התפוררות משרד החינוך לנתחים במסגרת ההסכמים הקואליציוניים הציפה בעוצמה את השאלה - מי בעצם אחראי על החינוך הממלכתי בישראל? זה שנותן מענה לרוב תלמידי ישראל, החילונים והמסורתיים. כל מפלגה מגזרית ידעה לדאוג היטב לנתח שלה - סמוטריץ' לקח את החינוך הממלכתי-דתי תחת חסותו, החינוך החרדי יזכה להגדלת תקציב בלי שום התחייבות ללימודי ליבה, ואפילו החינוך הערבי מקבל תוספת תקציבית במסגרת החלטת ממשלה 550. למעשה, החינוך הממלכתי בישראל הוא היחיד שאיש לא נאבק עליו, איש לא מבקש לתמרץ אותו ואין מי שמעצב את דמותו באופן ספציפי.
אז מה ממלכתי בעצם בחינוך הממלכתי? התשובה עגומה למדי. הפרדוקס של המערכת הממלכתית הוא שהיא נחשבת לדרך המלך - זו שאמורה לייצר מענה לכלל הזרמים החינוכיים מתוך אחריות. בפועל, לכל זרם יש הנהלה נפרדת, התאמות נפרדות ושיח ערכי וזהותי נפרד. רק למערכת הממלכתית (שלצורך הדיוק אפשר לקרוא לה חילונית-מסורתית) יש משקולות אדירות שלא מאפשרות לה להגדיר את ערכיה.
בעוד בחינוך החרדי והדתי השיח הזהותי נמצא על טורבו, וכך גם השיח הפוליטי, בחינוך הממלכתי כל שיחה ערכית, כל נקודת מבט ספציפית ומקומית - היא שדה מוקשים. בעוד אבי מעוז ממפלגת נעם מדמיין את המערכת הממלכתית כפרוגרסיבית וכאנטי-דתית, כלומר כזו עם משמעות שלילית, בפועל הבעיה אחרת לחלוטין. המערכת הממלכתית חסרת זהות ומסורסת. למורות ולמנהלות בחינוך הממלכתי אין אבא ואין אמא. אין גב. זה זרם יתום.
"אם מורה חילוני יגיד את דעתו בכיתה, הסיכוי שלו לעמוד לדין גבוה עשרות מונים ממורה בחינוך הדתי, החרדי או הערבי", מסבירה ד"ר מיכל טביביאן-מזרחי, לשעבר סמנכ"לית אסטרטגיה ותכנון במשרד החינוך וכיום ראש מרכז מנור, מבית "יוזמת המאה". "בממלכתי-דתי מורים אומרים את עמדתם ותלמידים נשלחים לפעילות פוליטית מתוך האולפנות והישיבות; בחינוך הממלכתי זה לא יעבור לעולם. החינוך הממלכתי הוא חינוך עם ניכור פוליטי. מוציאים את כל הדילמות הערכיות כי מפחדים. מי יקליט אותי? מי יתלונן עליי? שבע שנים הייתי במערכת ותמיד התקיימו דיונים על כל הזרמים החינוכיים השונים. אני לא זוכרת שהשתתפתי אפילו פעם אחת בדיון על החינוך הממלכתי. זו קבוצה ענקית שאין לה זהות, אין לה בעלי אינטרס. היא מבטלת את עצמה כי היא הממלכה".
המציאות הנוכחית איננה גזרת גורל. בראשית דרכה של המדינה, הזרמים בתוך החינוך הממלכתי היו נוכחים ולא הייתה התנצלות על שיח ערכי. יותר מכך - מעצבות התרבות הכי משמעותיות של המדינה הצעירה היו הגננות והמורות שלה. הן אלו שיצרו מאפס את המסורות שמלוות אותנו עד היום - חגיגת יום הולדת כ"חג אישי" לכל ילד, עם טקס זהה בכל הארץ; מסיבת חנוכה, נטיעות ט"ו בשבט ומדורת ל"ג בעומר כחגים שעברו התחדשות ישראלית וציונית. קבלת שבת בדמות אמא ואבא של שבת ועוד.
ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, היה עסוק בשאלת החינוך לזהות בעצמו. ארכיון המדינה מגלה כי ארבעה ימים לאחר שהוקמה הממשלה השביעית ב־1955 פנה בן-גוריון לשר החינוך החדש, זלמן ארן, וכתב לו: "הנני מעיר תשומת לבך לסעיף 43 בקווי היסוד. במידה שאני מכיר את הנוער (…) הוא לקוי מאוד בתודעה יהודית, בהכרת מורשתנו ההיסטורית ובזיקה מוסרית ליהדות העולמית, ויש לדאוג לתוכנית לימודים שתתקן ליקוי זה מבלי לפגוע בענפי לימוד חיוניים אחרים". ארן החל לדון בעניין באמצעות ועדה ציבורית שהקים.
כיום, בין היתר בגלל טראומת כור ההיתוך ועלייה דרמטית של השיח השבטי, ילדי ישראל לא עוברים דרך צינור חינוכי אחד. לחינוך הממלכתי-דתי, לצורך העניין, יש מנהלת בדרג סמנכ"ל ומטה מקביל למטה משרד החינוך, תקציב נפרד ומזכירות פדגוגית עצמאית. לחינוך הערבי יש ממונה שכפופה לסמנכ"לית של המנהל הפדגוגי. החינוך החרדי מתנהל כמו מחוז נפרד ויש לו מפקחים משלו. כל חוזר מנכ"ל במשרד החינוך שיוצא בשם "הממלכה" עובר התאמות מיוחדות לרוח החמ"ד (הממלכתי-דתי), לרוח החינוך הערבי או החינוך העצמאי. אבל מי שומר על האינטרס של הילד שהוא לא חרדי, דתי או ערבי? אף אחד.
ד"ר טביביאן-מזרחי מונה כמה מאפיינים שהובילו את החינוך הממלכתי לשוקת שבורה: "קודם כל זה הזרם הכי גדול מבחינת היקף התלמידים, וגם הזרם הכי מגוון, אבל הוא נאלץ לתת חינוך לכולם. החינוך הוא גם תועלתני - כי בסופו של דבר הגדרת ההצלחה שלו היא איכות תעודת הבגרות וגובה השכר של הבוגר במשק. לכן 'מקצועות הקודש' בו הם מתמטיקה, מדעים ואנגלית, ולא המקצועות ההומניסטיים. לעומת זאת, בחינוך החרדי המטרה היא בוגר שהוא תלמיד חכם ובחינוך הדתי הבוגר הערכי הוא מי שמתגייס למשימות לאומיות - כמו חינוך, צבא או שירות הציבור במדינה ובקהילה.
"בעיה נוספת היא שהחינוך הממלכתי אחיד ומבקש להכיל את כולם בשוויוניות. כמעט כל ייחודיות בית-ספרית שהתפתחה בחינוך הממלכתי הפכה לזרם 'מוכר שאינו רשמי' (הכוונה לכל הזרמים של חינוך עצמאי, כגון אנתרופוסופי, קיבוצי, דמוקרטי, אמנויות ועוד. ח"א). לעומת זאת, בחינוך הדתי יש אישור מדינה לקחת תשלומי הורים מאוד גבוהים וכך מייצרים בתי ספר ממיינים עם זהות מובחנת ואוכלוסייה מובחנת. הבעיה הגדולה ביותר היא היותו של החינוך הממלכתי לא אידיאולוגי. בעוד מערכות החינוך האחרות קשורות בטבורן לעמוד שדרה אידיאולוגי-פוליטי, דתי או אזרחי - החינוך הממלכתי מנוכר להווייתו והפך חסר זהות".
"מעוז האחראי? בליכוד התחרפנו, הילדים ישלמו את המחיר": הכנס שאיחד את האופוזיציה המיועד
(צילום: ערוץ כנסת )
תיאור המצב הקשה הזה הוא תמונה של מערכת, לא של בתי ספר ספציפיים או של המורים והמורות בכיתות. אלה יכולים לעשות עבודה נהדרת באופן פרטני - אבל אין להם בסיס, כלים או תקצוב. אם בראשית ימי המדינה בנו מודל ולפיו החינוך הממלכתי הוא דרך המלך ושאר הזרמים מיועדים לאוכלוסיות קצה שלא מצליחות להשתלב בנתיב המרכזי, המצב הנוכחי שונה. המדינה מתקצבת באופן נדיב את הנתיבים שמעודדים חינוך שבטי, ואילו דרך המלך נותרה מוזנחת ונגזלו ממנה מעט הגמישות והעצמאות שעוד היו לה.
מה אפשר לעשות? לדעתה של ד"ר טביביאן-מזרחי האתגר המרכזי הוא בנייה מחדש של החינוך הממלכתי והעצמתו, ולא רק יצירת פתרונות נקודתיים לניסיונות הכניסה של אבי מעוז או כל גורם חיצוני אחר. הפיצוח טמון ביצירת מערכת חינוך ממלכתית המחזקת את הזהות היהודית, החילונית והמסורתית, ואת הציונות כביטוי יהודי מרכזי.
לשם כך חברה טביביאן במסגרת "יוזמת המאה" לענבר הרוש-גיטי, המובילה מהלכים דומים בחינוך המסורתי, ויחד עם שותפים נוספים הם מציעים לשנות את מבנה מערכת החינוך הישראלית באמצעות שני צעדים מרכזיים: הראשון הוא הקמת מועצה ציבורית לחינוך הממלכתי. מועצה כזו קיימת היום בחינוך הדתי ויושבים בה אנשי ציבור ורוח שדנים על אופיו של החמ"ד ודרכי פעולתו. לקראת סיום כהונת הממשלה היוצאת מונתה מועצת חמ"ד בעלת מאפיינים יותר ליברליים, ובראשה הרב ד"ר יהודה ברנדס. כעת האחריות על המינויים בחמ"ד תעבור לידיו של סמוטריץ' באוצר, במנותק ממשרד החינוך. ההסכם הקואליציוני מתיר לו לפעול לשינוי חקיקה שיאפשר מינוי של ועדה חדשה בממלכתי-דתי.
"ההיסטוריה חוזרת, 2,200 שנה אחרי אנטיוכוס" | סערת דברי קרעי מהליכוד בכנס של שאשא ביטון
(צילום: ערוץ כנסת )
אך מה עם החינוך הממלכתי? איך תיראה ועדה כזו, אם תוקם שם, לדעת היזמיות? קודם כל, היא תשב בתוך משרד החינוך ולא תיקרע ממנו. ראוי שתייצג את הציבור ותהווה תמונת מראה של התלמידים ושל הבתים שמהם הם מגיעים - בתים חילוניים ומסורתיים. הצעד השני שמציעות השתיים הוא הקמה של "מטרייה" ממלכתית לכל הזרמים בחינוך, אשר תתמרץ את החינוך הערבי, החרדי והדתי אם יאמצו מרכיבים של הפדגוגיה ואת תפיסת העולם הממלכתית. צעדים מעודדי ממלכתיות וכלל־ישראליות במערכת החינוך, על כל זרמיה, יכולים לכלול את הגברת המשותף בתוכניות הלימוד, הכשרות מורים ומנהלים משותפות, שימוש משותף בתשתיות פיזיות ועוד. זוהי תפיסה העומדת בניגוד מוחלט למצב הנוכחי, שבו משרד החינוך מתקצב קבוצות בדלניות יותר מאשר אוכלוסיות ממלכתיות.
למי שתוהה מה צריכה להיות המוטיבציה דווקא בממשלה הנכנסת לוועדה כזו: האחריות והמסירות של קבוצת הרוב החילוני-מסורתי לא יחזיקו לנצח. החשש הגדול הוא שהרוב החילוני יתנהל, בצדק, כמו מיעוט. כך הרעיון של זרם חינוך חילוני פרטי, שבטי, הופך מדובר יותר ויותר. לחלופין - באמצעות חוזקן של הרשויות המקומיות ייווצר חינוך קנטוניסטי; לכל עיר או מעמד יהיה את ה'קנטון שלו'.
וכך בתל-אביב ישמרו על זהות אחת ובטבריה על אחרת. תושבים לא יסכימו שכספי המסים שלהם יממנו חינוך שלא תואם את ערכיהם. השבטיות הזו תגרום לילדים של היום, שהם המבוגרים של המחר, לשאול את עצמם: למה לחיות פה? למה לשלם פה מסים? למה ללכת לצבא? מה קושר אותי למקום הזה ולאנשים האלו, מהשבטים האחרים - שאני לא לומד איתם, לא משרת איתם ולא גר איתם? כרגע - לשם אנחנו הולכים, וזהו פירוק של האדנים האחרונים שעוד התיימרו לייצר מכנה משותף רחב ולצמצם פערים. פוליטיקה מגזרית היא רווחית בטווח הקצר, אבל פוטנציאל לאסון במבט לעתיד. החינוך הוא הדבר הכי יקר לנו, כהורים ולמורות. זה הזמן להיאבק עליו.
