המתווה המצרי לעסקת החטופים כפי שהוצג אתמול (ראשון) בתקשורת הערבית הוא בלתי קביל לחלוטין מנקודת ראות ישראלית. הוא מעניק לחמאס גם ניצחון ברור במלחמה, כיוון שהנהגתו תישאר ברצועה, וגם תמונת ניצחון שבמסגרתה ישוחררו כל האסירים הפלסטינים מבתי הכלא בארץ. בכך תכורסם סופית ההרתעה של ישראל, שתיחשף להתקפות חוזרות ונשנות מצד הציר הרדיקלי בהנהגת איראן, שאליו סביר שיצטרפו גורמי איסלאם סוניים קיצוניים ומתונים שעד עכשיו שקלו נורמליזציה.
- לרשימת החטופים - לחצו כאן
לכן ישראל לא יכולה לקבל את מתווה שלושת השלבים שהציגו המצרים, אבל בהחלט אפשר לדון במרכיביו השונים. כל אחד מהם יכול להוות בסיס שעליו אפשר לבנות מהלך שיהיה קביל גם מנקודת ראות ישראלית. לא צריך לפסול את המתווה על הסף, אלא לראות בו בסיס לשינויים. עצם העובדה שההצעה אינה קטארית כבר מעניקה לו יתרון מפני שמצרים אינה תומכת חמאס. הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי רואה בארגון סניף מסוכן של האחים המוסלמים ואויב מר. שנית, למצרים יש יכולת לתקשר עם הנהגת חמאס ברצועה ישירות ולהפעיל עליה לחץ. בנוסף, המתווה יכול להתניע מו"מ על החטופים שכרגע נמצא במבוי סתום מוחלט, והוא גם יכול להוות מפת דרכים לסיום הלחימה.
השלב הראשון במתווה עוסק בהפוגה של שבועיים-שלושה בלחימה, שבמהלכה ישתחררו כ-40 חטופים: נשים, ילדים, גברים בני יותר מ-60, חולים ופצועים קשה (המספר הרשמי של חטופים שבידי חמאס הוא 129, אבל על פי המידע המוצק שיש שבידי קהיליית המודיעין ובמטה המבצעי בראשות האלוף במיל' ניצן אלון, 20 מהם אינם בין החיים). השלב הזה יכול להתקבל על הדעת. כמובן שיהיה צורך לנהל מו"מ קשוח על זהות החטופים, מצבם הרפואי ומספר הפעימות שבהן ישוחררו, וכן על המשך כולל של ההפוגה. אבל אלה פרטים טכניים שאפשר להגיע בהם להסכמה גם עם ההנהגה האכזרית של חמאס.
השלב השני במתווה כפי שהוצג בעיתונות הסעודית והמצרית הוא בעייתי. מדובר על הפסקת אש מוחלטת ללא הגבלת זמן שבמהלכה יתנהל מו"מ על שחרור כל החטופים תמורת כל האסירים הביטחוניים הכלואים בישראל. המשמעות היא כניעה מוחלטת של ישראל לדרישות חמאס ובמלחמה כולה. לכן, השלב הזה יהיה חייב לעבור שינויים ופירוק לגורמים יסודיים כדי שאפשר יהיה להכניס אותו למפת הדרכים לסיום הלחימה.
למשל, להפוך את הסדר: לנהל מו"מ על שחרור כל החטופים תמורת כמה מאות אסירים ביטחוניים ותיקים, ומתן אפשרות ליחיא סינוואר ולמפקדי ולוחמי חמאס לצאת מהרצועה למדינות מוסלמיות שיהיו מוכנות לקלוט אותם. בכך יהיה ויתור על דרישת ישראל לחסל פיזית את ההנהגה הבכירה של חמאס ברצועה, אבל הדבר יאפשר את שחרור החטופים כולם. באחים סינוואר ובמוחמד דף ניתן יהיה לטפל מאוחר יותר בשיטות אחרות.
השלב השלישי במתווה המצרי הוא נסיגה ישראלית מלאה והקמת ממשלת מומחים שאמנם לא תכלול את חמאס, אבל תאפשר להנהגתו וללוחמיו להישאר ברצועה גם אם באופן רשמי הם לא יהיו חלק מהשלטון. זה לחלוטין לא קביל מבחינת ישראל מפני שהדבר לא יאפשר לפרק את התשתיות הצבאיות של חמאס ברצועה (מנהרות, משגרים מוטמנים, אמל"ח ואמצעי ייצור של רקטות ואמל"ח). הנהגת חמאס שתישאר ברצועה תוכל לשקם את כל אלה בזמן לא רב, אולי אפילו בתמיכת קטאר, בעוד מעל הקרקע מנהלת ממשלת מומחים טכנוקרטיים פלסטינים את הרצועה ודואגת לאוכלוסייה.
במצב כזה אי-אפשר יהיה לתת ביטחון ליישובי הנגב המערבי, שבעוד כמה שנים יהיו חשופים למתקפה נוספת בנוסח 7 באוקטובר. אולם אין טעם להציע שיפורים ותיקונים לשלב השלישי מפני שעדיין לא ברור מה יקרה בשני השלבים הקודמים, ואם בכלל הוא ייצא לפועל במודל זה או אחר.
אבל למדינת ישראל אסור להגיד "לא" למתווה המצרי מכמה סיבות, שהחשובה שבהן היא שהוא כאמור מתניע מהלך שיפרוץ את המבוי הסתום בעניין החטופים. הסיבה השנייה היא הענקת לגיטימציה לישראל ועוד זמן ללחימה בשיטות אחרות, איטיות יותר, שיאפשרו לפרק את הרוב המכריע של התשתיות הצבאיות של חמאס ברצועה ולהתארגן להגנה - כולל באזורי חיץ בשולי הרצועה. אלה יבטיחו ביטחון יציב ליישובי הנגב המערבי, כולל הגנה מירי תלול מסלול, צליפות ופיגועי חדירה.
תיעוד מאיתור אמצעי לחימה בצפון רצועת עזה
(צילום: דובר צה"ל)
במתווה המצרי אפשר לראות מפת דרכים גולמית שבעוד חודש וחצי-חודשיים תאפשר לצה"ל ולשב"כ לסיים בהכרעה ברורה את הלחימה ברצועה ולשחרר את החטופים. הבעיה העיקרית בהצעה היא שיש בה המון פרטים ומרכיבים שכל אחד מהם מחייב משא ומתן מפורט ואת הסכמת סינוואר וחבריו להנהגה העזתית. זה דורש זמן, סבלנות וערוץ קשר ישיר רציף בין סינוואר לבין הנושאים והנותנים מטעמו במצרים ובקטאר. לכן ייתכן מאוד שישראל צריכה כבר עכשיו לאפשר לו ערוץ קשר בטוח מבחינתו, שיאפשר לחבריו בהנהגה המדינית של התנועה להפעיל עליו לחץ ואמצעי שכנוע, מה שכמעט בלתי אפשרי היום.
היתרון היחסי הוא בלילה
אם חמאס והנהגת הג'יהאד האיסלאמי ייכנסו למו"מ על פי המתווה המצרי, זה ייתן לצה"ל כמה שבועות או אפילו חודשיים של לחימה ברצועה על פי הטקטיקה ובאסטרטגיה הנוכחיות שנוקטים כוחות צה"ל. אבל בשלב הנוכחי יש מקום לשקול גם את שינוי שיטות הלחימה והפעלת הלחץ הצבאי על חמאס. יש בכך צורך משתי סיבות. האחת היא הרגישות הגבוהה של דעת הקהל בישראל לאבדות, והאחרת היא הפריכות של הממשלה הנוכחית ששבויה בסיסמאות ובמנטרות שאינן בנות-השגה, ושמנסה להכתיב לצה"ל לחימה במאפיינים שבסוף יגרמו לאסון הומניטרי ולאובדן הלגיטימציה שיש לצה"ל לחתור להשגת המשימות שהוטלו עליו.
מבלי להיכנס לפרטים, נראה שרצוי לעבור לפריסה של מגננים חזקים וערוכים להגנה 360 מעלות סביבם בכל שטח שבו הושגה כבר אחיזה מבצעית. חיל האוויר והארטילריה שתקודם לתוך הרצועה יספקו למגננים האלה שטחי השמדה מסביבם. אמצעים טכנולוגיים שונים יספקו גילוי ונטרול של מטענים או מפעילי RPG לפני שהכוחות נתקלים בהם מטווחים קצרים.
מהמגננים האלה, שמסביבם פרוסים האמצעים הטכנולוגיים ומעליהם הכטב"מים של חיל האוויר, ייצאו מפעם לפעם כוחות פשיטה למקומות שבהם המודיעין איתר מערך מנהור ושיגורים מתחת לפני הקרקע, ואשר השמדתם מחייבת פעילות של כוחות הנדסה קרקעיים, ובלבד שאין בהם חטופים.
והעיקר - הפעילות ההתקפית תיעשה בלילות, שבהם לצה"ל יש יתרון מובהק בגלל האמצעים לראיית לילה והיחידות המיוחדות המאומנות בכך, בעוד חמאס במפורש נמנע מלהילחם בשעות אלה, כיוון שהתצפיות שלו, שמקפיצות את חוליות ה-RPG והמטענים דרך הפירים, לא יכולות לראות את צה"ל ולאתר את תנועותיו. הלילה הוא היתרון היחסי הגדול של צה"ל, והוא צריך ויכול לנצל אותו כדי למזער את האבדות ולהרגיע את השרים ההיסטריים והמרוכזים בעצמם ובאג'נדה שלהם.
גם התנועות הלוגיסטיות צריכות להתבצע כולן בלילה, ותחת אבטחה וניטור מלמעלה. יש צורך בשימוש מוגבר במסוקי קרב כריכוך וכסיוע לכוחות הפושטים. השימוש בשיטות אלה יחייב את ההנהגה הבכירה של חמאס, את מפקדי השטח ואת המחבלים עצמם להישאר בחוסר ודאות ימים ושבועות מתחת לפני השטח, או לצאת החוצה - ולהיהרג. במקום שאנחנו נבוא אליהם באור יום, שהם יחפשו אותנו בחושך.
