שריקות הכדורים ליד חדר השינה מעירות אותה משינה. היא בודקת מאיזה כיוון מגיע הירי ורצה מבוהלת לבדוק שהילדים בסדר. לרגע היא נתקפת חרדה כשהיא חושבת על הבנים, כי זה סוף שבוע ואולי הם עוד מבלים עם חברים בבתי הקפה או במסעדות. הלב פועם והגוף רועד. הצעדים שלה כבדים כשהיא מתקרבת לחדר של הרווק, לבדוק אם הוא במיטה.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• קראו לו קן, והוא איננו
• אבל אימא, השואה שלנו היא סוג ב'
• מבחינתם זה לא שלמה גרוניך. זה השמאל
• האם הניסוי הגדול של רע"מ מגיע לקיצו?
היא נאנחת ומודה לבורא עולם - כולם ישנים – אז היא חוזרת למיטה ומנסה בכל זאת לישון. יש לה יום עמוס בעבודה מחר ומוטב לנוח קצת, אבל הירי לא מפסיק לרגע. בנוסף אין חשמל בכלל ומסביב חושך מוחלט. כנראה התשתיות ניזוקו מהירי המסיבי שמתגבר והולך. התחושה היא שמלחמה התחילה. חמש שעות של ירי, ברציפות מחצות ועד הזריחה. אין מי שיגן ואין איך להתגונן.
הירי נפסק רק בבוקר, כשהשמש זורחת ויום חדש מתחיל. שוב היא מתלבטת: האם להעיר את התיכוניסטית? היא בהכנות קדחתניות לקראת מבחני הבגרות אבל למה לקחת סיכון שהיא תיפגע, חס וחלילה, מכדור תועה. כוח רצון לא מוסבר משכנע אותה להמשיך בשגרה ולהיאחז באופטימיות שגורמי אכיפת החוק ייעצרו את הפורעים. אבל ב-10:20 הירי מתחדש, הפעם ליד התיכון של הילדה. היא ממהרת להתקשר, מפוחדת.
האישה הזו היא אזרחית מדינת ישראל. האישה הזו היא אני. תושבת רהט, העיר השנייה בגודלה בדרום. תושביה הם אזרחי המדינה והם גם ערבים. כלומר בדואים. הייתכן שבשל זהותם הם לא זוכים להגנה וביטחון אלא מופקרים כברווזים במטווח של עבריינים חמושים המשתוללים בעיר וזורים פחד, כאוס ואנרכיה? הייתכן שלא ניתן לעצור אותם? לשים יד על הנשק הבלתי חוקי? להחזיר את תחושת הביטחון?
זה אפשרי אם ממשלות ישראל לא יאשימו את התרבות שלנו ואת הדת שלנו, ויפסיקו להגדיר את האלימות בחברה הערבית כעניין חמולתי פנימי
זה יהיה אפשרי כשהמדינה תראה בנו אזרחיה ותתייחס לטובים שבינינו – הרוב המכריע - ולא רק לקומץ הקטן של העבריינים והמושחתים. זה אפשרי אם ממשלות ישראל לא יאשימו את התרבות שלנו ואת הדת שלנו, ויפסיקו להגדיר את האלימות בחברה הערבית כעניין חמולתי פנימי ובכך יכפישו וידירו אוכלוסייה שלמה.
לפני 12 שנה פרסמתי בעיתון טור שכותרתו הייתה "הבדואים לא נכללו בחזון בן גוריון". כתבתי אז ש"החברה הבדואית מהווה משאב חשוב ועיקרי לפיתוח המדינה ויכולה להוות עמוד תווך מרכזי בביטחונה וביציבותה, אבל כל עוד יש התעלמות, הדרה ואפליה, משאב זה עלול להיות למטרד, לוואקום, לחלל שיזמין אליו תנועות קיצוניות, פשע וסטיות חברתיות, ומזה יש להיזהר ולהתכונן".
יריות לאור יום לעבר מסעדות ברהט, ביום ראשון
עברו 12 שנה והנורא שממנו חששתי התממש. ההדרה, ההזנחה וההתעלמות לאורך שנים נתנו הזדמנות לצמיחה של ארגוני פשיעה בתוך הוואקום. הסוסים דוהרים מחוץ לאורווה ואין מי שיעצור אותם.
קיוויתי שביקור מפכ"ל המשטרה ברהט ביום ראשון יועיל, אבל הוא אכזב. רב-ניצב קובי שבתאי התעלם מהתושבים והתעקש להיעלב משלט המוצב באחת הכיכרות, ועליו תמונת צעיר שנהרג בעת היתקלות עם מסתערבים שהיו בפעולה בעיר. וממילא, תגבור של 100 שוטרים לא יתקן עוולות של 70 שנה, ומיגור הפשיעה אין פירושו חלוקת דוחות חניה והעמדת ניידות משטרה בצמתים.
ביטחון אישי הוא אחד הצרכים הבסיסים שלנו כבני אדם. ללא תחושת ביטחון ייפגעו התפקוד, ההתקדמות וההגשמה העצמית. הדור הצעיר של החברה הבדואית לא יוכל להגשים את עצמו, להתקדם ולהתפתח כשאין לו לא ביטחון ולא תקווה לשינוי. אני רואה אותם, את הצעירים הבדואים שרוכשים נשק כדי להגן על עצמם. מזה אני דואגת ומזה צריך לדאוג כל אזרח במדינה. בניגוד למה שאתם חושבים, זו עדיין ההתחלה. אפשר לעצור את ההידרדרות לפני שיהיה מאוחר.
- ד"ר נוזהה אלאסד אלהוזייל היא מרצה בכירה וחוקרת בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 07:04, 26.04.22
