הגיע הזמן לדבר על משטרת העצב. לא מדובר בגוף ממוסד ומאורגן, אלא בתנועה מחתרתית שצמחה מהשטח, בידי יחידים. יהיו אשר יהיו הנסיבות, מאז 7 באוקטובר דואגת משטרת העצב לנזוף באופן שיטתי בישראלים שמעיזים להראות הד כלשהו של שמחת חיים.
אינני מכוון למשפחות חללים וחטופים, שמתמודדות בעצמן עם אבל וקושי עצומים, אלא לאחרים. אנשים מן השורה, שמשקיעים מאמצים בניסיון להזכיר לכולנו שאסור לנו לשמוח ולו לרגע. משטרת העצב לא הבינה, למשל, איך שחר טבוך ואגם בוחבוט העזו לשחרר לרדיו שיר מרקיד כמו "נאדי באדי" בזמן שחטופים נמצאים עדיין במנהרות ברצועת עזה. לקראת פורים היא חשבה שהעדלאידע בירושלים היא אירוע מנותק. לקראת יום העצמאות היא זעמה על השמחה בטקס הדלקת המשואות, אף על פי שהוא היה הכול חוץ מאסקפיזם מבדר. לקראת פסח היא תהתה בקול איך אפשר לחגוג כרגיל את ליל הסדר, ולעגה לשר בממשלה שביקש להעביר לחטופים מצות ויין לחג. אז מה אם גם באושוויץ יהודים חגגו את ליל הסדר?
בסוף השבוע משטרת העצב התייצבה לגנות את נועה ארגמני, שחולצה מהשבי, על כך שהיא העזה לחגוג במסיבה לכבוד "חזרתה לחיים". גולש בשם אמיר כתב בתגובה ברשת החברתית: "לא יכלה לחכות עד שכולם יחזרו? ממנה, אחת שחוותה את הסיוט של השבי, לא ציפיתי". גולש אחר, רוני, התלונן: "בושה וחרפה. חבר שלך עדיין שבוי, בזמן שאת חוגגת הייתה הלוויה של חייל". ואלה רק דוגמאות נבחרות.
היו כאלה שהזכירו את רפ"ק ארנון זמורה ז"ל שנהרג במבצע החילוץ, וכתבו שעליה לזכור את מי ששילם בחייו כדי להציל אותה, כנימוק נוסף לכך שארגמני לא אמורה לחגוג. עזבו את זה שזמורה בכלל פיקד על צוות הלוחמים שפרצו לבית שבו הוחזקו שלושת החטופים האחרים שחולצו, ועזבו את זה שהוא וחבריו יצאו למשימה בדיוק כדי שארגמני והחטופים האחרים שחולצו יוכלו לחזור לחיים, לבלות ולרקוד. עזבו גם את זה שארגמני פועלת יותר מכל אחד מהמצקצקים כדי להעלות את המודעות לסוגיית החטופים בעולם, ואפילו במסיבה המדוברת היא לבשה בגד ים צהוב כדי להעביר מסר. התהייה היא אחת: מה גורם לאנשים לחשוב שהם אמורים לשפוט כך אישה ששרדה את השבי?
האם לא ברור שהיא רשאית להתמודד עם החוויה והמצב באופן שנכון לה, בלי לספוג הערות על כך שזה "לא מכובד", ועוד מצד אנשים שלא עברו כאין וכאפס ממה שהיא עברה?
ארגמני חוותה טראומה בלתי נתפסת כשנחטפה באכזריות לרצועת עזה, היא איבדה את אמה וברגעים אלה בן זוגה עדיין מוחזק בשבי. האם לא ברור שהיא רשאית להתמודד עם החוויה והמצב באופן שנכון לה, בלי לספוג הערות על כך שזה "לא מכובד", ועוד מצד אנשים שלא עברו כאין וכאפס ממה שהיא עברה?
באחת ההרצאות של איריס חיים, אימו של יותם חיים ז"ל, החטוף שנורה למוות בשוגג, סיפרה חיים שהיא לא אוהבת את המשפט "הלב שלי שבוי בעזה" שחרוט על דסקיות החטופים. לטענתה, את הלב שלנו הטרוריסטים לא יכולים לשבות. דבריה מתקשרים לדברים שכתב פעם ויקטור פרנקל, ניצול השואה ואבי הלוגותרפיה, בספרו "האדם מחפש משמעות", בהקשר של אסירי מחנות הריכוז: "הדרך שבה נשאו את סבלם הייתה הישג נפשי אמיתי. חירות רוחנית זו – שאין לשלול אותה מן האדם – היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים".
אין צורך לחזור למחנות הריכוז הנאציים כדי להדגים חירות רוחנית; די לחשוב על חטופות משוחררות שסיפרו איך לעיתים התחצפו ועמדו על שלהן מול המחבלים שהחזיקו בהן, ועל חטופים משוחררים שהצליחו ליצור לעצמם רגעי שפיות בתוך התופת. אם יש חטופים שליבם בן-חורין, קל וחומר שהלב שלנו לא מוכרח להיות שבוי.
ארגמני נותנת תקווה ואופק לאנשים שחרב עליהם עולמם. כמו חטופים משוחררים צעירים ממנה, שהרשו לעצמם לחזור לחיים וגם להעלות סרטוני טיקטוק משעשעים מפעם לפעם, היא מראה שיש חיים אחרי השבי
ארגמני נותנת תקווה ואופק לאנשים שחרב עליהם עולמם. כמו חטופים משוחררים צעירים ממנה, שהרשו לעצמם לחזור לחיים וגם להעלות סרטוני טיקטוק משעשעים מפעם לפעם, היא מראה שיש חיים אחרי השבי. היא יכולה לתת השראה וכוח גם לאנשים שאיבדו את יקיריהם, או כאלה שקרוביהם מוחזקים בשבי. במעשיה היא מוכיחה שלרגע היא לא שכחה מהחטופים שעדיין מוחזקים ברצועה. כן, גם אם היא מצאה זמן לחגוג את היציאה הפרטית שלה לחופשי.
בתור בן למשפחה שכולה פעמיים, אני מודה שלקח לי זמן להבין את זה, אבל כוח החיים חזק יותר מהכול. אפילו יותר מאימת המוות. קל להבין שרוב האנשים לא ימהרו להצטרף לתנועה שמציעה רק ייאוש ומרירות. לא בכדי גם במטה משפחות החטופים עברו לדבר על המאמצים להשבתם במונחים של "תמונת ניצחון" ו"החזרת התקווה".
דווקא בזמן שבו סוגיית החטופים בולטת כל כך בשיח הציבורי, ראוי ונכון שנשאל: האם עשרות ישראלים חטופים בידי חמאס, או שמא כולנו חטופים בידיו? האם מיליוני אזרחים בישראל צריכים למחוק את החיוך באופן תמידי ולהפסיק לחיות, לבלות, לצחוק ולנשום? כי תרחיש כזה הוא בדיוק מה שחמאס, חיזבאללה, המשטר האיראני ושאר אויבינו היו רוצים להשיג.
