הסוהרת בפרשת "הסרסור בסוהרות" מדברת
(צילום: נדב אבס)
בלילות, הכל פתאום חוזר אליה. בחלומות הביעותים שלה, היא שוב שם, בתא ההוא באגף 5 של כלא גלבוע. והיא שוב אותה ילדה צעירה, שהתגייסה עם כל המוטיבציה והרעל בעיניים להגשים חלום ולשרת כחיילת בשירות השב"ס. וגם הוא שוב שם, האסיר הביטחוני, גוהר מעליה.
"מאז שהשתחררתי, אין כמעט לילה שאני לא חולמת עליו", היא אומרת השבוע בקול סדוק. "אני למשל חולמת שהוא אומר לי, 'אני אשתחרר ואקח אותך איתי'. זה חלום שחוזר על עצמו. יש לי לפעמים גם חלומות על האונס שהוא ביצע בי. הרגשתי ממש את המגע שלו. התעוררתי ואמרתי לעצמי: זה רק חלום, זה לא קרה, וניסיתי להתעלם. אבל אני לא מצליחה יותר להתעלם. הפכתי להיות חרדתית, יש לי חוסר אמון בבני אדם, ואני זקוקה לכדורי הרגעה רק בשביל להחזיק את הראש מעל המים".
שבע שנים חלפו מאז השתחררה משירותה כחיילת-סוהרת. כל הזמן הזה, היא ניסתה להדחיק מה שהיה שם, לכרות בור עמוק בנשמתה, לקבור בתוכו מה שקרה, לכסות טוב-טוב ולקוות שהשדים של כלא גלבוע יחדלו מתישהו מלרדוף אותה.
"בכל הזמן הזה הייתי לבד. מריחה את הריחות העזים, שומעת את דלתות הברזל נסגרות, רואה את החושך מואר בחוזקה, טועמת את האכזבה, כל כך לבד, בודדה אפילו מעצמי. מקווה שישטפו אותי מים טהורים וייקחו אותי משם למרחקים. גם בחורבן שנצור בחיי אפשר לנסות לחיות, לטפס מלמטה למעלה כמו מי שמבקשת רק דקה של רגיעה. אני עייפה ממלחמות, עייפה מהאשמה. קשה לחיות איתי, אני מודה, אני לא מצליחה להכיל את עצמי. אבל זה רק בגלל שחלקים אצלי עלו בלהבה. עכשיו אני שופכת מים, שיכבו את השריפה" [שיר שכתבה "הילה" במהלך החודש האחרון]
אבל הם לא מפסיקים, השדים. "התחושה שמחבל בעל אותי היא תחושה משפילה", אומרת "הילה" (שם בדוי). "אני הגעתי למצב שהנשמה שלי מרוסקת. רק מי שעבר טראומה כזו יכול להבין למה נשים לא מתלוננות. לא הצלחתי לדבר על זה עם עצמי, הייתי בנתק מוחלט עם המציאות. רק עכשיו, בזכות הטיפול שאני מקבלת, אני מעיזה לקרוא למה שקרה שם בשמו. שנים שהדחקתי שמה שעברתי היה אונס. גם היום עדיין קשה לי להתבטא ולשחרר ובאמת להעיד על מה עברתי, בזכות הטיפול, אני עוד משחזרת וצפים לי כל הזיכרונות הכואבים האלו".
לפחות שלוש פעמים, כך היא מספרת, האסיר הביטחוני אנס אותה. קדמו לכך, לדבריה, הרבה מאוד התבטאויות מילוליות מטונפות, הטרדות מיניות ונגיעות בגופה, שזכו להתעלמות של מפקדיה. האסיר הביטחוני מכחיש (ראו תגובה במסגרת). השבוע, בראיון נרחב ראשון מאז הוסר צו הפרסום מעל הפרשה, הילה מדברת על הכל. לא רק על מה שקרה לה בכלא, אלא גם על תחושת חוסר האונים הזו, של צעירה במדי שב"ס, שניסתה לומר ולהתריע שקורה פה משהו לא בסדר, אבל גילתה שהמערכת שהייתה אמורה להגן עליה – נטשה אותה. "צריך להבין", אומרת הסוהרת לשעבר ל"7 ימים", "שבאותה תקופה בכלא שלט משפט אחד: מה שקורה בגלבוע - נשאר בגלבוע".
שזה אומר?
"שהאווירה הייתה אווירה של הפקרות והסתרה, הכלא התנהל בצורה מזעזעת. מה שנעשה שם, זה מהדברים הכי חמורים שקרו בתוך ארגון ממשלתי. נשלחתי חיילת בריאה למשימה: להיות סוהרת ביטחון בכלא השמור ביותר בישראל, ויצאתי משם עם פציעות עמוקות בנפש. אבל עכשיו, כשכבר אין לי מה להפסיד, אני אלחם על האמת שלי. עד הסוף".
מאז שהייתה נערה צעירה, הילה חלמה להתגייס לשב"ס. זה לא שירות שרבות מבנות גילה יחשיבו לאטרקטיבי במיוחד, "אבל תחום הקרימינולוגיה עניין אותי מגיל צעיר, וידעתי שארצה לעסוק בזה", היא מספרת. "אז התגייסתי לשב"ס ב-2014 מתוך בחירה מוחלטת שלי. השירות הצבאי בשב"ס ישב לי בול על מה שרציתי. תיכננתי להתקדם שם, והייתי משוכנעת שאצא לקורס קצינות. אמרתי לעצמי שאתגייס ואעשה את הכי טוב שלי. אפילו תיכננתי להישאר בשב"ס אחרי השחרור ולהתקדם בארגון. זו הייתה תחושת שליחות עבורי: אני רואה בשיקום של אסירים דבר חשוב מאוד, והיה לי רצון עז לסייע לאסירים להשתקם מטעויות שעשו בעבר. זה ממש בער בי. אבל הייתי אז ילדה, ולא לקחתי בחשבון בכלל את הפן של האסירים הביטחוניים".
הקורס הבסיסי שעוברים סוהרים בשב"ס נמשך כארבעה חודשים אינטנסיביים, קצת פחות ממחציתו מוקדש להתנסות מעשית בבתי כלא. לעומת זאת, חיילים שמגויסים כסוהרים, עוברים קורס מזורז של כחודשיים בלבד. "כשהגעתי כחיילת לקורס הסוהרות הבסיסי בשב"ס, הייתה בי התלהבות מטורפת. הרגשתי שאני מגשימה חלום. השקעתי בקורס, הייתי חננה, מאלו שכותבות את הכל, שואלות שאלות, מתרגלת את החומר בבית. בקורס הכל היה נראה ורוד ומבטיח, לא האמנתי שהדברים יתגלגלו כפי שהתגלגלו".
ואז את מקבלת הצבה בכלא גלבוע.
"הגעתי לשם מקורס הסוהרות בהתלהבות ובאופוריה. הדבר הראשון שראיתי בגלבוע זה שתי חיילות ותיקות ששירתו שם כסוהרות, באמצע ריב סוער שקשור לעבודתן באגף. זו הייתה הכאפה הראשונה שקיבלתי. הבנתי פתאום לאן הגעתי. מהר מאוד גם הבנתי שזה לא מקום פשוט, ושעדיף לא להתלונן, עדיף שאסתום, כי חששתי שלא יהיה לי טוב מבחינה חברתית. נדדתי בהתחלה בין האגפים הביטחוניים, למדתי להכיר את הסוהרים ואת האסירים הביטחוניים, ואת התרבות הארגונית של שב"ס ובמיוחד של כלא גלבוע".
ומה גילית?
"שיש הבדל של שמיים וארץ בין כל מה שלמדתי בבית ספר לסוהרים – לבין מה שמתרחש בפועל בגלבוע. למדנו כל כך הרבה חוקים ונהלים, אבל כשהגעתי לגלבוע הבנתי שהם ממש לא עובדים לפי זה, וכל אחד עושה שם מה שהוא רוצה. הייתה שם אווירה של הפקרות. איש הישר בעיניו יעשה. סוהרי חובה (הכינוי לחיילים המשרתים כסוהרים – ל"ל) היו סחורה ג', 'אתם כפופים אלינו ותעשו מה שאומרים לכם, בלי להתווכח'. הבנתי שאני צריכה להסתגל למצב הזה. למרות הכל עדיין הייתי מורעלת, ניסיתי להסתכל על התמונה הגדולה: הגשמתי חלום, ועכשיו אני בשב"ס משרתת את המדינה".
"בשעות הערב המאוחרות, האסיר הביטחוני נעמד באזור שאינו מצולם. הוא השליך אותי על הרצפה. אני עד עכשיו לא מצליחה לשכוח את הריח שלו, שנדבק לי לגוף. הוא היה ברוטאלי, הוציא את כל העצבים שלו על הגוף שלי. ואני פשוט קפאתי"
אבל אז הדברים החלו להידרדר. זה קרה אחרי ניסיון הבריחה מהכלא ב-2014, שהיה הקדימון הלא-מוצלח לבריחה בשנה שעברה: באגף 2 של הכלא, חפרו אסירים של הג'יהאד האיסלאמי מנהרה מתוך השירותים בתאם. אלא שבמזל, המנהרה התגלתה עוד בטרם נמלטו. בתגובה, שב"ס סגר את האגף, וחילק את האסירים בין שאר חלקי הכלא. האסיר הביטחוני שיהפוך לסיוט של הילה הועבר לאגף 5. עד לירידת הגיליון לדפוס, בליל רביעי, שמו היה אסור עדיין בפרסום. נכנה אותו כאן פשוט “האסיר הביטחוני”.
"בהתחלה, האסיר הביטחוני היה מסתכל עליי ומחייך. לא ייחסתי לזה חשיבות. אחרי כמה פעמים, הוא פנה אליי ושאל אותי מה השם שלי. לא עניתי לו, אז הוא הסתכל על התג השמי שהיה לי על החולצה, ואמר לי שהחל ממשמרת הבאה אני אעבור לעבוד באגף שלו. לא התייחסתי לה בכלל: ממתי אסיר קובע איך ואיפה סוהרת משובצת? משמרת אחרי, אני מגיעה לכלא, מקריאים את סידור העבודה, ופתאום אני מגלה שאני משובצת באגף 5, האגף של האסיר הביטחוני. לא התייחסתי לזה בהתחלה. נכנסתי לעבוד שם. בתקופה הראשונה, הוא היה נורא נחמד, נתן לי כבוד, דיבר אליי יפה. הוא לא נגע בי, זה התחיל ממש בטוב. התברר לי שהוא ממש אסף עליי מודיעין".
מה זאת אומרת "אסף מודיעין"?
"יש שם אסירים שיש להם מחברות שלמות, שבהן הם כותבים על הסוהרים שלהם דברים. למשל, הסוהרת נבהלת בלילה, הסוהר במצוקה כלכלית, וכך היו יודעים אילו סוהרים ניתן לשחד. הם היו ממש לומדים אותנו. אז האסיר הביטחוני התמקד בהתחלה בלהכיר אותי, את מה שאני אוהבת, את החולשות והפחדים שלי. הוא היה בודק אם אני מפחדת מהחושך, ממה אני נבהלת, מי החברות שלי בכלא. הוא תיעד במחברת דברים לגבי כמו מה מפחיד אותי ומה נקודות התורפה שלי".
תני דוגמה לאיך אוספים כזה מידע.
"הוא למשל כל הזמן הוא היה נעמד ליד הסוהרים, כדי לשמוע על מה אנחנו מדברים. יש להם מודיעין שלהם, והאסיר הביטחוני למד אותי כמה חודשים טובים, וידע להשתמש בידע הזה לטובתו".
איך?
"היה באגף מחבל אחר, שהיה מפחיד וגס רוח, שממש חששתי ממנו. האסיר הביטחוני שם לב שבכל פעם שאני נכנסת לאגף, אני נרתעת ומנסה להתרחק מאותו כלוא. יום אחד, האסיר הביטחוני שאל אותי, מה את מפחדת ממנו? ואני, בתמימות, עונה לו שהאסיר הזה לא נראה לי. האסיר הביטחוני אמר לי, מה הבעיה, כל עוד אני פה, אני אגן עלייך. לא ממש הבנתי איך אסיר יכול להגן עליי, אבל גם הבנתי מהר מאוד שאין מי שידאג לי בכלא גלבוע".
והוא "דאג" לך?
"כמה חודשים לפני סיום השירות שלי, היה אסיר אחר שבמהלך בדיקת סורגים (בדיקה שגרתית שבוחנת האם היה ניסיון לנסר סורגים – ל"ל) שביצענו נגע לי בישבן. נכנסתי לעמדת זקיף, והתחלתי לצעוק לעבר סמל האגף שלי, 'איך זה יכול להיות? מה זה צריך להיות שאסיר נוגע בי ככה?' סמל האגף אמר לי, ‘אל תדאגי זה יטופל’. במשמרת שאחרי, אני מגיעה לבית הסוהר, ורואה את האסיר שנגע לי בישבן עם גבס על היד. שאלתי אסירים מה קרה, ואמרו לי שהאסיר הביטחוני שבר לו את היד כעונש על כך שהוא העז לגעת בי. הייתי בהלם שקציני הכלא, במקום לטפל באסיר שנגע בי, נותנים לאסיר הביטחוני 'לפתור' את העניין. המפקדים? הם אפילו לא הנחו אותי לעזוב מיד את המשמרת ולהגיש תלונה במשטרה".
למה לדעתך זה התנהל ככה?
"כי האסיר הביטחוני אט-אט חיזק את השליטה שלו בכלא. כולם ידעו שאם יש בעיה, הולכים אליו, והוא פותר. אין טעם לערב את הקצינים, שלא עושים שום דבר ומטייחים".
מה היה עם האסיר שנגע בך?
"מאז הוא לא העז להסתכל עליי. האסיר הביטחוני אמר לי שמי שנגע בי התנצל, אמר שזה היה בטעות ושהוא, האסיר הביטחוני, הבהיר לו שלא יעשה כאלה טעויות יותר. הוא דיבר כאילו הייתי רכוש שלו. ואני, מה מבינה? שאין לי מה לסמוך על המפקדים, אבל אחרי הסיפור הזה הבנתי שאני יכולה לסמוך על האסיר הביטחוני. נוצר אצלי סוג של אמון בו. והוא ניצל את זה, והתחיל להתקרב אליי עוד יותר. הוא אמר לי שהוא יהפוך אותי לקצינה, והיה מציק לי עם כל מיני הערות, על כמה אני יפה ומקסימה".
ניסית לומר למישהו משהו על כך?
"ניגשתי לקצין המודיעין דאז, ניסים פיניש, ואמרתי לו שהאסיר הביטחוני ממש מגזים עם ההתנהגות והדיבור שלו אליי. פיניש קיבל את זה בביטול, ואמר לי, עזבי, אל תתייחסי אליו. קיוויתי שפיניש ישאל אותי מה קרה, אבל הוא די ניפנף אותי. ברגע שאמרו לי להתעלם, זה מה שניסיתי לעשות, להתעלם. ואז האסיר הביטחוני רק הגביר את הדיבור המטונף שלו כלפיי. הוא היה אומר לי, אני אוהב אותך, איזה שיער יש לך, איזה ריח יש לך, וכל מיני הערות מיניות אחרות. הייתי אומרת לו, 'די, מספיק'. פיניש כמובן לא התייחס לזה. ושוב הבנתי שאין לי עם מי לדבר בכלא. בכלל חששתי שעוד יאשימו אותי בזה שהאסיר הביטחוני מדבר אליי ככה".
הילה מספרת כי חשה במלכוד: מצד אחד, בתוך היקום המקביל שנקרא "כלא גלבוע", המערכת לא ממש שומרת עליה, והיחיד שבאמת התגייס להגנתה, זה האסיר הביטחוני; מצד שני, אותו אסיר ביטחוני מנסה יותר ויותר לפרוץ גבולות מולה.
"אחד האסירים נגע בי בישבן, והקמתי מהומה. במשמרת שאחרי, אני מגיעה לבית הסוהר, ורואה את האסיר שנגע בי עם גבס על היד. שאלתי אסירים מה קרה, ואמרו לי שהאסיר הביטחוני שבר לו את היד כעונש על מה שעשה לי. הייתי בהלם שקציני הכלא, במקום לטפל באסיר שנגע בי, נותנים לו 'לפתור' את העניין"
ההזדמנות של האסיר הביטחוני, כך מספרת הילה, נוצרה אחרי אירוע בינה לבין אסיר ביטחוני אחר. אמג'ד עוואד הוא אחד משני המחבלים שביצעו את הטבח בחמשת בני משפחת פוגל ז"ל באיתמר ב-2012. עם 132 שנות המאסר שנגזרו עליו, לא היה לו הרבה מה להפסיד. "אמג'ד הרתיע אותי מהרגע שהוא נכנס לכלא", נזכרת הילה. "לא יכולתי להוציא מהראש את הטבח הנורא שהוא ביצע, ושנאתי אותו. הוא הרגיש את זה, ושנא אותי בחזרה. באחת ממשמרות הלילה שלי, הוא שפך בכוונה שמן על הרצפה באגף, במטרה שאחליק ואפצע. לשמחתי, שמתי לב ולא קרה דבר, אבל מיד הקמתי צעקות. האסיר הביטחוני התעורר מהשינה, ביקש שאפסיק לצרוח, והבטיח שהוא ידאג לטפל בזה".
והוא "טיפל"?
"לא באמת. מה שכן, האסיר הביטחוני אמר לי שאני עולה לאמג'ד על העצבים ושהוא דואג שאמג'ד לא יתקוף אותי. האסיר הביטחוני אמר שאמג'ד מתכנן לפגוע בי, ושכדאי שאצמד אליו. גם כשהיינו באגף ליד סוהרים אחרים, הוא היה אומר לסוהרים אחרים להתרחק ממני ולא לעמוד לידי, כאילו הייתי הרכוש שלו. הסוהרים לא היו מגיבים לזה בכלל וזזים הצידה".
בשלב הזה, פנית למישהו ממפקדייך בכלא?
"לא, כי הייתי כבר מספיק ותיקה והבנתי שזה לא מעניין אותם. הם מעדיפים שקט תעשייתי במקום לטפל בבעיות. איש בכלא לא טיפל במה שקרה, השאירו לאסיר הביטחוני לטפל בכל, כאילו הוא אחד ממפקדי הכלא. הסיפור עם אמג'ד ממש נחרת בי. זה השלב שהתחלתי להבין שעדיף לי לא להסתבך עם האסיר הביטחוני, בטח לא כשאני או-טו-טו מסיימת את השירות הצבאי ומשתחררת. ניסיתי פשוט לסיים שם בטוב, בלי לעשות בעיות".
בטוב זה כבר לא היה. "כמה ימים אחרי האירוע של השמן ששפך אמג'ד, האסיר הביטחוני מעז לגעת בי בפעם הראשונה. אני זוכרת שביקשו ממני לקחת אותו למרפאה, והוציאו לי אותו כשהוא ללא אזיקים בכלל".
שזה בניגוד לנהלים.
"זה מנוגד לנהלים, שמחייבים איזוק בידיים לפחות במעבר בין אגפים. במהלך הדרך לשם, האסיר הביטחוני כל הזמן ניסה להיצמד אליי. אני מתרחקת, והוא מתקרב. בדרך חזרה מהמרפאה לאגף, הוא חיכה שנגיע לחלק שאין בו מצלמות אבטחה, ולפתע העביר לי יד על הישבן. הסתכלתי עליו והמשכתי. לא אמרתי כלום, הייתי באימה ממנו, פחדתי לעמוד מולו, והעדפתי לשתוק.
"ואז, פתאום הגיע שלב, שבכל פעם שהאסיר הביטחוני היה צריך לצאת מהאגף - היו שולחים אותי ללוות אותו. מאז, כמעט בכל מפגש בינינו הוא היה נוגע בי, שולח את היד שלו לשיער שלי ומלטף אותי, שולח יד לעבר החזה שלי. ואני קופאת ולא אומרת כלום. מחכה שהוא יפסיק ומתה כבר לעוף משם".
ניסית לומר למישהו משהו? להתלונן?
"היה לי ברור שאת המפקדים שלי לא מעניין מה שהאסיר הביטחוני עושה. כל האווירה שם הייתה אווירה של הפקרות מינית מוחלטת. הייתה איתי חברה, שמפקד משמרת שלנו הטריד אותה מינית. היא סיפרה לי הכל. ישבתי איתה, וניסחנו מכתב למפקדים. אחרי משמרת ובלי שום הכנה מוקדמת, העיפו אותה בחזרה לצה"ל. פחדתי שאם אני אגיד משהו, יעיפו גם אותי. לא רציתי שסוף השירות שלי ייראה ככה. רציתי לסיים את זה בטוב, ולסגור כבר את הפרק הזה בחיי. הייתי מוחלשת מאוד באותה התקופה, והרי מראש אמרו לי להתעלם ממנו. האסיר הביטחוני ידע שאין לי למי לפנות, וניצל את זה. הוא גם ידע שאני מפחדת ממנו. באחד המקרים הוא נגע בי ליד אחד ממפקדי האגף".
מה היה שם?
"התבקשתי להביא אותו לשיחה עם מפקד האגף. שוב הוא היה בלי אזיקים בידיים וברגליים. נכנסו לחדר המפקד, והתיישבנו מולו. האסיר הביטחוני משך את הכיסא שאתקרב אליו, ולפתע, בהיחבא, הוא התחיל להעביר את היד על הירך שלי וגם נגע לי מעל המכנס באיבר המין. נהייתי לבנה. לא האמנתי שהוא פרץ איתי גבול חדש. דפק לי הלב וקפאתי. דרכתי עליו עם המגף שלי, הוא קפץ ואמר לקצין, 'הסוהרת שלך מרביצה לי, אתה שם לב?' מפקד האגף צחק, ואני יצאתי משם וחזרתי לאגף. הייתי בהלם שהקצין אפילו לא ניסה לברר מה קרה. הבנתי שזה לא מעניין אף אחד, ושאין לי עם מי לדבר. אבל לא האמנתי שזה לא הסוף, ושהנורא מכל עומד לקרות לי".
האונס הראשון, כך מספרת הילה, אירע כשהייתה לבד באגף. בין שלל תפקידיה בכלא, היא הייתה ממונה על ספירת מלאי הסחורה שמגיעה לקנטינה. ההליך היה מתרחש כשהילה עומדת בעמדת הזקיף הנעולה והמוגנת, וצופה על אסיר, שפורק את הסחורה וממיין אותה. לדבריה, באותו יום, מי שפרק את הסחורה היה האסיר הביטחוני, ובשלב מסוים, הוא קרא לעזרתה, ואמר לה, "בואי תעזרי לי, צאי מהחדר הנעול, אל תפחדי".
הילה מספרת שהיא יצאה מהעמדה, והאסיר הביטחוני התרומם בפתאומיות, משך אותה אליו, סגר צוהר שממנו האסירים יכולים לראות את המתרחש, וגרר אותה למקום שנמצא בין שערי האגפים ואינו מצולם במצלמות האבטחה של הכלא. שם, כך מספרת הילה, הוא נעל אותה יחד איתו ואנס אותה בברוטליות, בעודה מבועתת וקפואה. לאחר מכן, בעודה קפואה, הם חזרו יחד לאגף שבו נמצא קצין המודיעין פיניש, שלטענתה חייך אל האסיר הביטחוני ולא אמר דבר. הילה: "הייתי בהלם, הכל קרה כל כך מהר שלא הצלחתי להבין מה קרה. רצתי למקלחת בכלא, התקלחתי הרבה זמן, שפכתי על עצמי כמויות של סבון, הרגשתי שהריח שלו נדבק לי בגוף, לא הצלחתי לבכות. הרגשתי שיש נתק בין הראש שלי לבין הלב שלי, לא הצלחתי להסביר אפילו לעצמי מה קרה".
ולא הייתה מחשבה שהפעם נחצו פה כל הקווים האדומים? שזה הזמן להתלונן?
"בטח שעלתה בי מחשבה שמה שקרה עבר כל גבול, אבל מנגד פחדתי כל כך שיאשימו אותי. הנטייה בשב"ס אז הייתה תמיד להאשים אותנו. צריך להבין שהמעמד של האסירים הרבה יותר גבוה משל הסוהרים. יש מספיק סוהרים גברים שמפחדים מאסירים, אז מה אתם מצפם מילדה בת 18? היום אני יכולה לומר שהייתי ממש נאיבית, ובעיקר פחדתי שאמג'ד עוואד באמת יפגע בי. רציתי רק לסיים את השירות הצבאי ולברוח משם".
וכשראית את האסיר הביטחוני אחר כך באגף?
"אחרי הפעם הראשונה, הוא ניגש אליי ושאל אם אמרתי משהו לקצין המודיעין פיניש. עניתי לו שלא. פחדתי שיגידו שאני רציתי את זה, או שלא יאמינו לי בכלל. הוא אמר לי לא לספר, כי אם אני אגיד משהו, לא יהיה לי טוב וישבצו אותי לשמירה במגדלים. הבנתי שנפרץ גבול חדש, אבל לא הייתי מסוגלת לעכל שזה מה שקורה לי".
"בגלבוע יש אסירים שיש להם מחברות שלמות, שבהן הם כותבים על הסוהרים שלהם דברים. למשל, הסוהרת נבהלת בלילה, הסוהר במצוקה כלכלית, וכך היו יודעים אילו סוהרים ניתן לשחד. הם היו ממש לומדים אותנו. אז האסיר הביטחוני התמקד בהתחלה בלהכיר אותי, את מה שאני אוהבת, את החולשות והפחדים שלי, וידע להשתמש בידע הזה"
האונס השני, כך היא מתארת, היה כמה ימים אחרי, והיה אפילו יותר ברוטאלי. "ליוויתי אסירים מהאגף לחדר הביקורים. דרשו ממני ללוות גם את האסיר הביטחוני. הוא ממש נצמד אליי, ואני ניסיתי להתחמק מהמגע שלו. אני זוכרת שהוא הסתכל אליי במבטים כועסים, כאילו עשיתי משהו לא בסדר, כאילו אני הרכוש שלו. בכיתי, ואמרתי לו, די, תפסיק, והוא המשיך. לא מצא חן בעיניו שאני מלווה אסירים אחרים.
"אחרי הביקורים המשכתי לעבוד באגף. בשעות הערב המאוחרות, האסיר הביטחוני שוב נעמד באזור של בין השערים שאינו מצולם. הוא פנה אליי ואמר: 'מה יש לך? למה את מתנהגת ככה?' ואז הוא ביקש שאתקרב אליו, ומכאן הוא פשוט השליך אותי על הרצפה. אני ממש זוכרת את האקט הנורא הזה. אני עד עכשיו לא מצליחה לשכוח את הריח שלו, שנדבק לי לגוף, הנשיפות שלו בעורף שלי. הוא היה ברוטלי, הוציא את כל העצבים שלו על הגוף שלי ואני פשוט קפאתי, פחדתי. שוב רצתי להתקלח אלא שהפעם התפרקתי, בכיתי, ובעיקר פחדתי. פחדתי שמישהו יגלה את מה שקרה ויהפוך את זה עליי. צריך לזכור, שהוא היה חזק מאוד בכלא. הוא ניהל שם את העניינים".
על הפעם השלישית שבה, לדבריה, נאנסה, הילה מבקשת שלא לספר, ואנחנו, כמובן, מכבדים את בקשתה.
איך סוחבים כזה סוד לבד?
"האסיר הביטחוני עשה עבודה יסודית. הוא בנה איתי אמון לאורך זמן. הרבה שנים האשמתי את עצמי שלא אמרתי לו כלום על המילים שאמר לי בהתחלה ועל הנגיעות הקטנות. לא דיווחתי למפקדים, כי פחדתי. ידעתי שאני נמצאת רגע לפני שחרור, אמרתי לעצמי, או-טו-טו את מסיימת פה ובורחת. תשכחי מכל מה שקרה. והוא הצליח להשתלט עליי, כאילו שהוא חטף אותי. ומעבר לזה, ממש התביישתי שאסיר ביטחוני הצליח לעשות בי דבר כזה. ניסיתי פשוט להדחיק ולהגיד לעצמי שלא קרה שום דבר. אפילו לא העזתי לומר לעצמי שנאנסתי".
שיתפת אז מישהי מהחברות שלך למשמרת בשב"ס?
"החברות שלי בדיוק השתחררו, אז לא היה עם מי לדבר שם. והסוהרים, התרבות של השיח שלהם הייתה מינית, ולא הצלחתי להתמודד עם הדבר הזה. אחת הסוהרות פנתה אליי ושאלה אותי למה אני בוכה כל הזמן. אמרתי לה שרע לי, ושאני רק מחכה להשתחרר".
הסוהרת "נגה" (שם בדוי) התלוננה אף היא ב-2018 שקצין המודיעין מסרסר בה ובחברותיה, העידה במשטרה לאחרונה כי היא אכן זוכרת שהיא פנתה אל “הילה” ולא הבינה מדוע היא בוכה ומתוסכלת כל הזמן. הילה: "נגה הגיעה לגלבוע לקראת השחרור שלי. לא סיפרתי לה מה קרה, רק אמרתי לה שאני מתה לעוף משם כבר". נגה, כאמור, אישרה במשטרה כי השיח הזה אכן התקיים, וציינה כי לא ידעה מה קרה להילה, אך הרגישה שמשהו לא תקין התרחש.
הילה, מישהו ראה בזמן אמת מה קורה?
"המפקדים שלי השאירו אותי לבד באגף, האסירים היו בחצר. האסיר הביטחוני ידע לבחור את נקודות הזמן שבהן הוא עשה את מה שהוא עשה, והוא גם ידע בדיוק רב איפה יש מצלמות בכלא, ובחר לבצע את המעשים שלו בחלקים שלא מצולמים. חוץ מזה, פחדתי שיעבירו את האשמה עליי. הרי התרבות שם הייתה תרבות של שתיקה וטיוח. אז למי הייתי פונה, למפקד המשמרת שהטריד מינית חברה שלי ואחר כך העיף אותה לצה"ל? לקצין המודיעין שאומר לי להתעלם? הבנתי שקרה משהו לא תקין, והבנתי שאם מישהו יידע על זה, זה יפגע בי. מיד האשמתי את עצמי וניסיתי להדחיק".
אז איך בכל זאת עברת את החודשים האלו עד לשחרור?
"הייתי בוכה בשקט ואומרת לעצמי, עוד קצת את לא פה, עוד קצת".
מה קורה אחרי שאת משתחררת?
"אמרתי לעצמי מאותו הרגע שדי: אני שוכחת הכל, מי היה המפקד שלי, מי היו הסוהרים שלי. מחקתי את כל מספרי הטלפון של אנשים משב"ס שהיו לי. ניסיתי למחוק כל זכר. אמרתי לעצמי שמכאן והלאה - אין יותר אסיר ביטחוני, אין יותר סוהרים, ואין יותר אסירים".
אבל טראומות כאלו אף פעם לא באמת נעלמות. ב-2018 חשף הח"מ – אז ככתב ערוץ 20 – עדויות של שלוש סוהרות אחרות כי למעשה סירסרו בהן בכלא גלבוע, והן נפלו, לטענתן, קורבן לנגיעות ולהטרדות מיניות בכלא. הילה שומעת את סיפוריהן, והשדים מאגף 5 החלו לרדוף אותה שוב. "קראתי על זה ואמרתי לעצמי, הלוואי שבחיים לא יגיעו אליי. עדיין ניסיתי להרחיק את עצמי מהפרשה הזו. הבנתי שקרה לי משהו חמור, אבל לא הצלחתי לומר לעצמי: הוא אנס אותך. בהתחלה לא ניגשתי למשטרה. אחת הסוהרות התקשרה אליי ב-2018 ושאלה אותי האם האסיר הביטחוני נגע בי. אמרתי לה שלא, ושאני לא רוצה שום קשר אליו או לפרשה הזו".
לרגע היה נדמה שהפרשה גוועה, אבל אז, בספטמבר בשנה שעברה, נמלטו שישה אסירים מכלא גלבוע, ולאחר שהם נלכדו הוקמה ועדת בדיקה ממשלתית. בין העדים שזומנו היה גם מפקד הכלא בעת הבריחה, גונדר משנה פרדי בן שטרית. בן שטרית עלה לדוכן, ובמהלך עדותו הטיל פצצה, ואישר למעשה את הפרסומים: "סירסרו בחיילות חובה של הארגון ששירתו בכלא על מנת לספק צרכים כאלה ואחרים", אמר. "לא לצרכים מקצועיים ולא לצרכים מבצעיים". בן שטרית לא היה מפקד הכלא בעת שהתרחשו המעשים עליהם סיפרו הסוהרות, והעומד בראש הוועדה אף הטיח בו כי מדובר בספין, שנועד להטות את אחריותו לבריחה למקומות אחרים. בן שטרית הכחיש, אבל כך או כך, עדויות הסוהרות קיבלו לראשונה אישור מגורם שב"ס רשמי, והמשטרה פתחה – סוף-סוף – בחקירה, ברשות רפ"ק סתיו לובין מלהב 433.
את כל זה יושבת ושומעת החיילת המשוחררת “הילה”, ונאבקת עם עצמה. "אני זוכרת שנבהלתי, נחנקתי. הייתי נסערת מהדברים, והבנתי שאני במצוקה וחייבת לדבר עם איש מקצוע. הכל הציף אותי; פחדתי שיגיעו אליי ויידעו מה קרה, דבר שיכול היה להרוס לי את החיים לגמרי. המשטרה פנתה אליי והזמינה אותי לעדות פתוחה".
מה היה שם?
"ישבתי במשטרה בדצמבר 2021, בלהב 433, מול חוקר גבר. זה הביך אותי והרגשתי מאוד לא בנוח. הוא התחיל לשאול אותי שאלות שהתקשיתי לענות ולדבר עליהן. הסכמתי לספר רק על מעשים מגונים שהאסיר הביטחוני ביצע בי, ולא מעבר. אמרתי לחוקר שאני לא רוצה להתלונן, ושזו עדות בלבד, בשביל לחזק את העדויות של שאר הסוהרות. רציתי לסייע להן, ולא להפוך לסיפור המרכזי של הפרשה הזו. פחדתי שיחקרו אותי. החוקר שאל אותי שוב ושוב, האם אני בטוחה שאני לא רוצה להתלונן, והדגשתי שלא".
אבל היא כן הבינה שהיא חייבת לטפל בעצמה ובמה שקרה שם, בגלבוע. כאשר הורתה נציבת שב"ס קטי פרי להעניק טיפול פסיכולוגי לסוהרות, ביקשה הילה להשתלב גם היא בטיפולים. "שם הבנתי שאני סובלת מהתקפי זעם בלתי נשלטים ושאני חייבת להתחיל להתמודד עם מה שעברתי. כל טיפול שעבר, רק חידד לי עוד ועוד את מה שהתרחש בכלא. פתאום התחילו לצוף לי דברים, שבכלל לא זכרתי שקרו. מהרגע שהשתחררתי, הייתי עסוקה בהדחקה, והטיפולים פשוט הציפו הכל. הבנתי שאני לא יכולה יותר להתחמק מזה".
היא גם הבינה שמה שקרה לה בגלבוע, ממשיך להשפיע עליה על היומיום של חייה. "מאז, למשל, יש לי רתיעה מקיום יחסי מין. לא פעם נאלצתי להפסיק אקט מיני באמצע, כי פתאום הייתי רואה את הפנים של האסיר הביטחוני, הריח שלו היה עולה לי באף. בן הזוג שלי לא הבין מה קורה לי. מה אני אגיד לו? שמחבל אנס אותי? אני בעצמי לא הצלחתי להבין מה קורה לי ולמה אני מגיבה ככה. אתה מבין מה זה היה עושה לי? אף גבר לא היה מתקרב אליי אחרי דבר כזה. גם היום אני לא מצליחה ליהנות מאקט מיני. בכל סיטואציה כזו, הכל עולה וצף לי, ואני מנסה להתמודד עכשיו עם הדבר הזה, באמצעות הטיפולים שאני מקבלת. בחודשים האחרונים אני חיה על כדורי הרגעה ולא מצליחה לנהל שגרת חיים נורמלית. הפסיכולוגית שלי הבחינה מיד שקרה הרבה מעבר למה שאני מספרת, אבל נתנה לי לבוא ולפתוח את זה בעצמי. ואז החלטתי להתוודות בפניה ובפני עו"ד קרן ברק, שמלווה אותי".
תוך כדי הטיפול, היא התחילה לכתוב לעצמה קטעי שירה, כדי להתמודד עם מה שקרה לה. באחד מהם היא כתבה:
"על מה מדברים, כשאין מה לומר?
איך מנחמים לב שנשבר?
איפה בוכים, כשהכל קר ומנוכר?
והדממה מחרישת האוזניים אומרת זה בסדר, זה כנראה היה מותר.
האמת שלי היא אחת. היא לא סותרת, היא רק מתרחבת.
ולמה לי לרקוע ברגליים, כשהאדמה עדיין לא רועדת?
וגם כשאני צועקת עד השמיים, עדיין תשתקי, הדממה מוסרת".
האסיר הביטחוני עצמו נשאל בחקירותיו במשטרה לגבי הילה, וטען כי בינו לבינה התקיימו יחסי מין בהסכמה – ולדבריו היא אף הרתה לו. הילה אפילו לא ידעה מה שנאמר עליה. איש לא פנה אליה ושאל אותה האם טענותיו של האסיר הביטחוני נכונות או לא. "שמעו מה הוא אמר, וזהו. זה רק מגביר אצלי את תחושת הבגידה של המדינה בי. איך פרקליטת המחוז מקבלת מידע כזה ולא מורה לפנות אליי מיד? ידעתם על משהו לא תקין ולא טרחתם לבקש ממני הסבר מה בדיוק קרה שם? אני בטראומה אדירה, ואף אחד לא דאג לי. בסביבות אפריל האחרון יצרה איתי קשר פרקליטה, ושאלה האם אני בטוחה שאני לא רוצה להתלונן על מעשים מגונים, כפי שהעדתי במשטרה. עניתי שלא, וזהו. איך אף אחד לא שאל אותי האם קרה משהו מעבר, למרות שהם כבר ידעו על זה? אני לא מבינה למה השתיקו את זה. גם אם את חושבת שזה היה בהסכמה, הייתם צריכים לבדוק. איך קורה שמידע חמור נמצא אצל הפרקליטות כמה חודשים, ואף אחד לא מנסה לשאול אותי מה בדיוק קרה שם? אני לא מצליחה להבין את ההתנהלות שלהם".
ואיך הגבת כששמעת את מה שהאסיר הביטחוני טוען?
"התחלתי לבכות, והבנתי שכולם יודעים. נכנסתי לסערת רגשות והחלטתי שאני שופכת הכל, ומתמודדת עם כל מה שקרה. הבנתי שאני לא אשמה ושאני חייבת לעמוד מולו. שישלם על מה שהוא עשה לי".
בחקירה הוא טען שזה היה בהסכמה.
"הוא שקרן. הוא יודע את האמת. הוא גזר עליי חיי מיתה, הוא רצח לי חלקים מהנפש. יש לי חלקים מתים בנשמה. הוא יודע בדיוק מה הוא עשה, ושזה לא היה בהסכמה. מי שטוען דבר כזה פשוט משקר".
הוא גם טען שהרית לו.
"זה לא נכון, ואפשר לבדוק את זה. מעולם לא עשיתי הפלה. זה שקר גס של האסיר הביטחוני, שכרגע מנסה להציל את עורו. זה פשוט לא נכון. יש פה ניסיון לפגוע בי ובשמי הטוב. אפשר לבדוק את זה בקלות דרך התיק הרפואי שלי. בכיתי בחקירה ואמרתי לחוקרת המשטרה שהוא משקר. לא היה ולא נברא!"
"התחושה שמחבל בעל אותי היא תחושה משפילה. הגעתי למצב שהנשמה שלי מרוסקת. רק מי שעבר טראומה כזו יכול להבין למה נשים לא מתלוננות. לא הצלחתי לדבר על זה עם עצמי, הייתי בנתק מוחלט עם המציאות. שנים שהדחקתי שמה שעברתי היה אונס. גם היום אני עוד משחזרת וצפים לי כל הזיכרונות הכואבים האלו"
עו"ד קרן ברק, שמייצגת את הילה, מחזקת את דבריה. "קיבלתי שיחה בחודש אפריל מהפרקליטות, על הקו הייתה הפרקליטה שמנהלת את התיק בפרשת שלוש הסוהרות, והיא שאלה האם הילה רוצה להתלונן ולהיות חלק מכתב האישום. באותה העת ידעתי שהילה מקבלת טיפול נפשי ומצבה קשה, ולכן אמרתי לפרקליטה שנראה לי שלא כדאי להקשות עליה. כמובן שלא ידעתי אז שקרו דברים הרבה יותר חמורים.
"בדיעבד, שמעתי את סיפורה. האסיר הביטחוני כלא את הילה איתו בתא והיא לא יכלה להשתחרר, כי הוא אחז בידיה מעל ראשה. למעשה, היא הייתה אזוקה וכלואה, והוא ביצע בה מעשה אונס. אם הייתה נותנת את הסכמתה, מדוע היה לו צורך לכלוא אותה ולאחוז בידיה מעל לראש? קיפאון אינו הסכמה! היא רק רצתה לשרוד ולצאת בחיים מהסיטואציה הזאת. לגבי הטענה שהוא הכניס אותה להיריון, למיטב ידיעתי הדבר אינו נכון. זהו עוד שקר בשרשרת השקרים של המחבל הנתעב".
עכשיו, הילה הייתה כבר מוכנה ללכת עד הסוף. היא הגישה במשטרה תלונה כנגד האסיר הביטחוני בגין אונס, ובקרוב מאוד תוזמן לעימות ותפגוש אותו שוב, פנים מול פנים. "אני בסערה גדולה. הוא יודע שהוא משקר. מצד שני, אני עדיין קצת חוששת, כי הוא שלט לי במוח. למרות זאת, אני מתכוונת לבוא לעימות ולדבר".
ומה את חושבת שיקרה שם?
"אני אבכה, אצרח, אבל אני מתכוונת לעמוד מולו ולהטיח בו: אתה אנסת אותי. אני אעשה הכל בשביל שהוא יודה באמת".
בינתיים, אם לא די בכל מה שעברה, הילה מתמודדת גם עם שלל תגובות של גאוני רשת וטוקבקיסטים, שחלקם, בהינף מקלדת, מיהרו לפסוק שהיא רצתה את זה, היא הטילה את עצמה לזרועותיו של המחבל, ושאר הגיגי-רשע. "לאנשים אין חמלה", היא אומרת. "אני קוראת טוקבקים נגדי וזה כואב לי ומעליב אותי. אני יודעת מי אני ומה אני. הייתי רוצה לומר לטוקבקיסטים שיזכרו שיש שם מישהי שקוראת את התגובות שלהם, ושאין להם מושג מה התרחש בכלא. הם בחיים לא עמדו מול אסיר ביטחוני, איך אתם מעיזים לומר שאני רציתי את זה? בדיוק מהתגובות המכוערות שיש עכשיו, פחדתי".
ובכל זאת, הנה את כאן ועכשיו, מספרת באומץ את מה שקרה לך.
"אני כאן בשביל לומר שכל מה שתיארתי - קרה. זה אולי נשמע הזוי ומופרך, אבל זה סיוט שקרה באמת. ואני לא אתפלא אם יש עוד בנות".
מה את מקווה שיקרה עכשיו?
"אפשר לעצום עיניים, ואפשר לחקור חקירה מעמיקה בשביל להגיע לאמת. ראיתי מה קרה עם התיק של 2018 (שלוש הסוהרות –ל"ל) ואיך טייחו את החקירה, ואני מקווה מאוד שהפעם זה יהיה שונה. אני אעשה הכל בשביל שהפעם לא יעלימו את זה. אין סודות בכלא גלבוע, כולם תמיד יודעים מה קורה שם".
והיום, אם נניח קרובת משפחה שלך באה ושואלת אותך האם להתגייס כחיילת לשב"ס, מה את אומרת לה?
"שממש לא! אני חושבת שאין מי שיגבה את הסוהרים מול האסירים. שב"ס כארגון לא נותנים כוח לסוהרים בשטח, ותמיד יאשימו אותם. יכול להיות שזה קצת השתפר בשנים האחרונות, אבל יש להם עדיין הרבה עבודה. ולדעתי, ארגון שמאפשר לסרסר בסוהרות שלו למען אסירים – אין לו זכות קיום".
תגובות
משירות בתי הסוהר נמסר בתגובה: "עבודת הסוהרות והסוהרים של שב”ס הינה משימה לאומית התורמת רבות לביטחון המדינה. סוהרות וסוהרי הארגון מבצעים משימתם במקצועיות ומתוך תחושת שליחות ושאיפה אמיתית להגן על הקהילה שמחוץ לחומות הכלא. אין ספק, כי מטבע עבודתם, חשופים אנשי הסגל למורכבויות ולאתגרים לא פשוטים שמעטים היו מוכנים להכיל, אך הם עומדים בהם בנחישות ובגאווה.
"פיקוד הארגון עושה ככל יכולתו לאפשר סביבת עבודה מוגנת, בטוחה ומכבדת. במסגרת זו פועל שב"ס באפס סובלנות כלפי התנהגות מינית פוגענית מכל סוג שהיא. כבכל ארגון, ישנם מקרים שבהם נפגעי העבירה מרגישים כי ניתן היה לעשות יותר בעניינם, ואנו בהחלט מבינים ומצירים על תחושותיהן הקשות של המתלוננות. במקרה זה מדובר באירוע חמור וקשה שהתרחש לפני מספר שנים. אנו נמתין לתוצאות החקירה המשטרתית וננהג בהתאם לתוצאותיה".
מהפרקליטות נמסר בתגובה: "בדצמבר 2021 הורה פרקליט המדינה על חידוש החקירה בפרשה שזכתה לכינוי 'פרשת הסוהרות', על כל היבטיה. במסגרת זו, נגבתה עדות משלוש סוהרות, ובהן הסוהרת ‘הילה’, שטענה כי האסיר ביצע גם בה מעשים מגונים, והדגישה שאינה מעוניינת לשתף פעולה עם החקירה. בשלב מסוים טען האסיר כי קיים יחסים בהסכמה עם ‘הילה’. כמקובל במקרים מעין אלה, הפרקליטות הורתה ליחידה החוקרת במשטרה לבצע פעולות חקירה גם בעניין זה, במקביל לקידום החקירה ביתר האפיקים שנבדקים בפרשה זו.
"בניסיון לקדם את החקירה גם בעניינה, בחודשים שלאחר מכן קיימה הפרקליטות מספר שיחות עם 'הילה' ועם עורכת דינה, על מנת לעמוד על רצונה ויכולתה להיות חלק מההליך הפלילי. אולם 'הילה' עמדה בסירובה להמשיך עם החקירה, בין היתר נוכח מצבה. למרות הקושי, בחודש מאי נחקר האסיר באזהרה ומסר גרסתו לדברים. בחודש יוני, ולבקשת באת כוחה, מסרה 'הילה' הודעה שבה טענה לראשונה כי נאנסה על ידי האסיר. כל המתלוננות מלוות ברגישות, תוך התחשבות מרבית ברצונן וביכולתן של נפגעות העבירה. החקירה המחודשת נמשכת באינטנסיביות מאז דצמבר בכלל המישורים, ולא תיפסק עד שלא תיהפך כל אבן בניסיון להביא לבירור האמת".
עורך דינו של האסיר הביטחוני מסר בתגובה: "סיפור האונס הוא שקרי. מתוקף תפקידה של המתלוננת הייתה לה השליטה המלאה והבלעדית על מנגנוני הכניסות והיציאות מאגפי הכלא ומעמדת הזקיף שבה הוצבה. הטענות בדבר איומים חסרות כל תימוכין ונועדו להסביר את האבסורד שבגרסתה בדבר אירועי אונס בבית הסוהר".
מקצין המודיעין ניסים פיניש לא התקבלה תגובה.
