לפני 31 שנה, בליל חתימת הסכמי אוסלו, הסתכלתי מבעד לחלון במשרדי בירושלים וראיתי זיקוקים מתפוצצים מעל חלקה המזרחי של העיר. החלק המערבי, לעומת זאת, היה חשוך ושקט. חזרתי הביתה ואמרתי למשפחתי: "אני חושב שאנחנו בצרות".
נזכרתי בלילה ההוא עם ההודעה על חתימת הפסקת האש בלבנון. כמו הנשיא קלינטון ב-1993, הנשיא ביידן בירך על ההסכם והכריז על בואו של שלום במזרח התיכון. כמו הפלסטינים אז, הלבנונים היום חוגגים. אלפים נוהרים בחזרה לבתיהם בדרום. וכמו תושבי מערב ירושלים שראיתי מהחלון, תושבי הצפון היום חשוכים ושקטים. אף אחד לא ממהר לחזור הביתה.
אני מבין לחלוטין את הגורמים שהובילו את הממשלה להסכים להפסקת האש. החיילים שלנו מותשים וחסרי תחמושת. הנשיא ביידן, שנואש לסיים את כהונתו עם הישג דיפלומטי, לחץ על ישראל באיומים למנוע אספקה צבאית ולאפשר העברת החלטה אנטי-ישראלית באו"ם במועצת הביטחון. אני מבין את הצורך של ישראל להתמקד בשחרור החטופים ובהתמודדות עם איראן. אני מבין הכול, אבל עדיין לא יכול להפסיק להיזכר באותו לילה ב-1993 ובדבריי למשפחתי: "אני חושב שאנחנו בצרות".
אנחנו בצרות כי באופן טראגי, אנחנו שוב מפקידים את הביטחון הבסיסי שלנו בידיים זרות. מאמצים דומים כמו הוועדות להסכמי שביתת נשק שנוסדו בפיקוח בינלאומי עם מצרים, סוריה וירדן ב-1949 נכשלו לחלוטין בשמירה על השלום. כך גם כוחות שמירת השלום של האו"ם בסיני ובלבנון. בכל פעם שוויתרנו על האחריות להגן על עצמנו והעברנו אותה לאחרים, זה הסתיים בשפיכות דמים ישראלית.
היינו בצרות בכל פעם שנסוגנו משטח והמנהיגים שלנו הבטיחו: "אל תדאגו, אם יירו עלינו נוכל לחזור." כך אמר אהוד ברק בשנת 2000 כשצה"ל נסוג מלבנון, וכך אמר אריאל שרון ב-2005 בעת ההתנתקות מעזה. ראש הממשלה נתניהו ציין את שני התקדימים הללו כשהסביר את סירובו לסגת מציר פילדלפי. "ברגע שנלך," אמר, "העולם לעולם לא ייתן לנו לחזור." ובכל זאת, תוך נסיגה נוספת מלבנון, הוא גם מתחייב: "אל תדאגו, אם יירו עלינו נחזור".
ספק שהערבים להסכם, הנשיא ביידן ונשיא צרפת מקרון, יאפשרו לישראל לחזור בקלות. אין ערובה לכך שגם דונלד טראמפ, שהבטיח לסיים מלחמות, יתמוך בפתיחת מלחמה חדשה.
מייקל אורןאני מבין שרבים מהלבנונים החוזרים לכפריהם הם למעשה טרוריסטים של חיזבאללה, ושאיראן תתחיל מיד לחמש אותם מחדש. אני מבין שחמישת אלפים חיילים לבנונים לא יוכלו לעצור אותם. אני מבין שייתכן שלישראל לא הייתה ברירה רבה, ובכל זאת אני מקווה שהפסקת האש תהפוך קבועה. אבל אני גם מבין שיתכן שהקרקע למלחמה הבאה הונחה.
לפני 24 שנים, לאחר שיאסר ערפאת דחה את הצעת קלינטון וברק למדינה פלסטינית, שוב הסתכלתי מחלוני וראיתי זיקוקים מתפוצצים מעל המזרח. "אני חושב שאנחנו בצרות", אמרתי למשפחתי. הצרות ההן היו האינתיפאדה השנייה. היום, לאחר החתימה על הפסקת האש, עלינו להיות מוכנים שוב לצרות.
