. במערכת הביטחון מאפשרים זמן למהלכים המדיניים, אלה שמנסים למנוע עימות. מעטים מאמינים שיש לזה סיכוי.
קחו כדוגמה את עמוס הוכשטיין, השליח האמריקאי לענייני לבנון וישראל. כפי שפורסם בטור זה, הוא מנסה להסדיר את קו הגבול עם לבנון. לא מדובר בהר דב ור'ג'ר, הדרישות הגדולות של חיזבאללה שישראל כלל לא מוכנה לדון בהן. יש 13 מחלוקות על הקו הכחול, הגבול עם לבנון. מדובר בסכסוכי גבול זעירים. על שבעה מתוכם, יש הסכמה כבר כעת. הוכשטיין מציע לפתור את שש המחלוקות הנוספות. הקשה ביותר היא בראש הנקרה. מדובר ב-25 מטרים. "ומזה הוא חושב שאפשר לייצר מנוף מדיני שיסיג את חיזבאללה", אמר לי גורם ביטחוני, "זה דבר הזוי. חיזבאללה לא יסיג את כוחותיו, או יפרז שטח מטילים ונ"ט, בגלל הסדרה של כמה מאות מטרים. וממילא הם הצהירו השבוע שהמלחמה תימשך עד סוף הפעולה הישראלית בעזה". הוכשטיין והממשל האמריקאי סימנו את מערכת הביטחון ואת השר גלנט כ"מחרחרי מלחמה"; המחמאות הדדיות.
"אם סינוואר יוביל למלחמה אזורית, זה ניצחון שלו", אמר לי אלוף אחד, "ולכן הסדר עדיף בהרבה על כל מלחמה גדולה עם חיזבאללה". הסדר כזה יכול להיות אחד משני דברים: אמיתי, או בלוף. אם יבחרו בבלוף, צה"ל יצטרך לחשוק שפתיים
במלחמה בצפון, ברור שהקלף האסטרטגי החזק ביותר של חיזבאללה הוא עשרות אלפי הטילים שהכין. במלחמת לבנון השנייה, הניסיון לטפל בשיגורים רדף את חיל האוויר מהיום הראשון ועד האחרון; ארסנל הרקטות של חיזבאללה מאיים כעת בהרבה. מהביטחון היחסי שאני שומע בצה"ל, הרושם הוא שיש לישראל דרכים הגנתיות והתקפיות יעילות מאוד - לדעתה - להתמודד עם האיום הזה.
עם כל הכבוד לביטחון הזה, אם תפרוץ מלחמה כוללת עם חיזבאללה, ישוגרו לעבר ישראל יותר טילים מאי פעם ורבים ייהרגו וייפצעו; העורף הישראלי, בפשטות, לא הוכן למלחמה שכזו. מקבלי ההחלטות עסקו בטיפוח מלחמות אחרות, בתוכנו.
בין אם תהיה מלחמה ובין אם לאו, צה"ל בונה מחדש אתוס של הגנה. פיקוד הצפון הסיק מסקנות מכישלון 7 באוקטובר. אני מניח, לדוגמה, שיש לצה"ל קו הגנה שני, מעבר לכוחות שנמצאים על הגבול ממש, עם כוחות משמעותיים וזריזים; ספק אם התוכניות הישנות של חיזבאללה לפלישה קרקעית וכיבוש יישובים יוכלו להתממש כפי שתוכננו. הטעות על גבול עזה, של ריכוז החטיבות והאוגדה בנקודה אחת, מחנה רעים, קרוב מאוד לגבול, לא תשחזר את עצמה.
לטווח הארוך, שינויי העומק יהיו עצומים: כפי שנכתב פה בעבר, הצבא יגדל מאוד. מילואימניקים קרביים ישרתו בשנה הבאה 40-30 ימים בשנה. בכלל, צה"ל מאוהב מחדש במילואים, ובצדק; המוטיבציה והיכולות משיבות את הצבא לימיו היפים ומזכירות עד כמה קמפייני השנאה והשיסוע היו רחוקים מהמציאות. מפקד פיקוד הצפון, אלוף אורי גורדין, ביקר בהר דב לא מזמן, והטבח - מילואימניק שמכונה "תורג'י" - הכין לו ארוחת בוקר צנועה. הם דיברו. הוא סיפר כי נולד לו ילד שישי עם פרוץ המלחמה. "קראנו לו בארי ועליתי צפונה".
ההפרדה בין אזרחי לצבאי, ככל שהיא מתקיימת על קווי הגבול של ישראל - הסתיימה. הצבא יהיה בכל מקום, וגם בתוך היישובים. האלוף גורדין מקדם יוזמה של גרעינים - במסורת גרעיני הנח"ל - שיגיעו ליישובי הגבול לחזק אותם צבאית וקהילתית. אלה לאו דווקא יהיו חיילים סדירים. הרעיון הוא שהגרעין יוכל להיות חלק מהקהילה, ובניגוד לפלוגות מתחלפות ישמש יסוד של קבע בכל יישוב; אנשיו יהיו אמונים גם על מלאכת ההגנה הצבאית בקיבוצים ובמושבים.
הסדר מדיני יכול למנוע מלחמה. "אם סינוואר יוביל למלחמה אזורית, זה ניצחון שלו", אמר לי אלוף אחד, "ולכן הסדר עדיף בהרבה על כל מלחמה גדולה עם חיזבאללה". הסדר כזה יכול להיות אחד משני דברים: אמיתי, או בלוף. האמיתי יוביל לכך שחיזבאללה, בטווח מסוים, יהיה מפורז. צבא לבנון יתפוס את קו הגבול. הבלוף יהיה סיפור שיסופר לציבור הישראלי ולתושבי הצפון כדי שישובו לביתם, ללא טיפול עומק בחיזבאללה, ועם זמן התרעה אפס למלחמה ולפלישה - בדיוק כפי שהיה בגבול עזה ב-6 באוקטובר. צה"ל רוצה את הדבר האמיתי: פעולה מלחמתית להסרת האיום, או, עדיף, הסדר מדיני בר אכיפה שימנע אותה. אך אם יבחרו בבלוף כלשהו ("חיזבאללה מורתע כי ראה מה קרה לחמאס", לדוגמה), צה"ל יצטרך לחשוק שפתיים.
המהלך של דרום-אפריקה בהאג שקרי ומסוכן, ועלול לפגוע קשות בלוחמי צה"ל וקציניו. אלא שכדי להוכיח השמדת עם, יש צורך להוכיח כוונה. בדרך כלל קשה מאוד לעשות זאת. כאן נכנסת לתמונה חבורה של עפרונות מחודדים אחד-אחד
אנחנו חוזרים לאותה נקודה. כדי שהישגי צה"ל יתממשו וישומרו, בצפון או בדרום, הממשלה (ובעצם נתניהו) צריכים לספק את הסחורה המדינית. הם צריכים לספק חזון, תחבולה, תוכנית. כרגע לא ראינו שום דבר מזה.
יש תשדיר מוצלח שרץ בטלוויזיה וברשתות עכשיו, ובו יניב ביטון (ואמו המקסימה) מזהירים ממחלת "השתפת", זו שבה מפיצים שמועות לא מבוססות אונליין. אכן בעיה. ברם, הבעיה החמורה והקשה של ישראל איננה השתפת, ואפילו איננה חיזבאללה, חמאס ואיראן. הבעיה האסטרטגית היא מחלת הטפשת.
פעם שאלתי את סבא שלי, שלחם במלחמת העצמאות ובשלוש מלחמות נוספות, מדוע לדעתו ישראל ממשיכה לנצח. זה פשוט, הוא השיב. מי שקובע אצלנו יותר חכם ממי שקובע אצל אויבינו. כל עוד נהיה חכמים מהם, נוכל להיות חזקים יותר. אם הם יהיו חכמים מאיתנו, נושמד.
תשובה פשוטה. יש שיגידו - פשטנית. אבל ככה היו עונים בדור התקומה. פשוט וישיר. למרבה הצער, במבחן הזה, ישראל של 2023 מגלה סימני כישלון מובהקים. אפשר לייחס אותם לגזענות, פופוליזם, התמכרות לשנאה פנימית, פינוק. אבל בסוף, את כל אלה ניתן לגרוף לערימה אחת: טיפשות תהומית.
בינואר 2023 לקחו יריב לוין, שמחה רוטמן ובנימין נתניהו את מדינת ישראל לסיבוב אימה מיותר, מזעזע ומשסע ברכבת השדים של ההפיכה המשפטית. המהלך היה - לפני הכול - מטופש. רפורמה חוקתית עושים בצעדים מדודים, בחקיקה שבה נבחנת כל מילה, בהסכמה רחבה. הדרך הטובה ביותר לשנות את מערכת המשפט היא באמצעות מינויים; כך עשתה איילת שקד, והשופטים שהביאה סיפקו השבוע את הסחורה השמרנית. מה עשה יריב לוין? החליט לעמוד עם פטיש 5 קילו ולנסות לשבור את היכל המשפט כולו. הוא גרם נזק, ועשה רעש. מפלגתו התרסקה בסקרים, הכלכלה נפגעה אנושות, ההסכם הישראלי הפנימי (יהודית ודמוקרטית, בתמצית) עמד בפני קריסה. במקום לחתוך הפסדים, נתניהו התחפר. שנה שלמה בוזבזה, בשעה שחמאס הכין את המטענים שיפוצצו את גדר הרצועה. צריך להדגיש: גם אם כל הטיעונים היסודיים נגד בג"ץ נכונים, הדרך שבה בחרה הקואליציה הייתה מטופשת להחריד. רק צריך לקרוא את פסק הדין בפרשת הסבירות כדי להפנים את החובבנות העלובה של אדם שאמור להיות שר משפטים (שלא לדבר על שמחה רוטמן).
בתיאור המהלך הזה כמטופש, אין כדי להכחיש את הזדון היסודי שבבסיסו - לנסות לפגוע במערכת המשפט, נניח בעניין הנבצרות, כדי לגונן על נתניהו כנאשם בדין הפלילי. או ליטול כוח בלתי מרוסן, לטובת קלפטוקרטיה (שלטון גנבים). זדון, כשלעצמו, הוא לעיתים קרובות עניין טיפשי לאלה המחזיקים בו. למרבה הצער, הם יכולים לסחוב מדינה שלמה איתם.
קחו כדוגמה את ההצהרות של חברי הקואליציה והממשלה שמפארות כעת את כתב התביעה של דרום-אפריקה לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ). דרום-אפריקה מבקשת שביה"ד יקבע כי ישראל הפרה את אמנת הג'נוסייד שעליה היא חתומה, וביצעה השמדת עם ברצועת עזה. זהו מהלך שקרי ומסוכן שיכול לסבך את ישראל בינלאומית, ולפגוע קשות בלוחמי צה"ל וקציניו. כדי להוכיח השמדת עם, יש צורך להראות לא רק פעולות מסוימות, אלא גם כוונה. בדרך כלל קשה מאוד להוכיח כוונה. כאן נכנסת לתמונה חבורה של גאונים, עפרונות מחודדים אחד־אחד. נתניהו הרגיש שהוא חייב לומר שצריך למחות את עמלק. ההתבטאות הזאת הפכה לציטוט בכתב התביעה. מילא נתניהו; זה חלק מתפקידו לשאת נאומים. הח"כים האחרים והשרים שלא קשורים לשום החלטה, הם מככבים בעתירה הדרום־אפריקאית. ברגע של שיא אישי, ניסים ואטורי הצליח לקבל תרגום לאנגלית עם "מחיקת" עזה, ויחד איתו שורה ארוכה של פוליטיקאים מגלית דיסטל ועד אביגדור ליברמן ("אין חפים מפשע בעזה"). סרטון שפירסם בהתלהבות המגיש ינון מגל מתורגם ומוזכר, עוד נשק בשירות הטענה הכוזבת לג'נוסייד בעזה.
בעזה יש חפים מפשע. צה"ל מחויב להגן עליהם. גם תמיכה בחמאס, כל עוד זו לא מתבטאת במעורבות או תמיכה פעילה בלחימה, איננה מכשירה פגיעה בבלתי מעורבים. שני המשפטים האחרונים אינם רק עמדתי - הם עמדתה הרשמית של ישראל, ושל מערכת הביטחון. חבורה של פוליטיקאים ואחרים, שרצו להתחנף לציבור בציטוטי נקמה, שהתמכרו להכללות ולנימות גזעניות, הצליחו במו ידיהם לחתור תחת העמדה הזו (השבוע התווסף ח"כ משה סעדה שדיבר על כך שהוא שומע שצריך "להשמיד את כל העזתים"). לכל זה התווסף השבוע רומן סוער ופופוליסטי על "טרנספר מרצון"; דובר משרד החוץ בארה"ב הוציא גינוי מפורש לשני שרים בכירים בממשלה, סמוטריץ' ובן גביר.
הטפשת חוגגת. אחרי חיסול אל-עארורי, נעשה מאמץ מכוון בישראל שלא לשאת באחריות. כדי להפחית את הסיכוי להסלמה מול חיזבאללה. מיד נרתמו שרינו, מעמיחי שיקלי ועד לסמוטריץ', כדי לתת רמזים ברשתות החברתיות שזו אכן ישראל. "ארדוף אויביי ואשיגם ולא-אשוב עד-כלותם", כתב שיקלי. מה יצא לו מזה? 1,800 פיברוטים בטוויטר. סמוטריץ' קיבל 1,300 פיברוטים. מה הם באמת הרוויחו? שום דבר. התנהגות חסרת אחריות, מיותרת, מסוכנת. בטיפשות לא מנצחים מלחמה, ובטפשת לא מנהלים מדינה.
