שנה וחודשיים עברו מאז 7 באוקטובר, שנה ושבוע מאז סיום עסקת החטופים היחידה. עבור משפחות רבות, אלו היו הפעמים האחרונות שבהן קיבלו תמונה ממשית על מצב אהוביהן המוחזקים בעזה.
"אנחנו קיבלנו את המידע על זיו וגלי ביום ה-52, מחטופות ששבו בעסקה", מספרת מכבית מאייר, דודתם של התאומים ברמן שנחטפו מכפר עזה, "אבל המידע הזה הוא מסביבות היום ה-20 לחטיפה, אז הן נפגשו איתם. מאז אין לנו כלום. והכי גרוע שפגשו כל אחד מהם לחוד. הידיעה שהם בנפרד הייתה לנו מאוד קשה. הם צמד לא נפרד והפרידו ביניהם בפעם הראשונה בחיים. סיפרו לנו שהם היו במצב פיזי סביר, שלא נפצעו. מנטלית אנחנו לא באמת יודעים מה היה איתם. אבל כל זה נכון ללפני 400 יום, מאז עבר נצח. אין לנו דרך לדעת באיזה מצב נפשי או פיזי הם נמצאים היום. רק לדמיין, והדמיון מפחיד".
3 צפייה בגלריה
"הם צמד לא נפרד והפרידו ביניהם בפעם הראשונה בחיים". דודתם של גלי וזיו ברמן
(צילום: מטה משפחות החטופים)
שני בניה של רותי סטרום, איתן ויאיר הורן, נחטפו מניר עוז. על אופן החטיפה היא לא יודעת דבר, וגם לא על גורלם, מאז שנפרדו מחטופות שהוחזרו בעסקה. "הדבר הראשון והאחרון שקיבלתי מהבנים שלי זה מ-25 בנובמבר", רותי אומרת, "כשכמה נשים סיפרו לי שפגשו אותם, הרוב את איתן וכמה את יאיר. ספיר כהן סיפרה שכמעט כל הזמן הייתה עם איתן. היא תיארה שבהתחלה היה לו קשה, הוא שכב עם עיניים סגורות ולא דיבר. אחר כך התחיל להיפתח ולדבר איתה ועם יתר החטופים.
"היא אמרה לי שהוא עזר לה המון, היו להם הרבה שיחות. הם היו בכמה מקומות ובסוף גם במנהרה. יאיר היה כנראה במנהרה קרובה, וכדי ללכת לשירותים הוא היה צריך להיכנס לחדר שבו איתן וספיר היו. כך הם ראו אחד את השני לראשונה. הם לא יכלו לדבר ביניהם, הם רק הסתכלו אחד על השני, הבינו ששניהם בחיים ולא פצועים. אחר כך ספיר והחטופות חזרו, והם היו בטוחים שיחזרו מיד אחריהן. מאז עברה כבר שנה שלא שמעתי מהבנים שלי".
3 צפייה בגלריה
"אני לא מדמיינת אותם במנהרה, אני רק מדמיינת אותם חוזרים". אימם של החטופים איתן ויאיר הורן
(צילום: יובל חן)
ב-6 באוקטובר היה אוהד בן עמי בבת המצווה של בת אחיו קובי. שם צולמה התמונה המזוהה איתו שבה הוא מחייך בחולצה לבנה. למחרת, התחלפה התמונה הזו בתמונת חטיפתו שהופצה בטלגרם ובה הוא מובל מביתו בבארי בטי-שירט שחורה ובוקסר. "זאת התמונה שחרותה לי בראש", מספר קובי, "וזאת לא התמונה האחרונה שאני רוצה לזכור ממנו. אני מסתובב עם פוסטר מקלקר שעליו התמונה הזאת, הוא כבר שבור וקרוע ואני מדביק אותו ומתקן אותו כל הזמן, אני שומר עליו כל כך, הולך איתו לכל מקום, עד שאוהד יחזור.
"ככל שעובר הזמן, התמונה של 7 באוקטובר יותר ממשית לי מהתמונה של 6 באוקטובר. הגעתי למצב שאני לא זוכר את הקול שלו. אני נכנס לוואטסאפ ושומע הודעות קוליות כדי להיזכר. אני חולם עליו כל לילה. מדמיין את המפגש, את הטלפון שאקבל - שצריך להגיע לאנשהו. איך אתנהג, מה אעשה, איך אגיב".
למכבית, קובי ורותי אין גם סרטון או תמונה של אהוביהם שהמחבלים הפיצו. "המחשבה על ציפייה או רצון בסרטונים היא דילמה", מסבירה מכבית, "אנחנו חלוקים בזה כמשפחה. עם כל הקושי, אני ממש ארצה לראות אות חיים למרות הפחד והייסורים. מצד שני, זה גם פחד תהומי ממה שאנחנו עלולים לראות. אני מעדיפה לראות אותם חוזרים".
"בעבר היה חלום לקבל סרטון", אמר קובי, "אבל אחרי כל כך הרבה זמן אני לא רוצה סרטון ולא אות חיים - אני רוצה את אח שלי פה. אני מתעצבן מזה שאחרי כל כך הרבה זמן מחכים לראות אותם באיזה סרטון במקום לראות אותם בבית. ככל שעובר הזמן התיאור שלי לאיך אוהד יראה כשהוא ישוב רק מחמיר. הוא יהיה יותר רזה, יותר כחוש, איך יהיה צבע העור שלו אחרי שהוא במנהרה כל כך הרבה זמן? הכל מקבל מימד שלילי יותר ויותר, ככל שהימים עוברים".
רותי הוסיפה: "לצערי אני יודעת שהם שם אבל אני לא מדמיינת אותם במנהרה, אני רק מדמיינת אותם חוזרים. אני רואה אותם בחיים מול העיניים שלי, חזקים. למרות הזמן שעבר וכל הזוועות. אני בטוחה שהם גם עוזרים ליתר החטופים שאיתם. וגם כמו שאני עושה כשאני מדברת איתם כל ערב, ושרה להם, אז אני בטוחה שגם הם שרים,שזה מחזק אותם. אני יודעת מי הם הבנים שלי. כשהם יחזרו הם בטח יהיו יותר רזים, תשושים. אבל עם כוח ללכת ולבוא ולחבק אחד אחד מאיתנו, הם גבוהים ממני ואני מחכה כבר לחיבוק דוב שלהם. אני גם לא מתרפקת על הפעם האחרונה שראיתי אותם, לא על מתי יאיר ביקר אותי או מתי איתן יצא מהבית לניר עוז, אני חושבת רק קדימה, על היום שהם יגיעו. לא חשבתי שזה יגיע אחרי כל כך הרבה זמן, אבל זה יגיע".
גם מכבית מדמיינת את הרגע שבו ישובו התאומים. "כשאני רואה אותם בבית הם יהיו רזים יותר. הם יהיו מזוקנים יותר כנראה, אבל יכולה לראות גם את תחושת ההקלה והאושר", תיארה. "אני רואה אותם בדמיון בתמונה שאני הכי מחכה לה, שניהם מעורסלים בידיים של טליה (אמפ של זיו וגלי - י"צ). אותה מחבקת ולא מרפה, וכל המשפחה מביטה בהם מרחוק בחיוך של הקלה. סוף סוף נוכל לחייך, זה לא קרה לנו הרבה מאז. בינתיים התמונה שבה אני נאחזת היא של כולנו בראש השנה, בסלפי הענק שגלי עשה כמו שרק הוא יודע, אני לא מוכנה לדמיין אותם אחרת, שם אני נשארתי".
