נאמר זאת בעברית פשוטה: כל הסימנים מראים שנוסח חוק הגיוס שמקדמת הקואליציה במרץ בימים אלה הוא פייק חוק. בפועל, ראש הממשלה בנימין נתניהו מנסה להתחכם ולהריץ חוק ישן של בני גנץ כדי לסנדל התנגדות אפשרית של האופוזיציה. בבחינת: אתם ניסחתם את החוק, איך תתנגדו לו כעת? זאת כמובן תוך התעלמות בוטה ממצב הדברים שהשתנה מאז אסון 7 באוקטובר ומצרכיו הגוברים של הצבא בכוח אדם – בפריסה לאורך הגבולות, באורך שירות הסדיר ובעומס על חיילי המילואים.
וממילא השטיק הפוליטי הזה לא מאפשר לגלי הקצף לטשטש את התמונה האמיתית. מדובר בנוסח שספק גדול מאוד אם יש לו רוב בכנסת. יותר מזה: במתכונתו הנוכחית הוא לא יעבור אפילו את ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. היו"ר שלה יולי אדלשטיין כבר הצהיר שהחוק שיגיע אליו לא ייצא מהוועדה כפי שנכנס. הוא מתכוון להכניס בו שינויים בהתאם לצורכי הצבא, מה שיסבך משמעותית את הסיפור. ואם כל זה לא מספיק, גם המפלגות החרדיות והרבנים המנחים אותן לא מעוניינים לתמוך בחוק הזה.
אז מה תכליתו בכל זאת? מריחת זמן, במעגלים קטנים ורחבים. לרחבים נגיע בהמשך. המצומצמים ידועים. להטוטי חוק הגיוס נולדו וגדלים לאיטם על מנת לעצור את שעון החול מול בג"ץ ומול המפלגות החרדיות. סגירת ברז התקציב לישיבות בגלל סוגיית הגיוס היה ונותר עניין בלתי אפשרי לעיכול עבורם. נתניהו מבין את זה ומנסה לתמרן במרחב המצומצם שעומד לרשותו, ולכן, כמו תמיד, קודם הוא קונה לעצמו זמן.
אבל כאמור, הזמן לא מסתיר את העובדה שהחוק הוא אחיזת עיניים הן מול בג"ץ והן מול הסמכות הרבנית, שסבלנותה מתקצרת והולכת. כאן ראוי לחדד שהפער בין הרבנים לבין הפוליטיקאים החרדים הוא גדול. לא בטוח שתמונת המצב האמיתית על המתחולל בחברה החרדית משתקף בכנסת. רמז דק ניתן היה לראות באולטימטום ששיגר השבוע ח"כ משה גפני (יהדות התורה) לנתניהו, ולפיו אם לא יימחק חוב של החינוך העצמאי לרשות המסים באופן שיסדיר תשלומי שכר למורות בחינוך החרדי - הוא יתפטר מתפקידו כיו"ר ועדת הכספים. מצבור של תהליכים ואירועים הביאו את גפני לקצה שלו, והראשי בהם הוא התסיסה בשטח.
וכל זה עוד לפני שהוזכרו חלק מאנשי הליכוד שחווים חיבוטי נפש קשים סביב נוסח החוק. ניתוח תמונת המודיעין הגלוי בלבד בנוגע להצבעה בכנסת מלמד מראש שיש בעיה: שר הביטחון יואב גלנט הצהיר שלא יתמוך בחוק; אדלשטיין כאמור הבהיר ש"יטפל" בו באופן יסודי בוועדה שלו ויתאים אותו לצורכי צה"ל; טלי גוטליב הודיעה שהיא מתנגדת, ובינתיים לא עוזר הלחץ הכבד שמופעל עליה מסביבת נתניהו שלא להתבטא בנושא. ויש גם את החבורה המבודלת - עמיחי שיקלי, דן אילוז, משה סעדה ואחרים – שנוסח החוק הזה לא מחליק להם בגרון ולא ברור אם מישהו מהם יממש את איומיו וייעדר או יתנגד בהצבעה.
נתניהו מכיר את המתמטיקה ואת הבעיות שצוינו כאן. אין לו שום כוונה לשחק את שלוש הקריאות סביב החוק וממילא גם הוא מבין שהחוק הנוכחי מנותק מהמציאות. בעוד מתווים ריאליים אחרים מדברים על גיוס חרדים של עד 50 אחוז בתוך חמש שנים, החוק שהוא מקדם מדבר על כמה עשרות בודדות בחמש שנים.
גולדקנופף: :אין לי שום בשורה"
אז למה למשוך את הזמן? ועד מתי צריך למשוך? ובכן עד "היום שאחרי". אלא שכאן ראוי להתעכב על המושג שהפך שגור. במובן הפשטני שלו הוא מתייחס למלחמה בעזה, למיטוט שלטון החמאס ולשאלה מי ישלוט ברצועה אחרי שצה"ל ייצא ממנה. אבל עבור נתניהו, המונח "היום שאחרי" נוגע לבוקר שאחרי הבחירות לנשיאות ארה"ב.
סקרי העומק שנתניהו עורך בימים אלה מצביעים על כך שהציבור תומך בעמדותיו, אבל לא תומך בו. עם זאת, מגמת השיפור מצביעה על כך שאולי יש עם מה לעבוד. לתוצאות הבחירות בארה"ב יהיה משקל דרמטי מבחינת הקמפיין של ראש ממשלת ישראל ושיקום מעמדו בציבור. ייבחר ג'ו ביידן? נתניהו ישיק קמפיין שלפיו רק הוא יכול למתן את הלחץ הבינלאומי ולעמוד מול נשיא המעצמה הגדולה בעולם. ייבחר דונלד טראמפ? יושק קמפיין שלפיו "רק אני יודע לדבר איתו ולקדם את האינטרסים של ישראל".
תכליתו של חוק הגיוס המוצע היא אחת: נתניהו רוצה להמשיך לכדרר ולמשוך זמן עד ועד הרגע האחרון האפשרי. הבעיה שלו היא שככל שהימים חולפים מפנימה המערכת את האירוע ומתנהגת בהתאם. דינמיקת הבחירות כבר כאן. מי יודע כמה זמן זה יחזיק עד שהיא תשטוף הכול.
